קוברים עשור – סיכום שנות 2010-2019 במטאל של מגזין מטאליסט – חלק 2
ירון הורינג
בואו נתחיל מההתחלה, זה בלתי אפשרי לבחור עשרה אלבומים בלבד מתקופה ארוכה כ"כ ואני די משוכנע שהשמטתי כמה וכמה יצירות מופת, אבל עשרת האלבומים שברשימה הזו הם אלבומים שהתנגנו ועדיין מתנגנים אצלי בלופ יום יומי, אז קבלו אותם!
Kreator – Phantom Antichrist (2012)
האלבום הזה של קריאייטור ששוחרר בשנת 2012 היה האלבום שבעט אותי בתחת עשרים ומשהו שנים אחורה, סאונד ת'ראשי של פעם בהפקה מודרנית שהוכיח שגם אחרי 13 אלבומים, עדיין יש להם את זה.
Metallica – Hardwired… to Self-Destruct (2016)
אני חייב להיות כן אתכם בעניין הזה, גם אם מטאליקה היו מקליטים את עצמם מחרבנים בשירותים ומדפיסים את זה כאלבום, הייתי מכניס אלבום שלהם אל העשיריה שלי. אבל לשמחתי, לא כך הוא, שנת 2016 הייתה שנה נהדרת, הם שטפו את המצעדים עם סינגלים נהדרים ששוחררו בזה אחר זה מהאלבום הזה לאורך השנה וחתמו עם בליץ של סינגלים ששוחררו עם צאת האלבום עצמו – אלבום שלקח את המטאל שלהם אל המקום הטוב ביותר שבו היו מאז 1997.
In Flames – Sounds of a Playground Fading (2011)
האלבום הזה של להקת השבדים האהובה עלי היה האלבום הראשון ששחררו מאז שג'ספר – מייסד הלהקה, עזב אותה. נכון, אינפליימס החלה את השינוי בסאונד שלה עוד לפני כן, אבל נדמה לי שהאלבום הזה היה מזוקק ומפויס יותר עם הכיוונים המוזיקליים המודרניים יותר אליהם צעדה באותה התקופה. זה פשוט יופי של אלבום.
Between the Buried and me – Coma Ecliptic (2015)
האלבום הזה פתח לי את הצוהר אל הטירוף והגאונות של הרכב ה"פרוג" האמריקאי הזה. זה האלבום הראשון שלהם ששמעתי, ומאותו רגע והלאה הבנתי שפרוג הוא ז'אנר רחב וחמקמק ביותר. וכל מה שההרכב הזה עושה, ממלודיות נוגות ועד לפירוק והשמדה מטאלית קיצונית, הוא עושה בשלמות מדהימה.
Revocation – Deathless (2014)
יש רגעים מעטים בחייו של אדם בוגר שנחרטים אצלו לתמיד. הרגע שבו התחילה נגינת התקליט של הרכב הדת' המודרני על הפטיפון של דני אחירון, חברי למגזין באותו התקופה הוא רגע שיושב אצלי בראש ולא יצא משם לעולם. התוצאה – התמכרות למלודיות המדויקות ולאנרגיה המתפרצת של ההרכב הזה.
Thy Art is Murder – Hate (2012)
בתחילת דרכי במגזין, היינו בוחרים אלבומים לסקירה מתוך מאגרים של חברות התקליטים, אני תמיד בחרתי לסקר הרכבים שלא הכרתי לפני כן. את האלבום הזה של אחת מחלוצות הדת'קור האוסטרלי בחרתי בלי לדעת מה אני הולך לשמוע, הצלילים הראשונים של האלבום הזה פשוט המיסו לי את הפרצוף, זה היה מפחיד, אלים ולא מתפשר. וממכר.
The Sorrow – Misery escape (2012)
ההרכב המטאלקור האוסטרי הזה שחרר את אלבומו האחרון והנהדר הזה בשנת 2012 ומבחינתי לפחות, מרגע זה והלאה, המטאלקור לא נראה אותו הדבר – "הצער" הוכיחו לי שאפשר להתבכיין בלי לעצבן. יתרה מכך, הם פתחו לי צוהר נהדר אל אופל בז'אנר שעד כה תפסתי כ “Happy Metal”.
Paradise Lost – The Plague Within (2015)
פרדייז לוסט הם הרכב שמלווה אותי עוד מילדות, מהרגע שבו ראיתי אותם לגמרי במקרה מופיעים בקליפ מהופעה חיה ב MTV, בשנייה הראשונה חשבתי שהם מטאליקה, שניה לאחר מכן עף לי המוח מהמקום. האלבום הזה אחד מהאלבומים האהובים עלי ביותר שלהם בכל הזמנים, הוא מכיל רצועות כבדות במיוחד לצד מלודיות נפלאות, הם פשוט רקחו פה את התבשיל הבריטי המושלם.
Mastodon – Once more ’round the sun (2014)
האלבום הזה של רביעיית הסטונר האמריקאית היה האלבום הראשון שלהם ששמעתי. הצד הרך והמלודי שלו היה זה ששבה אותי, יש במלודיות של מאסטודון משהו כמעט מיסטי, התחושה היא של ריף גיטרה שנכנס לך פיזית אל תוך הבטן וצועק עליך מבפנים "תרגיש!". ואכן, מאסטודון גרמו לי להרגיש.
Dark tranquility – Atoma (2016)
אם אינפליימס הם מלודת' של קיץ שבדי, אין ספק שדארק טרנקוויליטי הם מלודת' של סתיו שבדי. האלבום הזה שלהם נכנס לרשימת העשור שלי פשוט כי לא שמעתי שום דבר שנשמע כמוהם באותה התקופה, הם הצליחו לבלוט בתוך כל הז'אנר הגוטנברגי המופלא הזה.
יוני אורן
Devin Townsend Project – Deconstruction (2011)
עם כל כך הרבה אלבומים טובים שיצאו לברנש הייתי שמח לשקר ולומר שקשה יהיה לבחור את הטוב ביותר, אבל כשמדובר על יצירה כבדה, סימפונית, פרוגית, רצופת אורחים, טכנית, מרגשת, יצרית, מלודית וחד פעמית שכזאת, הכתרתה לאחד מאלבומי העשור היא למעשה צעד די פשוט.
Myrath – Legacy (2016)
כן, אמנם בישראל יש לנו את חלוצת ה-Oriental Progressive Metal הפרטית שלנו, אבל האלבום הפופי הזה הצליח להשאיר אותי דבוק אליו במשך זמן לא מבוטל ואפילו לא הביא את שאר יושבי המשרד להתחיל להתלונן.
The Ocean – Heliocentric/Anthropocentric (2010)
שני האלבומים שהם חלק מיצירה אחת (ופוצלו מטעמים עסקיים) הם אחת היצירות היותר אינטלקטואליות, ביקורתיות, דעתניות ומדויקות שנתקלתי בהן אי פעם, אשר ממשיכה לדחוק בי לדעת עוד ולמצוא בתוך ים של עובדות את האני מאמין שלי.
Mastodon – Emperor of Sand (2017)
האלבום הנכון בזמן הנכון שביטא בתוך המלודיות היפות והליריקה הכואבת חיבוק חזק, מנחם ומבין שקורא להרפות ולהמשיך.
Amorphis – Queen of Time (2018)
אין הרבה אלבומים שהצליחו לשלב גראולים כבדים, נמוכים וקשוחים בתוך מטאל בועט ועשיר ושבסופו של דבר יצרו קלילות Folk-ית קליטה ומכשפת כמו באלבום הזה.
Leaves' Eyes – King of Kings (2015)
זה לא אלבום Symphonic מיוחד, לא אלבום Folk מיוחד, לא אלבום Viking מיוחד ואפילו המטאל שבו לא הכי מטאלי שיש אבל הוא הכניס בי יותר אנרגיה ותחושה שבטית מכל Manowar שתזרקו לעברי.
Jørn Lande & Trond Holter – Dracula: Swing of Death (2015)
כמו עם אלבומי ה-Heavy Metal הקלאסי הטובים באמת, גם האלבום הזה בסוף כל האזנה גורם לחשוב שאין סגנון מגניב יותר ואין זמר טוב מ-Jørn, בטח כשהאלבום מולבש על גבי הסיפור של דרקולה אבל עם טוויסט.
Nightwish – Imaginaerum (2011)
תסמונת "האלבום הבא" של ענקית ה-Symphonic Metal הזאת הוציאה בעזרת Annette, הסולנית הכי הפחות מתאימה לתפקיד עד כה, את האלבום הפשטני, האמנותי והמדהים ביותר בכל הדיסקוגרפיה שלה.
Diablo Swing Orchestra – Pacifisticuffs (2017)
כשמורידים את סף הטירוף של ענקית ה-Avant-Garde הזאת נגיעה אחת למטה (בוויתור על השירה האופראית הנשית) ואת ההפרש מעבירים ליצירתיות, מתקבל האלבום הזה הרוכב על מיטב סגנונות המוזיקה בכדי להיתקע במגוון רחב של אוזניים.
Nanowar of Steel – Stairway to Valhalla (2018)
עוד לא הצלחתי להחליט אם מדובר על פרודיה מטאלית שיותר מדייקת סגנונית או יותר מצחיקה. האלבום הזה מחייה את האווירה השטותית בכל האזנה מחדש ועדיין מצליח לתת חזק בראש ולהרשים.
יותם Defiler
Vektor – Terminal Redux (2016)
רציתי לא להתייחס ל-Vektor האחרון בתור אלבום העשור. באמת שרציתי. אבל אופרת ה-Thrash Metal הזו שנוגעת בכל קצוות היקום, מ-Black Metal דרך Tecnhical Death ועד לנקודות Progressive שלא היו מביישות את Pink Floyd הכינו את האלבום הרלוונטי ביותר של העשור האחרון לפחות בז'אנרים המסורתיים יותר. הלהקה שזרה סיפור יוצא דופן והדבר הכי נורא שקרה זה שהם התפרקו כי מנהיג הלהקה התגלה כגבר אלים המכה את אשתו ובן אדם מחורבן באופן כללי. רציתי לקחת ממנו את הכתר הזה, אבל היצירה הזו מתעלה על האיש העלוב שהוא בחיים, ומשאירה לי את אחת מפיסות המתכת הטובות ביותר אי פעם להיזכר בהן גם בעתיד.
Hannes Grossmann – Apophenia (2019)
היורש של הדת' מטאל הטכני, האנס גרוסמן, ניגן על התופים בכל להקת דת' מטאל טכנית שמכבדת את עצמה. הוא אולי לא המתופף הכי מהיר והכי טכני – אבל הוא בהחלט טוב מאד בשני התחומים, והוא מלחין יוצא דופן ששזר את סיכום הדת' מטאל המודרני הטוב ביותר באלבום מיוחד, מלודי שמתעלה על גבולות הז'אנר וגורם גם לאנשים שהכי שונאים דת' טכני לבוא אליו בטוב. יצירה חכמה ומיוחדת שאי אפשר לציין לא את השנה ולא את העשור בלעדיה.
Persefone – Spiritual Migration (2013)
להקת ה-Progressive Metal מאנדורה מצאה לעצמה נישה מצוינת בין Melodic Death Metal כובש וסוחף לבין מטאל טכני מחוכם ותובעני. יחסית ללהקה היחידה מאנדורה אולי בכלל שאי פעם חתמה בלייבל רציני Persefone הצליחו לחצוב לעצמם דרך לראש סולם המטאל הפרוגרסיבי, לפחות מהצד המעט יותר קיצוני שלו, וקיבעו את עצמם כאחות הרכה יותר של Obscura והמלודית והקליטה יותר של המורשת של Cynic מלפני מיליון שנה. אלבומם מ-2013 תופס את המהות שלהם בצורה הטובה ביותר בנקודת האמצע הנדרשת.
Forbidden – Omega Wave (2010)
מכיוון שיצא ממש בתחילת העשור האחרון, הרבה אנשים הזניחו את Omega Wave של Forbidden, שירת הברבור של ענקית ה-Thrash הקלאסית מסן פרנסיסקו שתמיד הוציאה אלבומים טובים. נכון שלא כולם זרמו עם הכיוון שאליהם הם חתרו באמצע הדרך המוסיקלית שלהם, ולא כולם התרגשו כשהם שבו לבמות ב-2008, אבל Omega Wave הבטיח וגם קיים. שילוב בין Thrash קלאסי לבין מודרני. מלודי אבל לא מתחנף, ונותן בראש כאילו זה הדבר היחיד שמותר לו לעשות. Omega Wave הוא בעצם הנפת הדגל האחרונה של הת'ראש האמריקאי שהעז להיות מגוון, מעניין ולחפש תכתיבים משל עצמו, גם אם במרחק של עכשיו עשר שנים הוא נראה כמעט ומיושן.
Sylosis – Monolith (2012)
לתקופה קצרה ההרכב הבריטי הזה דאג לחצוב את שמו על אנדרטת המטאל של כל הזמנים עם תנופה ותעוזה שלא יביישו אף ענקית מטאל אחרת. הם הצליחו כנגד כל הסיכויים להכנס עם אלבומם Monolith לתהודה של מטאליסטים ותיקים וצעירים כאחד והפכו את עצמם לענקית מטאל לכמה רגעים. האלבום שעקב אחריו לא הכה גלים באותה הצורה, ו-Monolith נחשב עבור רבים "ה-Metallica של המטאל הטכני החדש" בכך שהוא היה קליט, מהיר, עצבני ודינאמי בסגנון שלו. ב-2016 הלהקה סגרה את הבסטה נכון לעכשיו, ובינתיים השריד האחרון שלנו הוא האנדרטה הכבירה הזו.
Overkill – Ironbound (2010)
כנגד כל הסיכויים Overkill עשו קאמבק מדהים ב-2010. לא ברור איך זה קרה. הם לא החליפו ליין-אפ, הם לא החליפו מפיק, הם לא התפרקו ואז חזרו והם לא שינו סגנון באמת מעולם. אבל Ironbound, אלבומם ה-16 (!) של הלהקה פצח להם אחלה סיפתח אל תוך העשור הרביעי שלהם בפעילות, ממש בינואר של 2010. זה כאילו בבת אחת הלהקה נזכרה מה היא נדרשה לעשות במשך שנים והפסיקה לשחק בקקי, והוציאה את אחד מאלבומיה הטובים ביותר, עומד ברמה של Years of Decay משנות ה-80, Horrorscope משנות ה-90, ומתעלה על כל דבר שיצא בשנות ה-2000. הברנשים הרעים מניו ג'רזי נזכרו פתאום Thrash מהו והחליטו לא לקחת שבויים. עד היום הם מוציאים אלבומים שלא עומדים בקנה המידה של Ironbound.
Megadeth – Dystopia (2016)
היו המון סיבות להספיד את Megadeth ואחת מהן היא כמובן העובדה שהם לא הוציאו אף אלבום טוב מאז Endgame לפני עשור (ב-2009). הם התעסקו בלמחזר, בלעשות שוב, גם באלבום ההוא שקנה להם לא מעט קרדיביליות אבל היה ממש מוזר מבחינת העטיפה שלו, וגם לפני כן. זה נדמה שבמשך שנים דייב מסטיין וחברים מתעסקים בעיקר בלמחזר את מה שנכתב בשנות ה-90 ולנסות לקושש כמה האזנות נוספות וסיבות להוציא אלבום. אלבומים כמו '13' הרגישו ממש כמו אוסף מיותר ו-Super Collider היה סתם מהוה ולא ברור. ואז הגיע Dystopia עם הרכב חדש, כריס אדלר האגדי על התופים וקיקו לוריירו על הגיטרה המובילה ופתאום הפלא ופלא – האלבום נשמע כמו Megadeth מרעננת, קלאסית, נושכת ובועטת כמו שלא נשמעה מאז 1992. ברוך השב, דוד מסטיין, אמנם כבר 4 שנים מאחורינו אבל עדיין אלבום מדהים שקשה להרכיב אחרי כל כך הרבה זמן ואגו.
Idle Hands – Mana (2019)
זה פחות כמה שהאלבום הזה טוב (והוא מצוין) אלא יותר כמה הוא יהדהד עוד שנים קדימה. בדומה ל-Ghost או Tribulation שהשכילו לשלב בין רוק גותי לבין הבי מטאל במהלך העשור החולף, הבחירה שלי בשילוב המוצלח ביותר הוא בלהקה הצעירה Idle Hands באלבום הבכורה שלהם. שילוב יוצא דופן בין NHOBHM לבין Gothic Rock, איפה ש-Priest פוגשים את The Cure. זה אלבום שגם אם אתה סולד מז'אנר אחד אתה תאהב אותו בגלל השני, וזה אלבום שאם יש לך פינה חמה בלב לשניהם – אתה רק מתפלל שזו לא הבלחה חד פעמית אלא באמת הולכת להיות פה להקה שתחזיק את העשור הבא בביצים עם רוק מטאלי עצוב וקודר.
Revocation – Deathless (2014)
אולי הלהקה שעיצבה את התודעה המוסיקלית שלי הכי הרבה בעשור האחרון, Revocation הוכיחו שכל החוקים בטלים ואפשר לעשות מה שבא לנו. הם אמנם מנגנים שילוב של מטאל מודרני בחלק מהרגעים עם Death מיושן ועם Thrash טכני ומהיר – אבל הם בעיקר מוכיחים שנגינה מהירה, מדויקת ורוויה בצבעים מעולים עדיין יכולה להדהד גם הרבה אחרי שהמטאל כביכול ירד מגדולתו המסחרית. העובדה שהלהקה הזו לא מפסיקה ליצור אלבומים מעולים היא לא פחות ממדהימה, והבחירה שלי ב-Deathless היא בעיקר משום שלא היה להם אלבום יותר קולע בול למה שהם צריכים לעשות – היורשת המוחלטת של אדוני הגיטרות מהאייטיז והכסאח הבלתי מתפשר מהניינטיז עם קצת מהמודעות העצמית של שנות ה-2000 הביאה לנו את Deathless על שיריו והמנוניו הכועסים והסולואים המהפנטים שלו.
Mors Principium Est – Dawn Of The 5th Era (2014)
בעוד שה-Melodic Death Metal, ז'אנר שנתפס אצל הרבה אנשים כשיקוץ שאסור להתקיים, מצליח עדיין להזיז לי את הלב בצורה מרגשת, היו אלה MPE מפינלנד שהוכיחו לי שכל מה שצריך זה לכתוב מוסיקה מצוינת, לא להמציא את הגלגל. במשך העשור הקודם הם נתנו אלבומים מכסחים ומלודיים ו"שחר העידן החמישי" הוא לא פחות מהצדעה מעולה לעובדה שאפשר להמשיך את המסורת, לכתוב שירים מצוינים ולא לוותר לתכתיבים כמו "ז'אנר שמיצה את עצמו" או "מלודיות סכרניות שאין להן מקום במטאל קיצוני". הפינים האלה שמים על האמירות האלה קצוץ ומספקים אלבומים מצוינים בפני עצמם. זהו רק הטוב ביותר בהם בעשור האחרון.
טל צבר
Meshuggah – Koloss (2012)
יצירת מופת. משוגע פשוט מתעלים על עצמם בכל אלבום עד שזה בלתי אפשרי להשמע כל כך מושלם. אם היה אפשר לבחור בזה כאלבום המילניום הייתי עושה את זה.
Gojira – Magma (2016)
לטעמי הם השתבחו והתחדדו מאלבום לאלבום וגם הוסיפו לעצמם נדבך של כובד. שאפו. שאפו. שאפו.
Kataklysm- Meditations (2018)
הם התחילו הכי מהר שלהם ולאט לאט הגבירו. חבורת פסיכים.
Paradise Lost- The Plague Within
חזרו למקורות ולשורשים וטוב שכך! כבר חששתי שאיבדו מהיכולות שלהם אבל הם החזירו אותי לניינטיז.
Meshuggah – The Violent Sleep of Reason (2015)
נו באמת, שלהקת המטאל האהובה עליי לא תופיע פה פעמיים? משוגע הם ההוכחה הנצחית שיש אבולוציה . יינס ולהקתו לא הולכים אחורה אלא רק משתבחים עם השנים.
Rotting Christ- Rituals (2016)
הבלאק מטאל היחיד שנכנס לי לרשימה, וגם לאוזניים שלי, וזה ממש בסופר טעות. זה אלבום שהפיק פנינים ומרגליות, ואני חייבת להודות שחיכיתי לאלבום שבו אזכר שאני לא חובבת בלאק, זה לא קרה.
Cavalira Conspiracy – Blunt Force Trauma (2011)
אם רציתי לשמוע ספולטורה בוגרת מבוגרת זו התשובה. אלבום שעדיין מצליח לבעוט לי קצת בראש. בקטע טוב
Nile – What Should Not Be Unearthed (2015)
מעבר לעובדה שזו אחת החביבות עליי בז'אנר, רצתה הגורל וראיתי את נייל בהופעה בארץ, שרק שידרגה את חווית השמיעה שלי כל פעם. חברה מתוקים אחד אחד.
Lamb of god – Resolutions (2012)
שומרת להם חסד נעורים תמידי וזה אלבום האולפן האחרון ברשימה שלהם מבחינתי. כל מה שקרה אחרי הוא בחזקת פיקציה. פיקציה!
Jinjer- Macro (2019)
אם היינו ב 1986 הייתי יוצאת בהצהרה "תגלית השנה!" או תגלית העשור!
או משהו דרמטי בסגנון. ג'ינג'ר חדשים אצלי בנוף והתאהבתי כבר משמיעה ראשונה, וזה קשה. מחכה להופעה בארץ בקוצר רוח