קודם כל גילוי נאות אחד או שניים.
אני אוהב את אורפנד לנד. אני מת על סהרה, ומבול ממוקם במקום של כבוד ברשימת האלבומים האהובים עלי בכל הזמנים. אני אוהב את המזרחיות, את היהודיות, את הפרוג וכמובן את החלקים הכבדים הנעים בין הדום לדת'. אז נכון שAll Is One היה מבחינתי סוג של שפל בייחס למה שהורגלתי לקבל מקובי וחבורתו, אבל כמו שאמרתי, אני אוהב את אורפנד לנד!

אבל כמה שאני אוהב את אורפנד לנד, ככה אני לא מסכים עם קובי והשקפותיו הפוליטיות/חברתיות והביטוי שלהן בפוסטים שלו בפייסבוק ובליריקה של הלהקה. כל אדם בוגר יבין שאין כאן סתירה, אך אם בכל זאת זה נראה משום מה פרדוכסלי או צבוע בעיניכם, תדעו ש"העברינות" לא מסתכמת בהרכב הישראלי. אני אוהב גם להקות בלאק ששרות על מיזנתרופיה על אף שאני אוהב לחשוב על עצמי כעל הומניסט. אני שומע להקות דת' אנטי-דתיות על אף שבמידה מסוימת אני מסורתי. ואנימאזין ללהקות ת'ראש אנרכיסטיות על אף שאני ליברל ושמרן. זה לא אומר שאין לי קווים אדומים כלל, אך הפלורליזם שלי חשוב לי ואת הגבולות אני אבכר להציב רחוק מאוד – אי שם בהטפה לנאציזם ודומיו.

ועכשיו לגילוי הנאות האחרון. עדיין לא הספקתי להאזין ל-Unsung Prophets & Dead Messiahs. אין לי ספק שעוד אעשה את זה כשהזמן יאפשר. את מה שאני כותב כאן אני כותב על סמך מה שהבנתי מקריאה ראשונית של ליריקת האלבום ומהריאיון המצולם של קובי למגזין שלנו שפורסם לפני מספר ימים.

אני לא בטוח אם "מטאליסט" הוא הפלטפורמה המתאימה לחפירה פילוסופית, אך בכל זאת Unsung Prophets & Dead Messiahs הוא אלבום מטאל והקונספט הטקסטואלי שלו הוא כמובן חלק אלמנטרי ממנו, כך שאין מנוס מלחפור כאן מעט. הדבר היחידי שאוכל להבטיח זה להציג את האופוזיציה הפילוסופית/חברתית שלי בצורה מאוד קצרה ופשוטה.

כולנו מכירים, או שטרחנו להכיר לרגל האלבום, את משל המערה שעל פי קובי, הלקח שלו שזור בביקורת החברתית והפוליטית שאלבומו החדש מציג. אך אל מול משל המערה של אפלטון, שאני אישית רואה בו אבי אבות הטומאה ומקור הגותי לכמעט כל אויב של החברה הפתוחה בהיסטוריה (קרל פופר קורא לו "נביא החברה הסגורה"), ישנו עוד משל (ויסלחו לי הדתיים כאן הרואים בו סיפור היסטורי) והוא משל המערה התלמודי: "…איתבו תריסר שני במערתא אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא אמר מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם חיזרו למערתכם הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא אמרי משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם נפקו כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר הוה מסי ר"ש אמר לו בני די לעולם אני ואתה בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות אמרו ליה הני למה לך אמר להו לכבוד שבת ותיסגי לך בחד חד כנגד (שמות כ, ז) זכור וחד כנגד (דברים ה, יא) שמור א"ל לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל יתיב דעתייהו…" (מסכת שבת דך לג עמוד ב)
רבי שמעון ובנו רבי אלעזר הסתתרו במערה מהרומאים במשך שלוש עשרה שנה. כשיצאו מהמערה ראו אנשים עוסקים בחיי היום יום – הולכים לעבודה, קוראים עיתונים, יושבים מול הטלוויזיה ומקיימים שגרה בורגנית שלימים תזוהה בעיני יורשיו של אפלטון כחלק מ"התודעה הכוזבת". במשל הזה המערה של אפלטון היא החיים בחוץ, והבחוץ של אפלטון היא המערה במשל התלמודי. רשב"י ובנו הם האידאליסטים. הם המהפכנים. הם ראו את האמת ולמדו אותה במשך שלוש עשרה שנה, והנה הם יוצאים החוצה והעולם כמנהגו נוהג. כמו מהפכנים אמיתיים הם זועמים. איך זה שכולם חיים את חייהם ולא רואים את האמת?! וכל מקום שבו הם נותנים את עיניהם, נשרף. מהפכה! אבל המהפכה מסתיימת מהר מאוד. האל פונה אליהם ושואל בכעס "להחריב עולמי יצאתם?" לא רוצה לראות אתכם. חזרו למערה!

המסר כאן הוא הפוך מהמסר האפלטוני. המסר כאן הוא אנטי-מהפכני ושמרני באופיו. הצלליות הן האמת. החיים עצמם על אף הרושם הראשוני הדל והבינוני שלהם הם האידיאל החברתי. האידאות הגבוהות, הרעיונות המהפכניים וכו' במקרה הטוב הם אחלה רק בתיאוריה, ובמקרה הפחות טוב גם שם לא. האל אומר לרשב"י ובנו שזה העולם שהוא ברא, ואם קיים פער בין האידאות הגדולות שלהם לבינו, לא על העולם להשתנות שינוי קיצוני, אלא עליהם מוטלת החובה לצמצם אותו על ידי הבנתו.

בפעם השנייה שהם יוצאים מהמערה רבי אלעזר בנו של רשב"י עדיין שבוי במהפכנותו האידאליסטית, אך רשב"י השיג חכמה גבוהה יותר. הוא הבין את החיים, ולכן כל מקום שבנו שורף בעיניו, הוא ישר מרפא. המשל מסתיים בזה שהאב ובנו רואים יהודי שרץ לביתו עם הדסים שהוא קטף לכבוד שבת ואז גם רבי אלעזר נרגע. ראשית, גם הוא מבין שהאידאות הגדולות אינן מנותקות מהמציאות במובן האפלטוני, אלא הן חלק מתהליך החיים. הן מתבטאות במעשי היום יום, ברע לא פחות מאשר בטוב ובעיקר במורכבות ובפרופורציה. ושנית, בניגוד לתפיסה הקודמת שלו את עצמו כמתקן עולם מורם מעם – תפיסה מרכזית במשל המערה של אפלטון, ברעיון שלטון המלך-פילוסוף שלו ובהגות ובפרקטיקה טוטליטארית כמו האוונגרד הקומוניסטי של לנין – הוא מבין שכל שינוי חיובי לא יכול להיכפות מבחוץ ומלמעלה.

במשל הזה האדם ששחרר את עצמו מהשלשלאות ויצא החוצה כדי לייבא את האמת הגדולה, חוזר למערה ומגלה שהיא הייתה מול עיניו כל הזמן. הוא מגלה שחבריו לא שבויים וכבולים בשלשלאות יותר ממנו. הוא מגלה שהם אינם צריכים אותו ואת הפרספקטיבה שלו כדי לשנות ולהשתנות. והוא מגלה שהקרדיט שהוא נתן למין האנושי קטן לאין שיעור מהקרדיט המגיע לו.

בדבר אחד אני בהחלט מסכים עם קובי. האדישות והבורות מרצון גם הם בתורם אויבי החברה הפתוחה. החיים עצמם וערכים בורגניים הם לא חיי חוסר מעש, שינוי ועניין, ולא ריאקציה או אף עמידה במקום, אך אם יורשה לי לצטט את קרל פופר פעם נוספת "אלה המבטיחים לנו גן עדן מעולם לא יצרו אלא גיהנום". החתירה לאוטופיה תמיד הביאה לדיסטופיה. המהפכה היא לא יותר מכלי, אך כזה שיש להשתמש בו אך ורק בלית ברירה, לא כחיפוש אחר השלמות, ולא כמטרה בפני עצמה.

בכל אופן, אני רוצה לאחל לקובי ואורפנד לנד שבניגוד לרדידות המחשבתית והאמנותית הנפוצה כל כך במה שמכונה "התרבות הפוסט-מודרנית", שגם ההוצאות העתידיות שלכם יצליחו לעורר את המחשבה ולייצר דיונים משמעותיים שכאלו!