אפשר להגיד שהתחלתי עם הבי מטאל – Dio, Maiden, Sabbath וכו' – אבל גדלתי על Thrash.
בשנים שבהן המוזיקה הייתה המוטיב העיקרי של חיי – שזה אומר בגילאים 14 עד 18 בערך, גדלתי על דיאטה יציבה של אלבומי Thrash – גם אלו שיצאו לפני שהתחלתי להאזין לז'אנר – וגם כאלו שיצאו בתקופת השיא שלו בו – מ 1990 וצפונה.

במהלך התקופה הזו התוודתי לכמה מהקלאסיקות שיצאו לפני שהכרתי את הז'אנר – מטאליקה, Slayer, Testament ו Megadeth שהוציאו את מיטב התוצרת שלהן דווקא בסוף שנות השמונים וכשהייתה בערך גיל בר-מצווה – אבל זכיתי גם לשמוע אלבומים שיצאו בלייב ולחוות את ההתרגשות של לראות אותם לראשונה בחנויות.

איך שלא יהיה – זה הז'אנר שחקוק בי הכי עמוק, וזו משימה כבדה שאני נוטל על עצמי בכובד ראש – לציין את 10 אלבומי החובה בז'אנר שכל אחד מאיתנו צריך להכיר.

Testament – The New Order

אני חייב להתחיל ולומר שאני אישית אוהב יותר את Souls Of Black. אולי כי הכרתי אותו לפני, ואין ספק שבחווית המשתמש עם מוזיקה יש הרבה משמעות לערך הנוסטלגי והרגשי. אבל מרוב הבחינות, ולדעת המומחים ורוב המאזינים – זה האלבום האולטימטיבי של ענקית ה Thrash האמריקאית.

Testament התחילו כלהקה שטובה יותר טכנית מרוב הלהקות בתקופתה, עם גיטריסט ליד אחד הטובים בז'אנר, גיטריסט שני שהוא אחד מכותבי הריפים הטובים בז'אנר, בסיסט אצבעות מצויין, סולן מלודי אגרסיבי חזק – שהיה גם במקרה חצי אינדיאני וענק פיזית, ומתופף… טוב. היה להם מתופף. לא נרחיב.

מה שמשנה הוא שאלבומם השני היה פצצת מצרר של Thrash, עם עטיפה סופר מגניבה, חברת תקליטים מיג'ור שהחתימה אותם בזמן שהז'אנר היה בשיאו וכולם חיפשו עוד מטאליקה (אחרי ההצלחה של Master), וסאונד כבד אך מלוטש של מפיק העל Alex Perialas.

האלבום הזה מספק המנון לאחר המנון, מגובים בקטעי נגינה מבריקים של צמד הגיטריסטים האיכותיים, עם טקסטים טובים גם אם לא מבריקים, ובזכות כמה קליפים שהוציאו ממנו באדיבות הכסף של חברת התקליטים – הוא גם היה הצלחה מסחרית לא קטנה. בקיצור, קלאסיקה. וחובה בכל בית.


Kreator – Extreme Aggressions

לאחר שהתחלנו בארה"ב, נעבור במעבר מהיר למעצמה הגדולה השניה של הז'אנר – הרי היא גרמניה, שאם בהתחלה נדמה שפשוט עשתה חיקויים פחות מוצלחים של הלהקות שהגיעו מארה"ב, כולל מבטא מצחיקי, טקסטים שנשמע שהבן של הסולן של להקה אמריקאית כתב בגיל 6 ושירה שנשמעה כמו קיפוד דרוס – הרי שבסוף השמונים צצו כמה להקות מעולות, והלהקות שהתחילו הרבה פחות מלוטשות הפכו פתאום לסופר מלוטשות – גם אם כבדות ומהירות מרוב האחיות האמריקאיות שלהן.

Kreator היו דוגמא להתחלה גסה, גם אם כיפית, שהפכה בהדרגה ללהקה מהירה, רצחנית אפילו, עם שירה סופר לא מלודית וניחרת, אבל כזו שהכניסה לזה את הנגינה המשובחת של Mille והריפים הגאוניים שלו, לצד נגינת הליד החזקה של הגיטריסט Frank Blackfire, ותיפוף מהיר וקטלני של Ventor גם. אה, היה גם בסיסט. אבל לא הייתם שמים לב גם אם לא היה.

באלבום הזה הם שילבו טקסטים חזקים, חברתיים ומחאתיים, עם כמה יציאות קצת פחות שנונות – באלבום שכולו מכת גרזן גרמנית לשנאוצר שלכם.

הסאונד המלוטש אך עם זאת ייחודי של האלבום, בשילוב עם כל הטוב שעליו פירטתי הופכים את האלבום למופת Thrash שעומדת בגאון לצד התפוקה של הלהקות האמריקאיות של התקופה.


Overkill – The Years Of Decay

Overkill הם האחות המכוערת והאלימה של להקת ה Thrash של ה Bay Area – מטאליקה, Testament ו Exodus בין השאר. הם הגיעו מה East Coast, ספציפית מניו ג'רזי, וניצבו לצד הרכבים כמו Anthrax ו Nuclear Assault שהגיעו מניו יורק השכנה.

הם התחילו מוקדם מרוב הלהקות, ונטו יותר לפאוור מטאל ישן, אך התקדמו בהדרגה לכיוון ה Thrash כשהאלבום הזה – הביא אותם לפסגת היצירה של הז'אנר.

האלבום היה הרביעי שלהם, ומלבד הסולן המעולה Bobby Blitz ששילב מלודיה, טקסטים חריפים ואגרסיה – היה להם גם גיטריסט מעולה, מתופף חזק ובסיסט שהוא כנראה אחד היותר בולטים וחשובים מאלו שעוסקים בז'אנר – והוא גם הכותב העיקרי של הלהקה. משהו די יוצא דופן.

האלבום הכיל את מה שהפך להיות ההמנון הגדול שלהם – Elimination מחליף המקצבים והקליט, ובכלל היה אלבום סופר דינמי, מעניין, מהיר, שהכיל כמה מהריפים הגדולים של הז'אנר.

הם לא הגיעו בזכותו ל Big Four המיתולוגי של הלהקות הכי מצליחות בז'אנר מארה"ב – אבל אם היה צדק בעולם, הם בהחלט היו צריכים להגיע לשם. אלבום גאוני.


Sodom – Agent Orange

זוכרים מה אמרתי על Kreator? אז Sodom זה דומה, רק אפילו מוגזם יותר. הם התחילו ממש ממש ממש גס ומחוספס. כאילו. ממש. הם אפילו נחשבים מאבות הבלאק מטאל, וזה בעיקר כי הם פשוט לא ידעו לנגן או לשיר.

אבל הם התחדדו ממש מהר ובאלבום הזה הביאו משהו שהוא הגרסה המהירה והרצחנית יותר ל Motorhead, כולל הסולן/בסיסט טום אינג'לריפר (סגור שזה שמו האמיתי) העיסוק האובססיבי במלחמה. ומי על נגינת הליד? נכון! שוב חברנו פרנק בלקפייר שהביא את הטוב שלו לשני אלבומי ה Thrash הגרמניים החשובים ביותר, וזה היה אלבומו האחרון עם סודום.

החיבור הזה של האגרסיה הישנה עם קצת יותר מלודיה והפקה מלוטשת הפך את האלבום להצלחה מסחרית יחסית עבור הלהקה – עם למעלה ממאה אלף עותקים שנמכרו ממנו בגרמניה, ומקום לנצח בפנתאון הז'אנר.


Xentrix -For Whose Advantage

ארה"ב, גרמניה – אבל מה עם אנגליה?
למרות שלא יצאו להקות ענק ב Thrash כמו שיצאו בז'אנר ההבי-מטאל מאנגליה, אני מניח ש Xentrix היו הדבר הכי קרוב לזה. הלהקה שהחלה דרכה ב 1984 הפכה להרכב מוצלח ומגובש מאד, שגם הזכיר לרבים את מטאליקה בזכות הסולן/גיטריסט כריס אסטלי והליד גיטר המוכשר קריסטיאן הווארד. אלבום הבכורה פרץ להם את הדרך – אבל זה היה האלבום השני שהפך ללהיט לא קטן עם Thrash מלודי ומנוגן היטב.

לא הזיק להם קאבר שהם הוציאו לשיר Ghostbusters שהפך בעצמו ללהיט, או אולי כן הזיק כי מאז לא מעט אנשים הכירו אותם רק בזכות הקאבר.. אבל For Whose Advantage הוא עדיין מאלבומי ה Thrash הטובים שיצאו, מופת אמיתי של הז'אנר שמשלב כבדות באיכות חסרת פשרות.
האלבום מכר כמעט חצי מיליון עותקים – הישג ענק ללהקה שלא הייתה חתומה באחד הלייבלים הגדולים דאז.


Coroner – No More Color

ההרכב השוויצרי הזה הוקם כבר ב 1993, ולמרות שהתחיל עם Thrash סטנדרטי יחסית, במהרה הפך לאחד מאבות ז'אנר ה Progressive Thrash ששילבו תחכום ונגינה ברמה גבוהה מאד עם המאפיינים האחרים של הז'אנר.

האלבום No More Color שיצא ב 1989 הוא מופת של Thrash טכני, כבד מאד מצד אחד, עם השירה הצרחנית של הסולן/בסיסט רון ברודר ששולבה עם נגינת גיטרה מדהימה של הגיטריסט טומי ויטרלי לצד התיפוף של מנהיג הלהקה מרקי אדלמן.

באופן מאד יוצא דופן הסינגל המוביל מהאלבום היה דווקא קטע אינסטרומנטלי בשם Last Entertainment שלווה גם בקליפ רשמי.


Anthrax – Among The Living

מהצד המזרחי של ארה"ב הגיעה Anthrax, מונהגת ע"י הגיטריסט היהודי סקוט איאן -או בשמו המקורי סקוט סיינפלד, והיא החלה דרכה ב 1981 כשעם איאן ניגן הגיטריסט דאז דן לילקר, והסולן ג'ון קונלי – מי שלאחר מכן הקימו את Nuclear Assault, עוד ענקית בז'אנר.

לאחר שההרכב התייצב עם הסולן המשובח ג'ואי בלדונה – הם הוחתמו בחברת התקליטים הגדולה Island והוציאו את האלבום Spreading the Disease שזכה להצלחה מסחרית סבירה.

שנתיים לאחר מכן הם הוציאו את האלבום שהיווה את הפריצה הגדולה. Among The Living היה מבוסס על הספר The Stand של סטיבן קינג, והכיל מבחינת הליריקה את כל ההשפעות הגדולות של הח'ברה – קומיקס (Judge Dredd), ספרים של קינג, קומיקיאם (שיר על ג'ון בלושי) – והכול תפור ב Thrash ששואב הרבה מז'אנר ה Punk, אבל עושה את זה במקצועיות של נגני מטאל רציניים.

הכול תיקתק באלבום הזה, הסאונד, הגישה, תחושת הכיף שהייתה לא אופיינית לרוב ההרכבים האחרים שלקחו עצמם הרבה יותר ברצינות בהגשה – זה עבד. הקהל פשוט התחבר אל הלהקה הזו, והאלבום הזה הפך לאחד מאבות המזון של הז'אנר.


Slayer -Reign In Blood

שום מאמר על הז'אנר לא היה שלם בלי מה שרבים רואים בתור אלבום ה Thrash האולטמטיבי.
Slayer היו חתומים לפני כן ב Metal Blade של בריאן סלייגל, והם די התפלאו כשמפיק ההיפ הופ ריק רובין החליט להחתים אותם בלייבל שלו Def Jam, לייבל שהיה מוכר רק באלבומי ההיפ הופ שהוציא. אבל משהו תיקתק בין הצדדים – והלהקה הקליטה את אלבומה השלישי ב 1986 עם הטכנאי Andy Wallace וכמפיק רובין עצמו.

התוצאה הייתה 29 דקות של גיהנום מטאלי, 10 שירים שהארוך ביניהם בן 4:51 דקות – והקצר ביותר בן דקה וארבעים, וכולם מרסקים גולגולות עם ריפים זועמים, שירה ניחרת וטקסטים אלימים במיוחד. התיפוף של דייב לומברדו היה הבסיס המוצק עליו ניצב השאר, והריפים של קרי קינג, הליד שלו ושל הגיטריסט האנמן והשירה של הסולן טום אריאה יצרו קלאסיקת מטאל נצחית.

הלהקה נכנסה מאז לרשימה בעייתית בשל הטקסט לשיר Angel Of Death, שעסק בפירוט במעללי הופשע הנאצי יוזף מנגלה – והואשמה מאז באנטישמיות ונאציזם, אבל אז ומאז הכחישה כל הקשר כזה וסיכמה את זה שפשוט רצתה שיר עם הטקסט הכי אלים ומעורר פלצות שיכלה לכתוב.
הם הצליחו.


Sepultura – Beneath The Remains

אחרי שביקרנו בארה"ב, גרמניה, בריטניה ואפילו שוויץ – נפליג הפעם לבירת החוטיני, הסמבה והעוני המחריד: ברזיל!

אז ממעמקי בלו הוריזנטה שבברזיל הגיחה מפלצת המטאל הזו, שהוקמה ב 1984 ע"י צמד האחים מקס ואיגור קבלרה. סולנה הראשון של הלהקה היה ווגנר למונייר, מי שגם הקים עוד הרכב ברזילאי אגדי בשם Sarcofago, והיום הוא פרופסור לכלכלה. כן. פרופסור.

אחרי אלבום בכורה פרימיטיבי, אלבום שני שהיה התקדמות עצומה – ואז החתימה בלייבל Roadrunner, לייבל המטאל שהפך להיות המיג'ור בין חברות התקליטים הנישתיות, ואז אלבום המופת Beneath The Remains.

הטכנאי היה סקוט ברנס, האיש שכל סצנת הדת' מטאל האמריקאית הסתובבה סביבו באותה תקופה, ולכן אפשר לסלוח ללהקה אם האלבום יחשב כגבול דק שבין דת' ל Thrash, אבל מוזיקלית הוא אכן מאלבומי ה Thrash הגדולים, המהירים והחשובים של הז'אנר.

היה משהו באלבום הזה שהקהל הז'אנר לא שמע לפני, האלבום לא היה דומה לשום אלבום Thrash אמריקאי או גרמני, לא בסאונד, לא בריפים, לא בשירה – ולמרות שרבים רואים ב Arise שהגיע אחרי שאלבום המופת של הלהקה, מבחינתי Beneath היה ונשאר האלבום החשוב ביותר של הלהקה.


Megadeth – Rust In Peace

דייב מוסטיין היה תמיד ג'ינג'י עצבני ומריר, אבל אחרי שהוא גם היה ג'ינג'י עצבני מריר ואלכוהוליסט ברמה שאפילו מטאליקה החליטו שהיא מוגזמת, הוא נזרק מהלהקה שעזר להקים.

מה שכן, גיטריסט מוכשר, כותב טקסטים חזק ובאופן כללי אדם מונע – הוא מצא את דרכנו במהרה להקים את Megadeth, שאחרי אלבום בכורה לא מלוטש הפכה במהרה להיות כוח ענק בז'אנר שלמרות שמעולם לא הגיע לממדי ההצלחה של מטאליקה, לפרקים היא התקרבה אליהם מאד.

בשום אלבום ההצלחה שלהם לא הגיעה לשיא – לפחות מוזיקלי, כפי שהגיעה ב Rust In Peace ב 1990. האלבום שלפני – Peace Sells היה הצלחה מסחרית לא קטנה, אבל בעיות עם ההרכב גרמו לכך שמוסטיין פיטר את הגיטריסט והמתופף דאז ושכר במקום את וירטאוז הגיטרה מרטי פרידמן, מי שכבר היה מוכר כאחד מנגני המטאל הטובים בעולם, ואת המתופף ניק מנזה – טכנאי התופים של מתופף הלהקה שפוטר.

מוסטיין גייס כמפיק את מיק קלינק, שעשה נפלאות לפני כן עם Appetite For Destruction של Guns, ומשהו שם באולפן תקתק. האלבום היה עמוס לעייפה בריפים, חילופי מקצבים, קטעי בס מרשימים של הבסיסט הוותיק דייב אלפסון – וערימות לידים מטורפים שהחליפו מוסטיין ופרידמן האגדי.

האלבום הפך להצלחה אדירה, למרות שמוזיקלית הוא לא היה קליט כמו Peace Sells, למרות הרמה הטכני הגבוהה של הנגינה בו – הוא זכה לביקורות משובחות וגם הפך לאלבום הראשון של הלהקה שמכר למעלה ממיליון עותקים.

הלהקה עקפה את שיא המכירות הזה עם Countdown שהגיע אחרי, אבל השילוב הזה של מלודיה ויכולת טכנית הגיעו לשיאו ב Rust, שיא שהלהקה לא הצליחה לשחזר מאז.


Metallica – Master of Puppets

אתם יודעים מה הקטע המצחיק?
שמרוב שהיה מובן לי שמאסטר אוף פאפטס הוא אלבום ה Thrash הגדול בכל הזמנים – ללא ספק מבחינה מסחרית ויש גם לא מעט טיעונים שגם מבחינה אומנותית, לא הכנסתי אותה בהתחלה לכתבה.

ישבתי וכתבתי על הרבה אלבומים חשובים, ומאסטר היה כל כך ברור לי שאפילו לא טרחתי להכניס אותו. אבל לא, זה לא יכול להשאר בחוץ.

אחרי ההצלחה המפתיעה שהיה האלבום Ride The Lightning ב 1984 – אפשר לומר שהייתה רמה גבוהה של ציפיה לצאת האלבום שאחרי, והלייבל הפעם השקיע בהם תקציב. שנתיים אחרי Ride, וכשהמטאל מגיע לגבהים חדשים של פופלריות – הגיע מאסטר וטרף את כל הקלפים. זה היה האלבום שבעצם הפך את ה Thrash לז'אנר מצליח, הוא מכר 300 אלף עותקים תוך 3 שבועות, וחצי מיליון עותקים תוך שנה. הוא הפך את הלהקה לאחת מלהקות המטאל האמריקאיות המצליחות ביותר בתקופה ההיא – והמשיך ומכר עד היום למעלה מ 6 מיליון עותקים עד היום בארה"ב בלבד.

האלבום היה שלמות של הז'אנר – טקסטים מחאתיים, כתובים היטב, השירה הספק מלודית ספק אגרסיבית של הטפילד – ריפים מהטובים שידע הז'אנר, פשוט כל שיר באלבום הוא מופת של הז'אנר. סגרו את זה עם אחת מעטיפות התקליטים המוכרות ביותר אי-פעם – ויש לכם אלבום מופת.

אז אולי בהתחלה דילגתי עליו, אבל אני לא רואה איך שום חובב מטאל יכול לעשות את אותו דבר.