תרפיה מתכתית – על מטאל ותמיכה נפשית
התופים נשמעים כמו מכונות ירייה, הגיטרות כמו מסור חשמלי וצרחות הזעם של הזמרים כמו שאגות של חיה. הנגינה המהירה נותנת תחושה של ספידים והסאונד הכבד נותן עוצמה לכל תנועה קטנה או מחשבה של עצמנו. שירים על סצנות אלימות בווליום גבוה מאפשרים לנו לנתב את התסכול והכעס אל עבר מקום שיודע להכיל אותם עבורנו. ככה רבים מאיתנו מגיעים למצבים שאוסף שירים מכסחים עושה את ההבדל בין השליליות שמושכת אותנו מטה ובין היכולת להמשיך הלאה בשגרת היום ואף להצליח בו למרות שחיכיתי שעה על הקו עם ספק האינטרנט שלי ובדיוק כשענו לי נציגי השירות השיחה התנתקה. פעמיים. בשירים האלה אנחנו מוצאים הבנה והכלה לזעם של עצמנו, אבל לא בכל סיטואציה זה מספיק.
לא יותר מדי אנשים יודעים אבל בהיותי בן 24, לאחר כמה חודשים של טיפולים נמרצים בכמה בתי חולים בארץ, המאבק תם עם היד על התחתונה ואיבדתי את אבא שלי. אין זמן או דרך טובה לאבד אנשים יקרים, אבל רגע האמת הזה גורם לנו לחשוב שמה שאנחנו חווינו הוא הדרך הגרועה מכולן ושאף אחד לא יצליח להבין. האמת שעד הרגעים האחרונים לא האמנתי שהאפשרות הזאת בכלל נמצאת על השולחן ואני עוד מוצא את עצמי חוזר ומתנגח באדם שהייתי באותו יום כאשר מצד אחד קיים כעס עצמי על העיוורון למציאות אפשרית וקיימת ומצד שני כעס עצמי על רגעי הפקפוק ועל מחשבות הוויתור טרם נגמר המירוץ.
כראוי לתקופות שבהן נראה כאילו נשאבנו אל תוך חור תולעת ומצאנו את עצמנו במציאות מעוותת מקבילה בה מעטים האנשים אשר שמים לב שמשהו כאן לא נכון, התעורר צורך בסוג חדש של הבנה ושל הכלה. אוסף נכבד של אנשים בעלי כוונות טובות נופלים אל תוך בורות של חוסר טאקט, של ריחוק ושל מנוס על נפשם פן המצב ישיג גם אותם. החיבוק החם, ההבנה, ההקשבה והמילים שהצליחו לנחם הגיעו מקומץ קטן של אנשים שהצליחו לגשש פנימה ולזכור שמולם עומד אדם. במקרים לא מועטים מדובר על אנשים שחוו אסונות דומים על בשרם ושיודעים איך זה מרגיש כשהמציאות דופקת בדלת. אל מול החסך באנושיות והשפע בתחושת אובדן הדרך, פניתי אל הגורם שתמיד מעלה את התחושות הנכונות – האמנות.
אלבום המטאל הראשון בו מצאתי נחמה היה Transcendence של Devin Townsend Project אשר שוחרר זמן קצר לפני כן. בתוך סאונד עשיר של Progressive Metal שעשוי בדיוק לטעמי יכולתי למצוא את התמצית האנושית שאפיינה את השלבים המאוחרים של הפרויקט. כבר התוספת לשיר הפתיחה Truth שאיחל לי למצוא שלווה ובית, דרך השיר Stormbending שמכיל את המשפט הנוגע "All we're offering is a chance to be loved" ומיד לאחר מכן Failure שרווי בתשובות של תקווה אל מול רגעי הלקאה עצמית. השיר Stars, שהספקתי להשמיע לאבא שלי כשפורסמה גירסה מוקדמת שלו כחלק מאתגר שקיבל Devin Townsend להקליט שיר תוך שעתיים, נעשה עבורי מהר מאוד אחד השירים שיותר עוסקים באדם שהיה. כמה חודשים מאוחר יותר כשפגשתי את Devin ב-meet and greet לפני הופעתו בארץ הספקתי להודות לו אישית על אלבום שחיזק אותי באחת השנים הקשות שעברו עליי. אגב, מה שנראה היה כמו הרבה מאוד אמפתיה הפך להיות עוד הרבה יותר אמפתי כשבשנת 2019 הוציא Devin את האלבום Empath אשר היווה (ועודנו מהווה) נקודת אור וכוח לכל אותם אשר נאבקים בשדים פנימיים.
כמה חודשים מאוחר יותר, בתחילת 2017, הוציאה Mastodon את אלבומה Emperor of Sand אשר צמח מתוך חוויות האובדן ומהחששות עקב הסרטן שהראה את נוכחותו ביקיריהם של חברי הלהקה. האלבום, שיצא ממש בסמוך ליום ההולדת הראשון אותו לא זכה אבי לחגוג, ביטא אוסף מחשבות כמוסות של פחד, של התכחשות ושל חיפוש דרך כשהתמונה שישבה בראשם של המספרים היא של אדם אשר צועד במדבר והמוות הוא הדרך היחידה להינצל. שירים כמו Roots Remain או כמו Jaguar God חדרו עמוק פנימה ונגעו בדיוק רב באותם עצבים חשופים. לא סתם האלבום בילה זמן רב אצלי במערכת ונחשב עבורי האלבום האישי והטוב ביותר של חברי הלהקה – האלבום הזה היה עבורי דרך ביטוי לאמת.
ככל שהזמן עבר, מצאתי עוד ועוד אלבומים ושירים שהביאו איתם רגשות הזדהות, נקודות מחשבה מעניינות או מקוריות וקוועץ' בלב. את האלבום The Black Parade של My Chemical Romance גיליתי לעומק לראשונה בתור אלבום הלא-אימו שהוא (בניגוד לאיך שהוא אולי מצטייר בזכרונותיכם) וכמוקד של אופטימיות. האלבום Imaginaerum של Nightwish קיבל איתו משמעויות חדשות, אישיות ובוגרות, בעוד מספרים על האמן אשר מאבד את עצמו אל תוך תהום השכחה. אפילו סרטי טים ברטון כגון The Nightmare Before Christmas או השיר Ptolemy Was Wrong של The Ocean הצליחו למצוא אצלי כאב ונחמה בנושאים שנראים מנותקים לחלוטין. ההתמודדות הישירה עם רגשות ומחשבות כמו שהם וללא שמץ רתיעה עשתה עמי חסד.
את מי באמת יפתיע שתרבות השוליים "המוזרה" היא זאת שיודעת הכי טוב לדקור בנקודות הכואבות ולגעת בעצבים החשופים? הרי תרבות השוליים לא מתעכבת לשאול מה נראה יפה או מה אנשים רוצים לקבל. התרבות הזאת לא מחפשת את המכנה המשותף הרחב ביותר. הקומיקאי Bo Burnham צחק על זה באחד משיריו כשהוא טען שכל מה שצריך לעשות זה לתאר בצורה מעומעמת את מושא האהבה (בסגנון "את טביעות האצבע שלך אין לאף אחת אחרת" או "כמה יפות העיניים הכחלחלות, ירקרקות, חומות שלך" בתרגום חופשי) ולחזור אחרי דברים שוב ושוב. שירים על כסף, אהבה וכבוד בשכונה הם מה שאותם אנשי שוליים תמיד יחפשו לברוח ממנו כשעבורם מוזיקת feel good היא פשוט לא מספיק. לא ייתכן שאת רוב קשת הרגשות שלנו אי אפשר לבטא באף אופן. זאת כל מהותה של תרבות השוליים.
בעוד שלהקות Rock או אמני Jazz יכלו עם השנים להרגיז הורים רבים בעיסוקים בנושאים מיניים או בסמים, המטאל הוא זה שאימץ לקרבו את הקיצון. הנושאים השטניים או התיאורים הגרפיים היו אופן אחד לטלטל את המערכת, אבל בשלב מסוים האצבע המשולשת הזאת הפסיקה להיות מטרה והחלה להיות אמצעי. ככה שירים שמתארים רצח יכלו להסב עצמם למשל לשירים שמתארים רצח של אנס כמו בשיר Rape Song של Strapping Young Lad או שירים שטניים שדחפו אצבע לעין של חברה שאוהדת דת ומוסר נעשו שירים כמו Enemy of God של Kreator אשר מנמק את מה שרקוב ולא מוסרי בדת ממסדית. מרגע שנכנסו התפנית והספציפיות, השירים כבר אינם שירי זעם בלבד ולמרות המחשבה הקרה שמאחורי חלקם, הם נעשים הרבה יותר אנושיים ונגישים. החיבור בין הסיטואציות התופתיות עליהן אף אחד לא שש לדבר ובין אנושיות נגישה הוא בדיוק מה שאותם מאזינים פגועים זקוקים לו – מי שידבר אליהם ועליהם ויגרום להם להרגיש פחות זרים או דחויים.
ככל שהזמן עובר, שהמוזיקה מתפתחת, שהעולם מתקדם ושלהקות ואמנים נכנסים למשוואה, הדנ"א המטאלי משתנה. הגוף השלישי שאפיין את המוזיקה בשנות ה-70 וה-80 עבר אט אט לגוף ראשון, הפתיחות אל נושאי מיניות, פגיעות, אשמה וכאב נעשתה הרבה יותר מורגשת וכל דיבור על הנושאים האלה הציף עוד דיבור על הנושאים האלה. לצד שירים שעוד ימשיכו לומר "זה מה שהייתי רוצה לעשות לאנס שלי" צצים גם שירים שאומרים "ככה הרגשתי כשנאנסתי" – שירים שויתרו על הזעם ועל מה שהמטאל ידע לתת מתחילת דרכו ושהמירו אותם בפגיעות, בפתיחות ובתקווה הדדית להתנחם ולנחם. הגישה הזאת, על פי מחקר שנתקלתי בו בעבר, היא מה שעושה את חובבי המטאל אנשים שמצליחים להתמודד ביחסית יותר הצלחה עם סיטואציות קשוחות בחייהם ובעלי יציבות נפשית רבה. ההאזנה והעשייה במטאל שכזה היא מעין קצה קרחון של טיפול פסיכולוגי שסגנונות המוזיקה האחרים לא מצליחים לתת באותו אופן.
נראה שצריכה להתקיים התנגשות גישות בין המטאל ה"גברי" הלוחמני והזועם עם המטאל המודרני הרגיש והפגיע. איך אפשר גם להראות חולשה וגם להראות כוח בעת ובעונה אחת. איך אפשר גם להוריד את רף האגרסיביות הקדמונית וגם להישאר טרו? ובכן, בעיניי אין באמת סתירה בין השניים. האנשים היציבים ביותר במטאל לא חששו להיכנס לעמדות פגיעות, בין אם זה האסיר הנידון להורג ב-Hallowed Be Thy Name של Iron Maiden או בין אם זה הדובר שאיבד את הכל ושואף למות ב-One של Metallica. כשם שאומץ חייב להתקיים בעת ובעונה אחת עם פחד, ככה גם לא ניתן לצאת גיבורים כשאין מכשול כלשהו לגבור עליו. אנחנו נעריך את באטמן הרבה יותר ככל שהג'וקר יציב בפניו אתגר גדול יותר. באותו אופן, מי שנתקלו בקשיים או באסונות ושרדו כדי לספר על זה הם דמויות לוחמניות ללא ספק.
לפני כמה שנים עברתי אירוע מטלטל ששינה את עולמי. כמו בהרבה נושאים ולאורך הרבה שנים, גם הפעם המטאל היה שם כדי להקל על הכובד, למלא מעט את הריק ולהכניס קצת חום פנימה, אבל ישנם דברים שהוא לא יכול להוות להם תחליף – היומיום, הקירבה האנושית, הסביבה, המחשבות והתמונות שעוברות בראש הם חלק מהם. מוזיקת המטאל תמיד תהיה בית חם, אבל האנשים (ואנשי המטאל) הם אלה שיכולים להיות בית חם עוד יותר. אטלס הוא היחיד שנדרש לשאת לבד את משקל העולם כולו על כתפיו. אם גם אתם נמצאים שם באיזו פינה אפלה בחייכם, הושיטו יד – למשפחה, לאנשי מקצוע, לחברים ודעו לכם שלפחות בתוך סצינת המטאל קיימים אלה שרוצים לעזור לכם ולעצמם להימשך מעלה אל מעבר לקו המים ואל האור.