שירות חובה: על הרכבי המטאל שכל מטאליסט חייב להכיר – Morbid Angel

כמו נציגים אחרים של דור האיקס, את היכרותי עם "מורביד איינג'ל" אני חב בראש ובראשונה לצמד הנערים החרמנים להחריד, חוליה הכרחית בשרשרת האבולוציונית של האינסלים בני זמננו. את שעות הפנאי הבלתי נדלות שעמדו לרשותם (לא זכורה לי ולו פעם אחת שבה הם הכינו שיעורי בית או התכוננו לבחינה) הקדישו ביוויס וחברו באט-הד לשלושה עיסוקים עיקריים: דיבורי זימה על נשים, חיטוט בלתי פוסק באף וצפייה מרתונית בקליפים ששודרו באם-טי-וי שבמהלכם השמיעו תובנות על אמנים בני התקופה. גזר הדין של צמד השופטים הדחויים חברתית, פרי מוחו הקודח של היוצר מייק ג'אדג', היה כמו דוח של שוטר תנועה: מהיר, פסקני ולעיתים קרובות – כואב. לא היה מקום לצ'אנס נוסף או למחילה. בעיקרו של דבר, גזרי הדין של השניים התבססו על תפיסת עולם דיכוטומית: חלוקה ברורה בין מה שהוא "קוּל" לבין האנטי תזה שלו, "לא-קול" או "Sucks". צמד החברים, באט-הד הדעתן והדומיננטי מבין השניים וביוויס שרוב הזמן החרה החזיק אחריו באמירה רפטטיבית של "Yeah Yeah Yeah", שיפדו בהבל פיהם המצחין אמנים שלא היו לרוחם, בעיקר זמרי פופ, ומנגד העתירו שבחים על ראשיהם של אמני הארד רוק ומטאל. בדרך חתרנית שאיש ככל הנראה לא נתן עליה את הדעת, שלט הטלוויזיה שהחזיקו שני לוּזרים מונפשים היה פטיש בית המשפט וחותמת הכשרות של אותה התקופה. ביוויס ובאט-הד עשו את אמריקה, ובדרך שיקפו או אף עיצבו את טעמו המוזיקלי של דור שלם.

במקרה של "מורביד איינג'ל", לא בטוח שהאזכור המחמיא שלהם בסצנה המפורסמת יחסית שהוזכרה לעיל היה דרוש או הכרחי כדי להזניק את הקריירה שלהם, שכללה מכירות של יותר ממיליון אלבומים לאורך השנים, או כדי להבטיח את מקומם בפנתאון הדת' מטאל והמטאל בכלל. "מורביד איינג'ל" היא אחת הלהקות הראשונות בשרשרת החיול של כל מי שמבקש להיכנס וולונטארית לאזור המלחמה של הדת'; שדות קטל שהיו מלאים, בתחילת הדרך לפחות, בתיאורים גרפיים של גופות מרוטשות ומעלות צחנה, עם בית חולים שדה ששירתו בו רופאים סדיסטיים במיוחד.

המלאך המורבידי, שהושלך מגן העדן היישר לעיירת החוף טמפה שבמדינת פלורידה, פסח על ביקור בחדר המתים של אותו בית חולים וקבע את מושבו באגף השטינסטי והאנטי-דתי, משם הפיץ רטוריקה ארסית נגד הדתות הממוסדות, בראש ובראשונה הנצרות.
וגם מוזיקה כמובן.

אלבום הבכורה של "מורביד", "Altars of Madness", הוא 38 דקות ו-53 שניות של מטאל טכני ומהיר; ריצת אמוק או נסיעה בפוּל ספיד עם בלמים תקולים היישר לגיהינום. העטיפה המפורסמת שנראית לעיתים כצלחת מרק שבה צפים פרצופים אנושיים מיוסרים ומעוותים שהתמוססו בנוזל עכור ומבעבע מבטאת היטב את רוחו של התבשיל שמצוי באלבום: "סלט הריפים" של ג'ורג' עמנואל השלישי שמוכר יותר בתור טריי אזגתות, וירטואוז גיטרה שהעריץ את אדי ואן היילן המנוח, והתבלינים החריפים אש בדמות הבלסט-ביטס של פיט סנדובל, מתופף חייתי שביקש לשבור את מהירות הקול אם לא את מהירות האור. אלה הפכו את "Altars of Madness" לאחד מספרי הבשורה החשובים עבור אינספור להקות.

וכשם שמספרם של ספרי הבשורה הוא ארבעה, כך ארבעת האלבומים הראשונים של "מורביד" – "Altars of Madness" מ-1989, "Blessed Are the Sick" מ-1991, "Covenant" מ-1993 ו-"Domination" מ-1995 – הם פק"ל כיסים הכרחי.

גם אם כותב שורות אלה משתדל להימנע ככל האפשר מעמדה טהרנית וגורפת בסגנון "לא שומע שום דבר שיצא אחרי 1991", עמדתו היא שגם אם האלבומים "Formulas Fatal to the Flesh" מ-1998 ו-""Gateways to Annihilation מ-2000 הם אלבומים טובים וראויים, הם לא עומדים באותה שורה עם ארבעת האלבומים הקאנונים שהוזכרו לעיל. באופן מיוחד, האלבום השמיני במספר, "Illud Divinum Insanus" שיצא ב-2011, הוא קול ענות חלושה; תוספת לא הכרחית לדיסקוגרפיה שנועדה ככל הנראה להפיח רוח חיים בחזרתו קצרת המועד של וינסנט ללהקה, שעמה הקליט את ארבעת אלבומי המופת.

ברוח דברים אלה, רשימת "הבסט אוף" שלהלן, לא מתיימרת להיות מחקר כמותי אלא איסוף איכותני, סובייקטיבי למען הסר ספק. ככזאת, הרשימה כוללת נציגים נבחרים מארבעת האלבומים הראשונים בעיקר: