11.11.11 – למה מטאל ?
היום, ה 11.11.2011 – הוכרז כיום המטאל העולמי. כמובן, מדובר בבחירה שרירותית לחלוטין שאליה הגיעו קברניטי ערוץ המוזיקה VH1 Classic, אבל למה לא לזרום עם רעיון כל כך חביב ומתבקש? האם זה צריך היה להיות 6.6.2006? או אולי צריך להגיע ב 6.6.6666? יתכן, אבל למי יש עצבים לחכות עד אז? בינתיים כאן במטאליסט ערכנו פרויקט מיוחד בין כתבי האתר: איך התחלתם לשמוע מטאל? ממרומי גיל 36 של זקן הצוות (שמו ישמר במערכת) ועד הצעירים שבו – הנה זה: איך התחילו חברי צוות מגזין מטאליסט להאזין למטאל:
אלון מיאסניקוב
"עם המטאל התחלתי בגיל 13, זה היה בכיתה ז', ביסודי בבת ים, בשלהי שנת 1988. באופן מוזר ההכרות שלי עם הז'אנר זהה בדיוק לסיפור של אורי זילכה מאורפנד לנד, מי שגם למד איתי ביסודי לתקופה קצרה וגם הפך לחבר טוב קצת אחרי. הכותרת הראשית בעיתון ידיעות אחרונות סיפרה על בחור ששיחק רולטה רוסית, ואיתרע מזלו ונהרג במהלך המשחק. מכיוון שהסיפור לא היה צהוב או מעניין מספיק, החליטו כתבי האתר להדביק את האהבה של הבחור למוזיקה של Iron Maiden כסיבה למה שהם כינו "התאבדות" ואני פשוט מכנה "חוסר מזל רציני מאד". כותרות העיתונאים התמלאו בעטיפות של הלהקה, כולל תיאורים ציוריים של עבודת השטן אותה היא מעודדת, וזה כל מה שהייתי צריך כדי לרצות לשמוע את המוזיקה של הלהקה. כאן נכנס לתמונה חבר מבית הספר, שהעביר לי קלטות של 90 דקות, בכל צד – אלבום אחר של Maiden, בצד אחד The Number Of The Beast, ובצד השני Seventh Son of a Seventh Son. ההתמכרות התחילה כמעט מייד – השילוב של האגרסיה, הכוחניות, הנושאים המרתקים של הטקסטים – בשילוב עם המלודיה המפתיעה והיכולת הווקאלית של Dickinson, אלה הפכו אותי מייד למעריץ. אנקדוטה משעשעת אחת היא שמי שהקליט לי את האלבום The Number Of The Beast פישל, והקליט לי את הצד השני של הקלטת בהתחלתה, והצד הראשון בהמשך, כך שבמשך שנים חשבתי שהאלבום מתחיל בשיר הנושא ורק עם הגעת הדיסקים הבנתי שהוא בעצם נפתח בשיר Invaders.. משם הדרך הייתה מהירה במורד ההתמכרות – קלטות באיכות בינונית מינוס של South Of Heaven של Slayer לצד Ride The Lightning של Metallica, אוסף שכלל שירים את Sacred Heart של Dio לצד Thin Lizzy וקלאסיקות אחרות, והשאר – כמעט 23 שנה וכמה אלפי דיסקים אחרי – היא היסטוריה."
Iron Maiden – The Number Of The Beast
עדי כהן
באתי מבית שלא שומעים בו מוזיקה. אולי קצת רדיו פה ושם, אבל לא היה בדיוק טעם מוזיקלי ששלט בבית. האחים שלי היו כבר גדולים ולא ממש היו בסביבה, וכך נשארתי די חסרת טעם מוזיקלי עד כיתה ו', אז החלטתי משום מה שבא לי על Michael Jackson, וזו בעצם היתה הבחירה המוזיקלית העצמאית הראשונה שלי. לאחר מכן בתקופת החטיבה התקלקלתי ושמעתי את מה שכולם שמעו – גלגל"צ, רשת ג' של אז (ששידרה בעיקר להיטי MTV לועזיים), היי פייב, Spice Girls, והמון המון מוזיקת זבל. למדתי בתיכון דתי ולא היו מסביב מטאליסטים, או מישהו שבאמת הקשיב למוזיקה כבדה. בכיתת הבנים היו כמה ששמעו מוזיקה איכותית יותר כמו פינק פלויד ולהקות הגראנג' שפרחו באותה תקופה, אבל הכי כבד שם היה רוק סטייל "היהודים". אותה "הארה" הגיעה דווקא מגלגל"צ השנוא – אני ממש זוכרת את הרגע בו ישבתי במיטה ולמדתי למבחן, כרגיל הרדיו היה פתוח ושידרו את "מצעד העשור". איכשהוא נפלתי על העשירייה הפותחת שהיתה מורכבת מלהקות הרוק של הניינטיז, וממש התחשק לי משהו כבד, רועש, בועט, לראשונה בחיי הרגשתי כזה קרייבינג למשהו קצת יותר צורח. ואז הגיעו Nirvana (שמבחינתי זה היה הדבר הכי רועש ששמעתי עד לאותה נקודה), והיה לי רומן ארוך איתם כמו כל טינאייג'רית ממוצעת, ואז הגיעו Marilyn Manson (רומן ארוך גם כן שאני מעדיפה להדחיק), Slayer, Korn, רובן בעקבות המלצות של חברים ומוכרים ב"צליל" שלא ממש הבינו מהחיים שלהם. היו גם המון להקות נו-מטאל מעצבנות שהכרתי מה-MTV בשעות המאוחרות יותר, עוד בתקופה שלא היו לנו כבלים בבית אז ניג'סתי לחברה שתקליט לי בוידאו. אבל אז! אי שם בשירות הלאומי הכירו לי את Metallica, כאשר התחלתי דווקא מ- Reload אבל במקביל גם את Ride the Lightning ומשם הכל היסטוריה. בערך שנה אחרי הקראש המתבקש על Metallica, באיזור גיל 18, באותה תקופה עדיין צרכתי את המטאל שלי כבד יותר, ולהקות עם שירה מלודית כמו Iron Maiden ו- Dream Theater קיבלו ממני תגובות בנוסח "איכס, מה זה". באותה תקופה האינטרנט המהיר כבר נכנס לכל בית, היה קל יותר להשיג מוזיקה חדשה, ודפיילר הצליח לשבור לי את האנטי כשהוא השמיע לי על מדשאות האוניברסיטה Judas Priest, וכששאלתי את החבר'ה מה זה פרוגרסיב מטאל, ובתגובה קיבלתי את Symphony X. לא יכלתי לשמוע שום דבר אחר בשנה שלאחר מכן, גם נכנסתי חזק יותר לכל הקטע של השירה, נדלקתי חזק על פרוג מטאל, ואז התחילה תקופה מעניינת שבה זרמתי משנות ה-2000 חזרה עד תקופת Deep Purple, עשיתי עיקוף סביב Beatles כדי לחזור לתקופה הטובה של האייטיז עם Iron Maiden, Whitesnake וכל החבר'ה. כפיצוי על העובדה שלא גדלתי על זה נתקעתי שם לנצח, בערך, והילדים שלי כבר לא יצטרכו לחפש את עצמם כל כך הרבה כדי למצוא את המוזיקה האיכותית הזו.
Metallica – Ride The Lightning
אביחי לוי
נתחיל בזה שגדלתי בבית אוהב מוזיקה, והפסקול שרץ בשנות הילדות שלי היו בעיקר להקת Queen, והמלחינים Mozart, Beethoven, ו-Chopin (האהוב עליי מכולם). בגיל 5 התחלתי להתעסק עם אורגנית שישבה בסלון, וההורים הרגישו שיש לי לאן לפתח את זה. ביום ההולדת ה-7 שלי, התעוררתי בבוקר לרעש של משאית גדולה מחוץ לבית. הלכתי לחלון, וראיתי 2 אנשים מוציאים פסנתר מתוך המשאית, ולוקחים אותו עד הבית שלי. עד היום, זו הייתה מתנת יום ההולדת הטובה ביותר שאי פעם קיבלתי. מאז התחלתי ללמוד פסנתר קלאסי, ומשם התחילה האהבה המטורפת שלי למוזיקה. את כיתה י' בתיכון התחלתי כאחד מהחננות של הכיתה, משקפופר גיק שאוהב מחשבים ומוזיקת רוק. את השנה סיימתי כאותו הבנאדם בדיוק, רק שלרשימה נוספה האהבה למטאל. הייתי מהטיפוסים שמסתובבים בהפסקות עם דיסקמן ואוזניות על הצוואר, ובכל רגע פנוי שהיה לי, הייתי שומע משהו, אפילו אם זה היה חצי שיר, או רק הפזמון שהיה נתקע בראש במשך השיעור שמיד התחיל. בסביבות אמצע השנה, התחברתי לכמה מהחבר'ה ה"שונים", שהיו בעצם בדיוק כמוני, עם האוזניות והדיסקמן. אחת מהם ראתה שאני שומע היהודים, ו-System of a Down, ואמרה לי באחת ההפסקות "בוא תתחבר לדיסקמן שלי רגע, יש לי משהו שבטח תאהב, אם אתה פסנתן קלאסי". היא השמיעה לי את Land of Immortals של להקת Rhapsody of Fire (אז היא עוד נקראה רק Rhapsody), ומיד התלהבתי, והתחברתי. שאלתי איך קוראים ללהקה, כדי לרוץ לחפש אותם באינטרנט בבית מיד בסוף היום, והיא ענתה בביטחון "אלה הם Symphony X"! כל כך אהבתי את השיר הזה, שחיפשתי אותו במשך ימים ושבועות שלמים. בגלל הטעות בשם הלהקה, כמובן שלא מצאתי אותו. מה שכן מצאתי זה עולם חדש של מוזיקה כבדה יותר ממה שהכרתי עד אז, שמשלבת את האלמנטיים הקלאסיים, המקהלות והתזמורות שתמיד אהבתי מהילדות. לאט לאט, הודות לאינטרנט, גיליתי להקות נוספות בסגנון, כמו Angra, Sonata Arctica, Avantasia, Edguy, וגם מצאתי בסופו של דבר את Rhapsody of Fire, ואת השיר שהכניס אותי לכל העניין הנהדר הזה מלכתחילה. משם המשכתי לגלות להקות נוספות – Blind Guardian, Gamma Ray, Helloween, Stratovarius, Iron Maiden, ו-Megadeth. עם השנים, האוזן שלי התרגלה למטאל כבד יותר ויותר, והפסקתי להירתע מצרחות וגראולינג, אך לפאוור מטאל הסימפוני תמיד יישאר מקום מיוחד בלב.
Rhapsody – Land Of Immortals
אלעד מיאסניקוב
אני כל יום מודה לאחי על שהציל אותי מתהומות הטראנס, מזרחי, ראפ וכל שאר מוסיקת להיטים! נכנסתי למטאל בגיל צעיר יחסית (כתה ג' או ד' בסביבות גיל 8) הודות לאחי, עורך האתר – אלון מיאסניקוב. תמיד אהבתי מוסיקה אך כילד לא היה לי מושג כל כך מה אני שומע למרות שידעתי מה אני מעדיף. תמיד בבית היו תקליטים שלGensis, Pink Floyd ו Queen שאבי האזין להם (במקביל למוסיקה קלאסית) כך שאיכשהו הצלחתי להתחבר יותר לתחום הזה ולא למה שכל הילדים שמעו מסביבי. בשלב מסוים אלון התחיל עם מטאל – Iron maiden וכן הלאה. ההתחלה שלי הייתה בעיקר Megadeth. אמנם לא הבנתי מילה באנגלית אבל אלון דאג לתרגם לי את מילות השירים ב Peace sells… וזה מה שהתחיל אצלי את האמונה במטאל. מהר מאוד הבנתי ש Megadeth זה הלהקה שלי וההמשך היה ברור: ככל שאלון הכיר להקות כך אני הכרתי גם. מהר מאוד הגעתי ל Sepultura בתקופת Beneath the remains, Metallica עם ride the lighting וכמובן האלבום הראשון שלמדתי את כל הליריקה שלו בע"פ בכתה ה' בערך Number of the beast של maiden. כמעט שכחתי – Helloween עםKeeper of the 7 keys pt.2. כיום אני שומע את כמעט את כל הסגנון הקיימים אבל לת'ראש הישן והטוב תמיד הייתה ועדיין יש פינה חמה: אם זה Anthrax שסיפקו ת'ראש אגרסיבי מתובל בהרבה הומור או Overkill. גם שני הרכבים אלו תרמו לעיצובי כילד ובהמשך לעיצוב הטעם המוסיקלי שלי. היום בגיל 31, עם שם של אלכוהוליסט ועובד שטן בעבודתי המטאל הוא חלק ממני, מחיי, דרך החשיבה שלי וההתנהגות שלי. אני פותח את היום בזמן הנסיעה לעבודה עם מטאל, כשאני במשרד אני מחובר לאוזניות ושומע בעיקר מטאל וכשאני חוזר הביתה אני נכנס לחדר המוסיקה המשודרג שלי (בו תלויים מספר פוסטרים ישנים מתקופת הילדות) ומעביר את העצבים שהצטברו במהלך היום עם מטאל.
Helloween – Eagle Fly Free
דני אחירון
קשה לי להגיד בדיוק מתי נכנסתי למטאל במלוא העוצמה, אבל השורשים תמיד היו שם – אבא שלי דאג לפמפם לי להקות אהובות עליו כגון pink floyd, led zeppelin,queen,deep purple ו genesis עוד מימי כתה ה'-ו', מוזיקה מאז ומעולם הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי כשאת הטעם המוזיקלי שלי פחות או יותר רכשתי בזכות הוריי – אמא על הצד של המוזיקה העברית ואבא בדברים הבינלאומיים. סביבות חטיבת הביניים התחילו להתנגן אצלי בדיסקמן דברים כבדים יותר ויותר – זה התחיל בלהקות שהכרתי מחברים כמו korn, Incubus,Limp Bizkit,P.O.D שעלו ופרחו באותה תקופה (תחילת שנות ה-2000) ובזכות ביקורים בחנות הדיסקים המקומית דנינו ז"ל שהייתה בית לכל חובב מוזיקה בהרצליה.רגע משמעותי שזכור לי כיום היה כשראיתי פעם ראשונה את הקליפ לשיר chop suey של System Of A Down והייתי בשוק מהרעש שרץ מולי ואפילו פחדתי קצת. הסקרנות לשמוע עוד רעש כזה גרמה לכך שיום אחרי זה, הלכתי וקניתי את הדיסק החדש שיצא אז Toxicity, אחד מאלבומי המטאל הראשונים ששמעתי, והיווה בשבילי צעד נוסף לכיוון המטאל היותר כבד. בהמשך הטקס של ללכת לחנויות דיסקים ולזרוק את כל הכסף שלי על מוזיקה הפך לדרך קבע אצלי ולפעמים בא על חשבון יציאות ביום שישי. חוויה נוספת הזכורה לי הייתה הייתה כששמעתי לראשונה את Sweating Bullets ו War Ensemble של Megadeth ו Slayer בהתאמה, ועוד להקות רבות ונוספות דוגמת Opeth, Iron Maiden, Machine Head ועוד. במקביל באותה תקופה האינטרנט הלך ותפס חלק משמעותי בחיי ודרכו המשכתי וגיליתי עוד ועוד להקות במקביל לעוד ז'אנרים נוספים ופחות קשורים שהלכו ועיצבו את הטעם המוזיקלי שלי. אומנם היו שנים שהייתי מחובר פחות למטאל ולסצנה של המוזיקה אבל מאז ומעולם המטאל היווה פסקול לחיים שלי ועזר בעיצוב האדם שאני לטוב ולרע. אין לי ספק שהחיים שלי היו נראים אחרת לולא הייתי מקשיב לאותן להקות בדיסקמן בהפסקות בכתה ט'.
System Of a Down – Chop Suey
יותם "דפיילר" אבני
הפעם הראשונה שנחשפתי למוסיקת מטאל הייתה עם שידור הבכורה של הקליפ The Memory Remains של Metallica ב-MTV. זה היה בתחילת כיתה ט' שלי, איפשהו שם אחרי החגים בנובמבר. באותה התקופה הרגשתי סלידה שהלכה וגדלה לכל מוסיקת המיינסטרים בלי באמת להבין למה, ובלי למצוא ערוץ נכון לתעל את עצמי לעבר דברים שאני כן אוהב, לפחות מבחינה מוסיקלית. השחייה הקצרה שלי בבריכה של המוסיקה האלקטרונית עשתה לי נעים לזמן קצר מאד ובמהרה היא נמאסה כאשר הז'אנר עלה על גדותיו, ועבור ילד בכיתה ח' בחופש הגדול זה הספיק בהחלט. כאשר Metallica, להקה שתמיד הייתה שם בשולי הדרך עבורי – שחררה לאוויר את Reload ועשתה קמפיין קליפים יפה, נפל לי האסימון. אני זוכר את הרגע עצמו במדויק. ישבתי באחר צהריים יבשושי בסלון בנהריה, לפני שהיה אינטרנט להתלונן בו על כמה העולם מסריח לנער מתבגר, וצפיתי בחוסר חשק ב-MTV כי לא היה שום דבר אחר לעשות. אחרי הקליפ שנקרא Who do you think you are? של הביזיון המוסיקלי של חמשת האנגליות שנקרא Spice Girls – נפל הקליפ הזה של Metallica, ולמעשה פשוט נתן לי את התשובה. אמרתי לעצמי "כן ! זה מה שאני חושב שאני !" לא בקטע של הגדרה עצמית או תדמית כלשהי שהשתקפה איכשהו מהקליפ של Metallica. פשוט נפל לי האסימון שהמוסיקה שלהם עשתה לי טוב בנפש, איפה שאף שיר לא הצליח לעשות מאז שהפכתי לנער מתבגר ומעצבן (שלב ממנו לא יצאתי עד היום). משם ההתדרדרות הייתה איטית ומתונה. אחרי השלמת הדיסקוגרפיה של Metallica ב-1999 (לקח לי זמן לקנות את כל האלבומים. אז זו הייתה הדרך היחידה באמת להקשיב להם באופן חוקי), המשכתי לכיוון Megadeth, Pantera ו-Iron Maiden ש-Slayer ו-Manowar לא איחרו לבוא. להקת ה-Death Metal הראשונה שלי הייתה דווקא Bolt Thrower – והביקור אצל להקות כמו Sepultura, Deicide ו-In Flames היה יותר מרק מתבקש. Salem היו להקת המטאל הישראלית הראשונה שלי, כאשר חבר שלי צרב לי את Creating Our Sins והכניס אותי בכל הכוח לעולם המטאל הקיצוני – עם הראש תחילה. כבדרך אגב, כאשר מוסיקת המטאל של השנים האחרונות מעצבנות אותי ברפטיטיביות, מיאוס או גועל נפש סגנוני ומיותר – אני פשוט שם את Spice של ה-Spice Girls זה עובד כמו קסם. אני מתמלא בכל הרגשות שגררו אותי למטאל פעם, ומוצא את עצמי מסוגל להקשיב גם ללהקות מטאל השנואות עלי ביותר בהנאה, שלא לדבר על להקות מטאל אהובות.
Metallica – The Memory Remains
אוראל להב
כנציגת הדור הצעיר, חוויתי את המטאל כבר לאחר התפוצצות האינטרנט, מתחילתה ועד עכשיו. בזמן שהתנגנו אצלי על המחשב דיסקים של אבריל לאבין ובריטני ספירס, קפצו אל עיניי לינקים שקוראים לי להוריד את אלבומיהם החדשים של לא אחרת מאשר מטאליקה. בגיל 13, ספוגת חרדת נעורים מרדנית שספק אם תרפה ממני אי פעם, האזנתי אל אותם שירים, שביטאו את תחושותיי לגמרי, והיוו חבל הצלה לאותם דברים שלא הצלחתי לבטא במילים. עם העלייה לחטיבת הביניים שנה לאחר מכן, והמפגש עם אנשים חדשים, נפתחה תקופה מוזיקלית יפה בחיי, הפכתי לחלק מקבוצה שחולקת כל לינק חדש על מנת שנוכל לשוחח עליו שעות. הכל היה מרגש, מדהים, חדשני והחיבור היה עמוק. זה היה מזמן, אבל יום המטאל מחזק אצלי דברים שלעולם לא שוכחים. צ׳ירז לכולנו, עכשיו בדיוק הזמן לשמוע את האלבום האהוב עליכם.
Metallica – The Shortest Straw
מתן ג'ונאס
בכל מקרה. אני אנסה לתת את האינפוט שלי: "נתחיל בזה שבניגוד לחלק מחבריי לצוות האתר, גדלתי בבית בלי זיקה מיוחדת למוזיקה. מוזיקה אצלנו הסתכמה בדיסק אחד, ישן, של שלמה ארצי, ומדי פעם לקנות את ה-NOW של אותה שנה ולעולם לא לנגן אותו יותר מפעם אחת. נסיעות ארוכות לאילת ולסיני הסתכמו בזה. וזה היה די מדכא. הכל התחיל כשבגיל תשע קיבלתי לראשונה את הדיסקמן של סוני. בכך שוחררתי מכבלי המוזיקה, או העדר המוזיקה, של ההורים, ונהייתי לעצמאי. הימים היו אלה שבהם את המוזיקה עדיין קנו בחנויות, ממשיות, ואני חושב שהדיסק הראשון שקניתי את פעם היה האלבום Blur, של, ובכן, Blur. זה היה ממש כמה חודשים אחרי שהוא יצא, ושמעתי אותו באובססיביות ממש. קניתי לי כמה אלבומים אחרים בדרך, ונסחפתי בעיקר אחרי מה שהיה פופולארי באותו זמן – אואזיס, רד הוט צ'ילי פפרס, והאלבום של Bumfunk MCs. אמרתי לכם שזה לא הולך להיות מהסיפורים האלה של "אבא השמיע לי קינג דיימונד כשהייתי בן שנה", נכון? קצת לקראת בר-מצווה, קיבלתי ממישהו ממש במקרה את אלבום המופת Scenes From a Memory של Dream Theater. אני לא זוכר מי זה היה, אבל כשאני חושב על זה, אני די בטוח שזה היה מלאך מהשמיים. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, או אולי משמיעה ראשונה – נשאבתי לתוך קולו המוזר של ג'יימס לאברי, ולסיפורם המוזר והמרתק של ניקולס ו-ויקטוריה. אבל בעיקר רציתי עוד. חבר אחר חשף אותי ל-Symphony X, אחר הכיר לי את Edguy ואת Blind Guardian, ודי במהרה מצאתי את עצמי מנצל כל נסיעה לתל אביב בשביל לעצור במטאלשופ ולהצטייד באלבום או חולצה חדשה. אם לומר את האמת, החשיפה שלי למטאל קיצוני הגיע רק לאחר שנה או שנתיים, והלהקה הראשונה עם סולן ששר בגראולים שהסכמתי לשמוע הייתה Orphaned Land. משם הדרך לברוטאל דת' מטאל, לגריינדקור ולפיונרל דום הייתה די קצרה, ורק בשנים האחרונות הצלחתי להפתח לסגנונות שנחשבים יותר 'מיינסטרים' בתוך המטאל – בלאק מטאל, מטאלקור והארדקור. אני מרגיש שחשוב לי לציין שבניגוד רב לעובדה שאת רוב שנות נעוריי העברתי בתור מטאליסט מכור בצורה קיצונית, ואולי בגללה, בשנה-שנתיים האחרונות אני מגלה פתיחות מפתיעה למוזיקה רגועה ולא קיצונית, במקביל לאהבתי הבלתי פוסקת למטאל. ולמרות שהלהקה האהובה עליי כרגע היא לא ממש להקת מטאל, מבט קצר ברשימת עשרת האלבומים של כל הזמנים שלי, יסיר כל ספק לגבי מידת המטאליסטיות שלי!
Dream Theater – Fatal Tragedy
מורן פריאל
לנו, הילדים שגדלו במרחק של בוטן וחצי מעידן האינטרנט והחשיפה התרבותית שהוא מביא איתו, היה מדיום אחד בולט וחוזר על עצמו שהביא לנו את בשורת המטאל- אחים גדולים. מאז ומעולם נטיתי לייחס את אהבתי הגדולה למוזיקה (ולמטאל בפרט) לכל אותן שעות, ימים ושבועות בשנות הילדות המוקדמות שלי, בהם הייתי עוקב אחרי כל פיסת תרבות שאחי הגדול חגי היה צורך בחדר ליד. בין אם זה היה מרתון קליפים של Queen במכשיר הוידאו הביתי (לא היו לנו כבלים), האזנה בריפיטים ל"אלבום השחור" של Metallica (כשהוא רק יצא ועשה שמות בעולם הרוק) או שינון המילים של "Youthanasia" באופן כמעט אובססיבי. העובדה שרוב הזמן לא הבנתי את המילים, בדיוק כמו שכיום אין לי סיכוי להבין ולו מילה אחת משלל הגראולים המוטחים כנגד עור התוף שלי, לא שינתה אפילו בקצת את תחושת ה"הבנה" העמוקה וההזדהות שחשתי עם הרגשות הפורצים מהשירים. הרגשה שאומרת "היי, אין לי מושג על מה הוא מדבר- אבל אני מסכים עם כל מילה". במובנים רבים, זו אותה תחושה של "הזדהות" שהמוזיקה הזאת מצליחה לייצר בצורות שונות ולמשוך אותך פנימה, ובהתאמה אף יוצרת קהילה עולמית של "מזדהים". מזדהים עם המוזיקה.. מזדהים אחד עם השני..ואיך אפשר שלא? מטאל זה ראוותנות, אידיולוגיה (גם אם היא נורא מטופשת וחסרת תוכן), גבריות, יכולות טכניות מהממות. כוח. מי מאיתנו לא היה רוצה את כל זה לעצמו?