שלושה מוזיקאים ומטאליסט נכנסים לפאב: על פרויקטי צד לא מטאליים

התקופה הזאת הוציאה לי מהבוידעם כתבה שגם ככה תיכננתי להוציא לאור ושמטרתה דאז הייתה לחשוף את הורסטיליות של אמני מטאל נבחרים שמחליטים להוציא פן מסוים בביטוי המוזיקלי שלהם לסגנונות מוזיקה שאינם מטאל. אין כאן מן האמירה שמטאל אינו סגנון מוזיקלי ראוי. נהפוכו. גדולי המוזיקאים (והמטאליסטים איתם) הם צרכנים של טווח רחב של מוזיקה ואינם one trick pony. אם כבר לא-מטאל אז לא-מטאל שעשו אנשי מטאל.

הכללים פשוטים:
ראשית, זה חייב להיות תחת פרויקט או להקה. התנצלותי בפני Thundercat שניגן בשני אלבומים של Suicidal Tendencies אבל הוציא תחת הסולו שלו ארבעה אלבומי Funk-Soul בסגנון Marvin Gaye עם בס מגניב ממש. כדי להיות עוד יותר צדיק, אפילו הרכבים של ממש אך כוללים את שם היוצר בשמם כדוגמת Alex Skolnick Trio לא יכללו כאן כדי שלא אאלץ לדון בשאלה האם מדובר בפרויקט הסולו או לא.
שנית, לא מדובר על אלבומים לא מטאליים שיצאו בדיסקוגרפיה של אותה להקת מטאל. האלבום Host של Paradise Lost או הדיסקוגרפיה המאוחרת של Bring Me the Horizon או של Linkin Park יחכו לכתבה אחרת.
שלישית, מטאל הוא העיקר ולא המאהבת. מכיוון ש-Foo Fighters היא הלהקה הראשית של Dave Grohl, על Probot או על Dream Widow לא נדבר כאן.
לבסוף, אני לא מחפש את מה שפחות מטאלי. אני מחפש את מה שאיננו מטאלי. Seemless של Jesse Leach סולן Killswitch Engage או To My Surprise של Shawn 'Clown' Crahan מלהקת Slipknot לא תופסים אפילו שאין בהם סקרימים ודאבלים.
נתחיל?

Storm Corrosion (Mikael Åkerfeldt – Opeth)

חלק ניכר מההצלחה של האלבום המופתי Blackwater Park של Opeth הגיע בזכות ההפקה של איש Porcupine Tree וחברו של אביב גפן לצמד Blackfield, הלא הוא Steven Wilson, שאף תרם מקולו לכמה קטעי שירה נקייה ובעיקר שיכנע את Mikael להתעמק בשירה נקייה בעצמו. לעזאזל, כמה שזה עבד. זה עבד כל כך טוב שהנימה הזאת המשיכה לאורך שאר הדיסקוגרפיה של Opeth עד אשר נזנחו הגראולים כליל (למורת רוחי). חברות טובה נרקמה בין שתי הנפשות הפועלות האלה ולא מן הנמנע שהשותפות הזאת תוליד פרויקטים מוזיקליים יחד. הדבר המפתיע הוא שהפרויקט Storm Corrosion איננו Progressive Rock/Metal כמו שהיינו יכולים לצפות. בעצם בקושי יש פה דיסטורשן אפילו. יש כאן מוזיקה אקוסטית הנושקת ל-Folk הרבודה בהרבה מאוד תיחכום מוזיקלי, סולמות מוזרים, פוליריתמיקה מהממת ואמירה לירית נוקבת. אה, רגע, זה רק השיר Drag Ropes. שאר האלבום היחיד שלהם בעצם די משעמם. חובבי דיסקוגרפיית הסולו של Wilson עשויים למצוא את עצמם כאן הרבה יותר מחובבי ה-Opeth, אבל אין מה להגיד – תרומת הקול של Mikael מבורכת.

Wardruna (Gaahl ָ& Kvitrafn – Gorgoroth)

היה היו פעם שני מוזיקאי Black Metal מנורווגיה שהחליטו שלעשות Black Metal זה אמנם TRVE אבל לא כמו החיבור לשורשים הויקינגים של עצמם. כך מצאו את עצמם שני חברי להקת Gorgoroth בניסיון לשיר באופן הגרוני ביותר ולתפוס לעצמם כמה שיותר כלים שאף אחד לא שמע עליהם ובעזרת תוספת קלה של קולות נשיים הביאו לעולם צורה מודרנית לנגן מוזיקה ויקינגית קלאסית. זה נשמע כל כך אמין שאפילו Kvitrafn מצא את עצמי בפרק אחד של הסדרה ״ויקינגים״ מנגן ושר בצורה ויקינגית מסורתית. עם כל כמה שהרעיון עצמו מגניב, מדובר בסגנון שקשה להחזיק איתו מעמד למשך אלבום שלם ובטח שחמישה אלבומים זה כבר מוגזם. עם זאת, מומלץ לבחון בעצמכם איך נראים שטניסטים מחוץ לבמת ה-Black.

Casualties of Cool (Devin Townsend)

באמת מוזר לכם ששוב Devin Townsend מחליף סגנון? אותו מוזיקאי קנדי שכששאלו אותו איזה סוג מוזיקאי הוא רוצה להיות כשיגדל ענה ״כן״, החליט בשלב מסוים שאת הירידה שלו מהספידים הוא הולך להוציא בתור אלבום Dark Country שמצד אחד מרגיש מאוד Folk, מצד שני נוטה ל-Ambient ומצד שלישי קליט מאוד. לתוך התסבוכת הזאת הוא לקח זמרת עם קול עבה ומתופף Progressive Rock עם תפיסה טובה שהספיק כבר להקליט אלבום סולו לגיטריסט Meshuggah, לנגן עם הבן של Zappa ועוד שלל חוויות מוזיקליות נוספות. מדובר באחלה מוזיקת רקע המופקת וכתובה באופן הדוק ובאופן כללי בדרך מעניינת נוספת להיכנס לעולם הרחב של Devin Townsend.

The Black Queen (Greg Pucitao – The Dillinger Escape Plan)

בלילות, פרפורמר פסיכי בסופרגרופ Killer be Killed ולשעבר בהרכב ה-Mathcore הנודע The Dillinger Escape Plan, אך בימים Greg Puciato מוצא את עצמו באיזורים הרבה יותר קונפורמיסטיים. כבר בקריירת הסולו שלו ניתן לראות את הנגיעות ב-Synthwave ובאיזוריים אלקטרוניים, אולם כאשר חבר ל-Jushua Eustis שעשה בין השאר Nine Inch Nails או Puscifer, מגיעים לאיזורים שמזכירים את החומרים העכשווים של להקות כמו Ulver או Anathema ונושקים למה שאני אוהב לקרוא לו Netflix Pop (כי סביר ביותר להיתקל בשירים הללו כחלק מהפסקול של אחת מהפקות חברת הסטרימינג). בעוד שהצלחתי למצוא את עצמי במורכבות של קריירת הסולו של Puciato או באלבומים של שתי להקות ה-Extreme Metal שעשו הסבה מקצועית וכתובות לעיל, הגישה ההפקתית והכתיבתית של הפרויקט הזה לא עשתה עמי חסד. ייתכן שאתם תתפסו את זה אחרת.

Lovage (Mike Patton – Faith No More, Mr. Bungle)

בושה אם לא היה את Mike Patton ברשימה הזאת, בהתחשב בזה שאחרי ההצלחה של שתי הלהקות המוכרות יותר שלו הוא לא הפסיק להתרוצץ מפרויקט צד אחד לאחר מבלי לטרוח לחזור לכל כך הרבה מהם. אם כבר בוחרים רק אחד מני רבים, אחד הפרויקטים שיותר שיעשעו אותי היה Lovage בו עשה מעין מוזיקת Trip Hop איטי, חושני וסקסי. אשכרה סקסי. לאלבום היחיד שיצא לפרויקט קוראים Music to Make Love to Your Old Lady By ואוסף ביקורות טען שאין מה להגיד – זאת מוזיקה לסקס ותו לא. אין איפה להשוות את האלבום הזה למוזיקה של Barry White, בטח נוכח השריטות של הדיג׳יי וללא גניחות, אבל עדיין די ברור איך זה אמור להכניס לאווירה. פריט טריוויה קטן: הוא כבר נגע בשטיק הזה עם Pink Cigarette של Mr. Bungle.

Dark Hall (Steve Di Giorgio – Sadus, Testament, Death)

הייתם צריכים הוכחה חותכת לקשר שבין מטאל קיצוני ובין Jazz? בסיסט העל Steve Di Giorgio בא להדגים. אמנם אין אלבומים מלאים שיצאו להרכב האינסטרומנטלי הזה, אבל אוסף דמואים די מכובד אמור להעביר את מסר של Jazz, Fusion ומנת Progressive ישן עד כדי כליזמר. לעיתים יש כאן גרוב שעשוי להזכיר חומרים מסוימים של Rush ולעיתים עבודת החליל על פני המקצב יזכירו את עבודת להקות כמו ששת (או Storchi אם תעדיפו). מעבר לכל, בולטת לאורך כל הדרך עבודת בס-תופים מורכבת ביותר. מי שמתורגלים בהרכבים כמו Weather Report אמורים בקלות להרגיש בבית. מי שמתורגלים ב-Cynic הישנים או ב-Atheist עשויים גם הם לזהות מרכיבים מוכרים.

Tribes of Neurot (Neurosis)

בשנת 1995 הוציאה חלוצת ה-Post Metal האמריקנית Neurosis אלבום מהפכני בשם Through Silver in Blood. באותה שנה בדיוק גם הוציאה להקת Tribes of Neurot את האלבום Silver Blood Transmission. צירוף מקרים? עצם זה שכל חברי Neurosis הם גם חברים Tribes of Neurot מפיל את התיאורייה. בניסיון לתת הסתכלות נוספת על החומרים שגם ככה יצאו דרך להקת האם, הוקם פרויקט הצד הזה שמפאת מחסור בשם הולם יותר לסגנונם אומר שהם עושים מעין Experimental Psychedelic Electronic Ambient מינימליסטי בו לא קורה יותר מדי. מה שכן, במקביל ליציאת האלבום Times of Grace של להקת האם יצא גם האלבום Grace תוך מטרה להפעיל את שני האלבומים במקביל עבור העצמת חוויות האלבומים. וכן, יש את זה ב-Youtube. לכו על זה.

Jazz-Iz-Christ (Serj Tankian – System of a Down)

הלייבל Serjical Strike מכיל כמה חיות מיוחדות וזה לא אמור להפתיע אותנו כשנשמע שמי שעומד בראשו הוא אותו Serj Tankian שכבר בלהקת האם System of a Down מצא דרכים להכניס מן האתניות הארמנית שלו. דור ההמשך הגיע בקריירת הסולו שלו, עבורה הקים את הלייבל המדובר וחיפש להיות בית למוזיקליות אותנטית. ככה הגיעה שנת 2013 ויחד עם פסנתרן על ארמני ושני נשפניסטים, הוציא אלבום Jazz פר אקסלנס אינסטרומנטלי ברובו. החל ממוזיקת Lounge, דרך דברים רקידים ואפילו בוסה נובה, ארגנו לעצמכם כוס וויסקי מול האח בחלוק קטיפה אדום והאלבום הזה ישלים לכם את התמונה. בנקודות מפתח, לעומת זאת, מוזכר קצת יותר ה-System שבוער בפנים. מוזמנים לשמוע את Serj שר בארמנית.

Crosses (Chino Moreno – Deftones)

הוויכוח עתיק היומין בסוגיית ״מטאל אלטרנטיבי? זה בקושי מטאל זה״ הוא דבר שניתן לחזות בו בשגרה עבור להקות מסויימות ואחת הבולטות היא Deftones. זה סך הכל ממש הגיוני שהזמר האייקוני שלה יחליט להוציא את השירה בעלת הווייב הסליזי שלו לסגנונות אחרים של מוזיקה. ככה נולדה להקת Crosses (או שלושה צלבים במדיות מסויימות) שמרדדת משמעותית את הדיסטורשנים מ-Deftones מהגיטרות ומגבירה בבסים, מכניסה הרבה יותר אלקטרוניקה וזורקת פנימה קורטוב של פסיכדליה. ככה אנחנו זוכרים לקבל את התאום הרשע של Synthwave עד כדי Trip Hop שמצליח בעת ובעונה אחת להיות ידידותי לאוזניים ומאתגר לעיכול.

Auri (Tuomas Holopainen & Troy Donockley – Nightwish)

כחובב נלהב של האלבום Imaginaerum של Nightwish, שמחתי לגלות את אלבום הסולו של היוצר העיקרי וקלידן הלהקה Tuomas Holopainen כשעשה מחווה מוזיקלית ל-Scrooge McDuck (ועודני ממליץ בחוץ למי שמחפשים מוזיקת פולק סימפונית צפונית נעימה). שנים לאחר מכן גיליתי שנעשה מיקור חוץ מסולו לפרויקט צד בשם Auri. אמנם לפרקים המוזיקה מזכירה את מה שהסולו ושהחומרים החדשים של Nightwish ידעו לעשות, אך עליי להודות שהקליק הוא לא אותו קליק. ייתכן שמדובר על הנטייה הקלה יותר לפופ במקצבים ובסאונד הכלים או על ההמעטה בסימפוניות הכללית הסוחפת בתמורה לדגש על עבודת כלי נשיפה שבטיים ומקהלות, אך ברוב השירים (וכנראה ש-Savant החריגה הבולטת היחידה) הקסם איננו אותו קסם צפוני קריר עבורי. עם זאת, זה רחוק ביותר מלהיות מוזיקה שתוציא אותי מאיזור הנוחות שלי ושתגרום לי לכבות את הרדיו בזעם בקריאות ״אני בעונש?!״.

Mixhell (Igor Cavalera – Sepultura)

כשאחיו הגדול Max עבר מפרויקט Groove-Thrash Metal אחד למשנהו עם ההורדה המסיבית ביותר מהגז ב-Killer Be Killed בלבד, האח הצעיר Igor וזוגתו החליטו לשתף פעולה, לשים את אוזניות הדיג׳יי על הכתפיים וליצור מוזיקת ריקודים אלקטרונית של מועדוני שנות ה-80. זה רחוק באופן קיצוני ממה שכבר קיבלנו ממנו בלהקות האם, בעיקר בתפקידי התופים שנעשו שטוחים לחלוטין. זה בעיקר הזכיר לי את הספק Funk ספק Disco שבשיר Funkytown של Lipps Inc. כיאות לסגנון אותו האלבום מייצג נאמנה, המקצב מידבק ביותר ומובטחת לפחות רגל רוקעת קלות. אלבום אחד יצא להם בשנת 2013 ומאז הם מוציאים מעת לעת סינגל פה ושם.

Bourbon Crow (Wednesday 13 – Murderdolls)

ממש כאילו יצא הרגע מהסדרה ״נאשוויל״ עם מגפיים לרגליו, כובע בוקרים על ראשו, גבעול יבש בפיו וחיתוך דיבור דרומי שגור על שפתיו, יוצא Buck Bourbon לעולם ואצבעו האמצעית מושטת לכל כיוון. ככה יצאו 3 אלבומים של דמות נוספת אותה יצר Wednesday 13 הידוע בעיקר בתחומי ה-Horror Punk וה-Industrial Metal. עליי לומר שאיני מומחה גדול של Outlaw Country ושיהיה לי מאוד קשה לנקוב בשמות 5 יוצרים בסגנון אבל שאני משוכנע שמה שהוציא תחת ידיו הוא בול פגיעה לסגנון – בין אם מדובר בשפה הנגועה או בעיסוק האובססיבי באלכוהול ובעבודה, באווירה הדרומית הבוטה או בצלילי הגיטרה והמנדולינה הנעימים לאוזן. מי שיטו קצת יותר את האוזן ישימו לב לכל מיני משחקי מילים והומור ספק פרודי שטמונים במילות השירים.

T.R.A.M (Animals as Leaders, The Mars Volta, Suicidal Tendencies)

שלושה מוזיקאים של Progressive Metal ומתופף של Crossover Thrash נפגשים והופה, מתחילים לעשות Avant Garde Jazz תחת חברת התקליטים Sumerian. בסופרגרופ המוזר הזה אנחנו רואים את השורשים של אהבת התחכום הטכני של שני הגיטריסטים של Animals as Leaders יחד עם איש כלי הנשיפה של The Mars Volta. דווקא מי שמפתיע הוא Eric Moore מתופף Suicidal Tendencies בעבודת תופים שונה בתכלית ממה שהתרגלנו אליו בלהקת האם. התוצאה – EP בודד אחד משנת 2012 עם היצירה הקשה ביותר לעיכול שנצפתה ברשימה זו. ככל הנראה מיועד לחובבי Frank Zappa ו-John Zorn.

White Moth Black Butterfly (Daniel Tompkins – Tesseract)

יש הרבה נגיעה בפופ של פעם ברשימה הזאת ובכלליות באלבומים כאלה ואחרים של להקות שנוגעות במוזיקה אחרת שהם גדלו עליה. יש הרבה נגיעות של פופ אלקטרוני עכשווי במטאל החדש, בעיקר באיזורי ה-core למיניהם. עם זאת, לרוב המטאל ומוזיקה המיינסטרים לא חברים קרובים מאוד. אז מגיע זמר להקת ה-Progressive Metalcore החביבה Tesseract, מפשיט את רוב רובם של המרכיבים המטאליים שבמוזיקה של להקת האם ויחד עם Keshav Dhar גיטריסט Skyharbor הרים הפקת פופ קלידים עכשווי וידידותי לרדיו ללא שמץ אירוניה. זאת לא מחווה לפעם. זאת היכרות טובה עם מה שקורה היום. למרות חוסר הסימפטיה שלי לתוצאה, לא יכולתי שלא להעריך את העבודה המדויקת שנעשתה כאן.

Me and That Man (Adam ‘Nergal’ Darski – Behemoth)

מוזיקאים שמרימים פרויקטי צד שנעים בין המטאל ובין הרוק או בני הדודים הקרובים הנוספים קיימים לא מעט ועל כן איתגרתי את עצמי שלא להכניס לרשימה הזאת פרויקטי צד שכאלה. עם זאת, מרגע שנחשפתי לפרויקט Me and That Man של זמר וגיטריסט Behemoth, הבנתי שחלק מהחוקים ניתן לכופף. כן, יש נגיעה די ברורה ברוק בחלק מהשירים שבאלבומי הפרויקט, אבל רוב רובם של החומרים נעים באיזורי ה-Country Blues ומוזיקת המערבונים. יש לנו כאן פסקול מעולה לסדרה ׳כנופיות ברמניגהם׳ ומבט חטוף בקרדיטים יזרוק עליכם הר של אמני מטאל מוכרים שנתנו מיכולותיהם לשירי הפרויקט מבלי להכביד. לא להאמין שהיצירה הזאת פרי ראשו של אותו בלאקר זועם.