שנה של התחלות חדשות – על 5 אלבומי בכורה מהחשובים בתולדות ז'אנר המטאל
Metallica – Kill 'Em All
אלבום הבכורה של מטאליקה שוחרר ב 1983, ולמרות שהוא בהחלט לא האלבום הכי טוב של הלהקה, ואפשר בהחלט לומר שהאלבום שבא אחרי – Ride The Lightning, היה שיפור כמעט בלתי נתפס – זה עדיין אלבום ענק בז'אנר, במיוחד כשהוא בעצם נולד כמעט מכלום – הוא סוג של המציא ז'אנר חדש, הביא אגרסיות שכמעט לא היו קיימות בז'אנר עד לאותה נקודה, והצליח להביא איכות למרות שהיה מדובר בחבורת ילדים בני 20 – מההתחלה הלהקה סומנה לגדולה, ולמרות תקציב עלוב, חוסר נסיון, ומעט מאד בסיס מוזיקלי – הם יצרו אלבום פורץ דרך וגבולות ששם ז'אנר שלם על המפה והציב אותם בדרך להיות אחת מלהקות הרוק האמריקאיות הגדולות בכל הזמנים.
האלבום היה אמור להקרא Metal Up Your Ass והעטיפה הייתה אמורה להיות יד מחזיקה מצ'טה פורצת מהשרותים, מכוסה בדם, עם חוט תייל מקיף אותם.
איזה מזל שהלייבל הוריד אותם מזה. יכול להיות שדברים היו הולכים אחרת לגמרי להרכב.
Guns N' Roses – Appetite for Destruction
ב 1987 גאנז אנד רוזס הכניסו ז'אנר חדש למיינסטרים – הגלאם מטאל, עם אלבום בכורה שמכר נכון להיום לא פחות מ 30 מיליון עותקים.
את השירים הלהקה כתבה ברובם במהלך ההופעות הרבות שלה בסצנת המעדונים של הוליווד, אבל הרבה יכול היה להגמר שונה עד שהאלבום יצא כמו שיצא. הם החליפו עטיפה, כשהמקורית הראתה רובוט אנס שנעצר ע"י איזו דמות מפלצתית, הם הקליטו דמואים עם מני צ'רלטון – גיטריסט להקת Nazareth – שהייתה השפעה גדולה על גאנז, ואז עברו לפול סטנלי מ Kiss, ואז למפיק Robert John "Mutt" Lange שעשה עבודה מעולה עם AC/DC בין השאר, ובסוף בגלל שיקולי תקציב עברו ל Mick Clink – החלטה שהתגלה כגורלית כדי הסאונד שהוא נתן לאלבום הוא חלק מרכזי בו.
בשנה הראשונה האלבום גמגם, לא זכה להשמעות ולא ממש מכר, עד שהקליפ ל Welcome to the Jungle הפך ללהיט ב MTV ותחנות הרדיו נאלצו להגרר להצלחה שהגיעה מהקהל. כשנה לאחר יציאתו האלבום הגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד – ובילה שם 4 שבועות רצופים. השאר – היסטוריה.
Machine Head – Burn My Eyes
ב 1994 לא היה ברור לאף אחד לאן ז'אנר המטאל הולך. Pantera פחות או יותר נתנו את הטון עם אלבומם השלישי עם אנסלמו – Far Beyond Driven, ה Thrash המשיך בגסיסתו, המטאל המסורתי והגלאם פחות או יותר נראו כמתים – והגרוב והאלטרנטיב מטאל החלו בפריחתם.
לתוך החלל הזה נכנס רוב פלין, גיטריסט Thrash וותיק שהיה אחד ממקימי להקת Forbidden ואז חבר מרכזי ב Vio-Lence. הסיפור מאחרי עזיבתו את Vio-Lence הוא אחד ההזויים, הוא כבר התחיל אז את Machine Head, והוא וחברי הלהקה נכנסו לקרב מכות עם חברי כנופיה מקומית – שלאחר מכן איימו לזרוק רימוני יד במהלך הופעתה של Vio-Lence כנקמה. זה כנראה היה הקש ששבר – ופלין עבר באופן מלא להרכב החדש. האלבום היה אלבום כעוס, שנכתב על אירועים כמו הטבח בוואקו, המריבות בתוך Vio-Lence והמאבק בסמים ואלכוהול של חברי הלהקה. על הסאונד הושב קולין ריצ'רדסון הבריטי – שלפני זה הצליח לנקות אפילו את הסאונד של Carcass, והוא מכר כמעט חצי מיליון עותקים בפרק זמן קצר.
הלהקה המשיכה משם לחמם את Slayer והוכיחה שלמרות שהאלבום היה מודרני יותר, נוטה יותר לכיוון הגרוב מטאל שהחל לשלוט בז'אנר – הבסיס שלו עדיין היה Thrash מהסוג שעליו גדל וחונך פלין.
Emperor – In the Nightside Eclipse
היו אלבומי בלאק מטאל לפני, היו גם כמה גדולים אחרי, אבל אף אלבום לא מאגד בתוכו את הז'אנר בצורה כל כך מושלמת כמו אלבום הבכורה של Emperor שיצא בשנת 1994.
לא עוד ריפים פרימיטיבים וסאונד שנשמע (בכוונה) כאילו הוקלט במקלט של סבתא ציפורה, הפעם היה מדובר באלבום מופק היטב (בעומס אמנם), מרובה ערוצים, ריפים מבריקים, קלידים אווירתיים, טקסטים עשירים, מדובר בעצם בפסקול אפי אטמוספירי לכל הז'אנר כמו שהשתקף אז דרך הפריזמה הנורווגית – שהייתה בעצם המרכז הבין לאומי לז'אנר הבלאק מטאל בעולם.
אין עוד הרבה אלבומים שתפורים באופן כזה על האזנה חורפית, שיוצרים לך דימויים של עולם מושלג, טרולים, אורקים ויערות קודרים, אבל האלבום הזה הוא פסגת כל זה. הוסיפו לזה משהו שהוא כנראה לא פחות מגאונות מטאלית – אגרסיה בלתי נגמרת של התיפוף של Faust (שנעצר באשמת רצח לא הרבה לאחר הקלטת האלבום) – ולפניכם אלבום בכורה מופתי לכל דבר.
Morbid Angel – Altars Of Madness
טכנית, זה לא האלבום הראשון של הלהקה. האלבום הראשון היה Abominations of Desolation שהוקלט ב 1986 כשהמתופף והסולן היה Mike Browning, מי שאחרי זה הקים את Nocturnus המצויינים. אבל George Emmanuel III, הידוע גם כ Trey Azagtoth, מנהיג הלהקה – החליט לגנוז אותו, החליף את Browning ואת בסיסט ההרכב בסולן/בסיסט David Vincent, ובמתופף להקת Terrorizer פיט סנדובל, והוציא ב 1989 את Altars Of Madness כאלבום בכורה הרשמי – כשהוא כולל כמה שירים שהוקלטו במקור ל Abominations.
החל מהעטיפה של Dan Seagrave, דרך הסאונד של אולפני Morrisound, האלבום הפך לסוג של בלופרינט לאלבומי הדת' מטאל האמריקאים שבאו במקביל ואחרי. למרות שהגראול של וינסנט הושפע מהותית משתי מקימות הז'אנר – Possessed ו Death, הרי שמוזיקלית הנגינה של Azagtoth הייתה חדשנית, הוא הושפע מאד מ Van Halen, והנגינה שלו הייתה שונה מכל מה שהתרגלנו אליו מדת' מטאל לפני ואחרי. זה לצד טקסטים שלקחו בעיקר מהכתבים של H.P Lovecraft, וגם קצת קלידים – והרי לכם אלבום מופת שנע על הקו שבין דת', לבלאק, ל Thrash ועדיין עומד בפני עצמו כמקורי לחלוטין.