2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט
דבר העורך – אלון מיאסניקוב
אלוהים איזו שנה מחורבנת.
היא התחילה עם השנה הכי מפלגת ומפוצלת שהייתה בישראל עוד לפני ה 7 לאוקטובר, אבל הרגע הזה גרם לכל מה שבא לפני להראות מפנק.
טראומה לאומית, ואישית כמעט לכל מי שאני מכיר. מי יכול לדבר עם מוזיקה אחרי החרא הזה?
לקחנו החלטה מושכלת והחלטנו שאנחנו נדבר על מטאל. לקח איזה שבועיים שלוש של שתיקה רועמת גם בגזרת מטאליסט, ואז חזרנו לדבר על המוזיקה שאנחנו אוהבים, והיא חלק מתהליך ריפוי, בין השאר כתב על זה כתב האתר מתן קדר לפני איזה חודש.
אז הנה החלק שסוגר את השנה המחרויינת הזאת בדרך פחות רעה. עם המוזיקה שאנחנו אוהבים, ולפחות שם היו גם אלבומים קלאסים של להקות שאנחנו אוהבים, גם להקות חדשות לגמרי שפרצו עם אלבומים חדשים משובחים, ובגדול – לפחות מבחינת המוזיקה זו הייתה שנה לא רעה. להלן – סיכום מגזין מטאליסט הבין לאומי לשנת 2023:
אלון מיאסניקוב
אלבום השנה:
Metallica – 72 Seaons
Metallica – 72 Seasons
אז יצא למטאליקה חדש השנה. אפשר להתעלם ממנו?
אם נוסיף שגם מדובר באלבום באמת טוב, לדעתי לפחות – אז קל לי לבחור בו כאלבום השנה.
אז נכון, הוא קצת עמוס מידי לטובתו, מאלבום טוב עם 12 שירים אפשר היה לחתוך שומן ולהשאיר אלבום מצויין עם 8 שירים. והשירים האלה הם באמת לדעתי מהטובים ביותר שמטאליקה הוציאו מזה לפחות 20 שנה. אני לא חובב של Load וכל מה שהגיע אחרי, מבחינתי האלבום השחור היה הטוב האחרון של הלהקה – והאלבום הזה הוא הדבר הכי טוב שיצא מאז.
החל משיר הנושא שהוא מטאליקה קלאסי, כבד, קליט, דרך Shadows Follow שזה מטאליקה חצי Thrash של האלבום השחור, ושני הלהיטים Screaming Suicide ו Lux Aeterna שהוא רוק נ' רול Thrash מהסוג שהם עשו היטב בכמה מהקאברים המוכרים שלהם.
נכון. זה לא מאסטר. זה לא Justice. כאלה כבר לא יהיו, אלבום אלבום חדש וטוב של מטאליקה זה אלבום השנה ודי בקלות לדעתי.
אלבומים נבחרים נוספים:
Prong – State of Emergency
אלוהים שאני אוהב את הלהקה הזאת. התחלתי איתם בכיתה ט'. לדעתי זה היה ב 1990.
מאז אני אוהב פחות או יותר כל דבר שהם עושים, החל מהיותר אינדרסטרייאל של סוף שנות התשעים דרך ה Thrash של האלבומים הראשונים והאחרונים יותר.
גם פה – באלבום החדש, הם פשוט נותנים בראש עם Thrash חצי תעשייתי, והשירה של הסולן/גיטריסט/להקה טומי ויקטור נשמעת בדיוק כמו שנשמעה לפני 30 שנה.
הריפים, זה העיקר. ושיר כמו Breaking Point מראים בקלות שויקטור הוא אלוף הריפים.
זה גם נוסטלגיה, וזה גם פשוט מטאל אגרסיבי ומצויין שנותן בראש.
Sacred Outcry – Towers of Gold
לא אלבום שהייתי מצפה שיכנס לרשימה של אלבומי שנה שלי. פשוט כי מעולם לא שמעתי את הלהקה היוונית הזו לפני כן, וזה כולה אלבום שני שלהם.
אבל, מדובר בפאוור מטאל מלודי משובח, כתוב היטב ומלא אווירה, ויש להם סולן בשם דניאל היימן.
מי שלא מכיר, כדאי להכיר. כי מדובר לדעתי בקלות באחד מ 5-10 סולני המטאל הגדולים בכל הזמנים, שם באיזור של דיקינסון, הלפורד, טייט, קישקה וכו'. הבחור נכנס לתודעה עם שני האלבומים של ההרכב Lost Horizon ומאז אני חוגג בכל אלבום נדיר שבו הוא מויאל לתרום מקולו.
פה זה נתפר ביחד מושלם, פאוור קלאסי משובח, סאונד מלוטש – וסולן אחד שיגרום לך לחייך בכל פעם שהקול מרובה האוקטבות שלו ישמע.
ראויים לציון:
Overkill – Scorched
Cattle Decapitation – Terrasite
Spirit Adrift – Ghost at the Gallows
KK's Priest – The Sinner Rides Again
Ablaze My Sorrow – The Loss of All Hope
Memoriam Rise to Power
Sulphur Aeon Seven Crowns and Seven Seals
Icarus Witch No Devil Lived On
Suffocation Hymns from the Apocrypha
Induction – The Power of Power
Nightmarer – Deformity Adrift
Xoth – Exogalactic
Cavalera – Morbid Visions
Pizza Death – Slice Of Death
Hatesphere Hatred Reborn
ירון הורינג
אלבום השנה:
Metallica – 72 Seasons
שנה שבה מטאליקה משחררים אלבום שאינו LULU היא שנה שבה אבחר את האלבום שלהם כאלבום השנה שלי.
השנה הייתה קשה במיוחד, כי ברגע שIn Flames שחררו גם הם אלבום, זה הרגיש לי קצת כמו "את מי אתה אוהב יותר, את אמא או את אבא?"
אז במקרה הזה, את אמא, לגמרי.
מטאליקה שחררו את האלבום ה12 שלהם השנה, אלבום שמתעסק באופן סימבולי ב72 עונות, סימבוליות ל18 שנים, השנים העיקריות שבהן מתעצב כל אדם כאדם.
עצם העובדה שחבורת בני השישים האלו ממשיכה לתת בראש, בין אם זה באלבומי אולפן ובין אם זה בהופעות חיות מטורפות כבר מצדיקה את בחירת האלבום שלהם כאלבום השנה שלי.
אבל שלא תחשבו שאני עושה להם פה הנחות, האלבום הזה הוא יצירה שלמה, כבדה, מהירה, כבדה ועשויה טוב יותר משמעותית מכל האלבומים שיצא לי לשמוע השנה.
אלבומים נבחרים נוספים:
In Flames – Foregone
אין הרבה להקות שאני עוקב אחריהן ואוהב במיוחד שמצליחות לרגש אותי בריליסים חדשים שלהן, זו בעיה.
אני פוגש פה ושם להקות שמשחררות אלבומים שאני נהנה מאלבום כזה או אחר שלהן, אבל להקות בעלות דיסקוגרפיה שלמה ומשמעותית שאני ממש אוהב ושעדיין ממשיכות לייצר חומרים טובים הן עניין נדיר.
אינפליימס היא דוגמא מצוינת ללהקה שכזו והאלבום החדש שלהם – Foregone עשוי בדיוק על פי הנוסחה המנצחת החדשה של הרכב המלודת' השבדי הנהדר הזה.
שנים עשר קטעים חדשים, אגרסיביים, מלודיים עד רמת המכשפים, מרגשים וחודרים עד לעמקי הנשמה.
Baroness – Stone
הרכבים בעלי מוטיבים רגשיים הם נקודה חשובה אצלי, והברונית היא עוד דוגמה חשובה לעניין הזה.
השירה של סולן הלהקה, ג'ון בייזלי מרגישה כמו בית, אי אפשר לפספס את חתימת הקול שלו, לא משנה באיזה שיר של הלהקה מדובר.
האלבום הזה הוא האלבום השישי של הלהקה האמריקאית הזו, הוא כבד יותר מהאלבום הקודם שהלך למקומות חולמניים מעט יותר ומטאליים קצת פחות.
כמעט כל האלמנטים שמאפיינים את הברונית נמצאים פה באיזו כמעט הרמוני, השירה האופיינית – כאמור, אבל גם שירה אגרסיבית פה ושם, תופים מדוייקים ומקצבים משתנים, גיטרות על גבול האקוסטיות כשכבה דקה של אופי, סולואים מפנקים וכמובן, עוצמת בס וגיטרות מכוונת במינון עדין.
אז נכון, הייתי שמח לעוד טיפה כוח באיזון הכללי, אבל זה לא מוריד בשום צורה מהיצירה שהיא Stone.
Blackbraid – Blackbraid II
אחרי אלבום הבכורה המדהים שלו מ2022, משחרר האיש שמאחורי פרויקט הסולו Blackbraid אלבום נוסף, טוב אף יותר מקודמו.
עצם העובדה שאדם אחד עומד מאחורי כל המוזיקה הזו היא מרשימה בפני עצמה, אבל בלאק\דת' שעשוי בצורה נקיה כ"כ הוא מבחינתי עניין מעורר השתאות. האלבום הזה קרוב למושלם, באמת.
ג'ון קריגר, האיש מאחורי הפרויקט הזה הוא צאצא למשפחת ילידים אמריקאים, פעם קראנו לזה "אינדיאנים", היום זה כבר פחות מקובל, אבל איך שלא יהיה, האיש המוכשר הזה עיצב את המוזיקה שלו ומספר את סיפורי אבות אבותיו דרך המוזיקה האפלה והסופר אגרסיבית הזו.
כל מה שאתם צריכים זה זוג אוזניות, חדר מואר בנרות ואת האלבום הזה – ואז, שני שירים אל תוך האלבום ייקחו אתכם אל לב היער ואל נשמת התרבות העתיקה הזו.
ראויים לציון:
Voivod – Morgoth Tales
Chelsea Grin- Suffer in Heaven
Orbit Culture – Descent
Ne Obliviscaris – Exul
Dog Eat Dog – Free Radicals
Kvelertak – Endling
End – The sin of human frailty
איתמר ענברי
אלבום השנה:
Enforced – War Remains
כמו ראיון של אופירה וברקו עם אחד מחברי הקואליציה, "War Remains", האלבום השלישי של Enforced, להקת הקרוסאובר ת'ראש מווירג'יניה, הוא הסתערות חזיתית עם סכין בין השיניים היישר מן השניות הראשונות. הפתיחה האגרסיבית ברוח "War Ensemble" של Slayer, "Spectrum of Death" של Morbid Saint או "Enemy of God" שלKreator היא מתקפת כטב"מים ושלושים ושלוש הדקות שלאחר מכן הן ארטילריה כבדה של ריפים שניטחים מכל עבר וחבטות תופים שמשוגרות במהירות של טילים מונחי חום. "אינפורסד", שנכנסת די בבטחה לתוך הוואקום שככל הנראה הותירה אחריה Power Logic לאחר מותו הטראגי של הסולן ריילי גייל, היא מודל ומופת בכל הקשור ליכולת למצות את המיטב גם משיר בן שלוש דקות ומחצה בממוצע. כך, שיכלול שירת הארדקור נבחנית ונוירוטית, ריפים קליטים שמתחלפים זה בזה בצורה מופתית ויוצרים בילד-אפ, וברייקדאונים שמפוגגים בחלק מהשירים את המתח. גם מבלי לקשור אותו לאירועים אקטואליים, "War Remains" הוא אלבום מלחמה שמסתיים בניצחון מתוק של גישת ה"נו בולשיט" ושיכול מבחינתי בסוף 2023 לנוח בבטחה על זרי הדפנה.
אלבומים נבחרים נוספים:
Orbit Culture – Descent
שלוש שנים לאחר צאת אלבומה השלישי והמוערך "Nija", ממשיכה Orbit Culture, רביעיית המלודיק דת' השוודית, את מסעה העיקש אך הבטוח במעלה פירמידת המטאל העולמית. מה שנשמע תיאורטית כמתכון בטוח למישמש אקלקטי וחנפני שמבקש לצבור פופולאריות על ידי קריצה למגוון קהלים, דוכן בגדים בסוף עונה עם סמרטוטים לבישים, הופך במגע הזהב של "אורביט קאלצ'ר" לרובורטריק מנצח ועוצמתי גם באלבום הנוכחי. גם אם "Descent" בועט וחד קצת פחות מסט סכיני השף היוקרתיות שנארזו ב-"Nija", "אורביט קאלצ'ר" ממשיכים להציב רף גבוה עבור להקות מטאל אחרות. זאת, בגלל היכולת המופלאה לקחת את החספוס של Lamb of God ומבלי להקהות את עוקצו להוסיף לו קטעים אטמוספריים בשיר כמו "The Aisle Of Fire", או להשרות מלודיק דת' קלאסי בסגנון In Flames, Amon Amarth או Amorphis במרינדה שכוללת אמביינט, שכבות של קלידים, ליינים ענוגים של גיטרה ודת'קור סימפוני בשיר "From The Inside" . לשמחת מעריצי הלהקה, "אורביט קאלצ'ר" לא מוותרים גם באלבום החדש על בלאדה שקטה ועל שירת קלין שמושפעת בכבדות מג'יימס הטפילד.
U.D.O. – Touchdown
אודו דירקשניידר, הסולן המיתולוגי של Accept ולאחר פרישתו מלהקה זו סולן ההרכב שנושא את שמו הוא לא סוזאן בויל; הזמרת הסקוטית שהגיחה מאלמוניות אפרפרה היישר ללב המיינסטרים לאחר ששבתה את לב הקהל וחבר השופטים בתוכנית ריאליטי. הסולן בעל הקול החצצי שבאמתחתו עשרות אלבומים, הן מימיו ב"אקספט" הן במסגרת U.D.O., כבר מזמן אינו סנסציה אלא אחד השמות המוכרים בהאבי מטאל הקלאסי. אולם, לצד מעמדו הקאנוני והמובטח והקריירה ארוכת השנים, הוא לא ניצב בשורה אחת עם טיטאנים בסדר גודל של Iron Maiden, Metallica ו-Judas Priest שאלבום חדש שלהם הוא בבחינת חדשה מרעישה ובו בזמן יצירה שמחייבת האזנה מיידית. בנסיבות אלו, "Touchdown", האלבום ה-18 במספר של U.D.O. יכול היה בקלות לחמוק מתחת לרדאר. למעשה, רק שמיעה באקראי של אחד משירי האלבום הצילה אותו מתהום הנשייה, לפחות זו שלי הפרטית, והיא זו שאחראית לכניסתו לרשימה מכובדת זו. כמו בסצנה המיתולוגית מסיינפלד שבה מתאר ג'ורג' קוסטנזה הנבוך את האופן שבו דבר אחד הוביל למשנהו כשלקח לידיו עותק מהמגזין "Glamour" מן השולחן שבבית הוריו, אותו שיר אקראי הוביל לשיר נוסף עד שלבסוף מצאתי עצמי מאזין לאלבום כמה פעמים ברציפות. "Touchdown" עמוס סולואים טובים וקולות רקע בסגנון רוב האלפורד שמחמיאים לקולו המחוספס של אודו שמוכיח כי גם בגילו המופלג (71) הוא מסוגל לשלוף מן השרוול קלפים מנצחים.
Fires in the Distance – Air Not Meant For Us
"Air Not Meant For Us", האלבום השני של להקת Fires in the Distance, נפתח ברצועה מונומנטאלית בת יותר מ-10 דקות: מפגש עוצר נשימה בין דת'־דוּם כבד ואפל לפי מיטב המסורת של להקה דוגמת Paradise Lost, אלמנטים של דת' מלודי, אלמנטים סימפוניים, וקלידים: הרבה מאוד קלידים שנגינת ארפג'יו מעלה בדמיון נשירה איטית של עלי שלכת מצהיבים. במקום ליפול לקלישאת הרומנטיקה המשתפכת והצ'יזית, הלהקה מקונטיקט אחראית ליצירתו של רסיטל עם מלנכוליה מאופקת ומלודית מאוד, אך מבלי לוותר כהוא זה על גראולים אימתניים ועל ריפים קשוחים וברוטאליים.
ראויים לציון:
Enslaved – Heimdal
Lamp of Murmuur – Saturnian Bloodstorm
Tomb Mold – The Enduring Spirit
…And Oceans – As in Gardens, So in Tombs
Kvelertak – Endling
Spirit Adrift – Ghost at the Gallows
Wothrosch – Odium
The Night Eternal – Fatale
Obituary – Dying of Everything
Lowest Creature – Witch Supreme
עדן גולן
אלבום השנה:
The Amity Affliction – Not Without My Ghosts
שנת 2023 הביאה איתה אלבומים מעולים במטאל המודרני. חלק מהלהקות המוכרות יותר שחררו השנה את אלבומם האהוב עליי ביותר, ובמקביל היו מספר להקות חדשות או מוכרות פחות ששחררו אלבומים מפתיעים שגרמו להן להתפרץ חזק יותר אל העולם. בנוסף, אני מרגישה שהעולם הפך לפתוח יותר ללהקות שמסרבות להיצמד לז'אנר אחד ונותנות ליצירתיות שלהן ליצור שילובים מרתקים.
למרות שהשנה נחשפתי להרבה להקות חדשות ומגוונות, בסוף השילוב האהוב עליי של רגש ומוזיקה כבדה ניצח, ואלבום השנה שלי שייך לאחת מלהקות המטאלקור האהובות ביותר. The Amity Affliction, שמגיעים אלינו מסצנת הקור המדהימה באוסטרליה, שחררו השנה את האלבום השמיני שלהם, והוא כולו תוצר של הקשיים והתסכול שעברו חברי הלהקה במהלך תקופת הקורונה.
האלבום משלב בתים כבדים יחד עם פזמונים מלודיים ומרגשים. הטקסטים, שמאוד אופייניים ללהקה מלאים באבל ויגון, ונפש אפלה שמתקשה להתמודד עם החיים. אלבום מלא בכעס וכאב, גם במוזיקה וגם במילים. זה אלבום שנע בין רצון לשבור כל מה שמסביב לרצון להתכרבל ולבכות.
עוד כשיצאו הסינגלים הבנתי שזה הולך להיות אלבום מעולה, וכשהאלבום יצא האזנתי לו מספר פעמים אבל אז הנחתי לו קצת. כאשר התחילה המלחמה ב- 7 באוקטובר, לא הפסיק לחזור לי בראש הציטוט “Is it heaven up there? Because it's hell down here” (מתוך השיר It’s hell down here), מה שגרם לי לחזור לאלבום. למרות הטקסטים הקשים והעצובים, האלבום חיזק אותי.
אלבומים נבחרים נוספים:
Sylosis – A Sign of Things to Come
Josh Middleton, הסולן, הגיטריסט והמוח המוזיקאלי המבריק מאחורי Sylosis, אמר שבמלך כתיבת האלבום הוא היה חסר רחמים עם עצמו, והקפיד שלכל דבר יהיה מקום ומטרה באלבום. האלבום נשמע Super Tight ומלא זעם. הריפים מופתיים והשירה של Middleton נשמעת טובה יותר מאי פעם. זהו האלבום השישי של הלהקה הבריטית, השירים בו הם המנונים, עוצמתיים ואין בו רגע חלש.
Ov Sulfur – The Burden Ov Faith
בשנת 2012 עזב Ricky Hoover את להקת הדת'קור Suffokate, לטובת חיים רגועים יותר. אחרי כמעט עשור החליט Hoover לחזור ליצירת מוזיקה, וכך הוקמה Ov Sulfur. מדובר בלהקת Blackend Deathcore וזה אלבום הבכורה שלהם (אחרי EP הבכורה שיצא ב- 2021). מדובר באלבום אכזרי מלווה בטקסטים אנטי דתיים ועם אורחים מעניינים. לדעתי האלבום לא קיבל את כל תשומת הלב שמגיעה לו, וחבל שכך.
Johnny Booth – Moments Elsewhere
האלבום הזה, של להקת ההארדקור/מטאלקור (יש שיגידו מת'קור) מניו יורק, הוא הפתעת השנה שלי. זה מהאלבומים שמעלים את השאלה "מה לעזאזל שמעתי עכשיו?" בהאזנה הראשונה (בקטע טוב כמובן). זה אלבום חסר מעצורים שלוקח סיכונים מוזיקאליים, עובר הרבה שינויים מוזיקאליים, משנה מקצבים, כבד ואנרגטי ועלול לגרום לכם לעצור את הנשימה. כיף לשמוע אלבום כבד שמנסה למתוח את הגבולות ולא להכין את המאזינים למה שהולך להגיע.
ראויים לציון:
Bury Tomorrow – The Seventh Sun
Sleep Token – Take Me Back To Eden
Signs of the Swarm – Amongst The Low & Empty
Chelsea Grin – Suffer in Heaven
Svalbard – The Weight Of The Mask
To The Grave – Director’s Cuts
Polaris – Fatalism
Code Orange – The Above
Guilt Trip – Severance
August Burns Red – Death Below
Currents – The Death We Seek
Gideon – MORE POWER. MORE PAIN.
יותם Defiler
אלבום השנה:
Sylosis – A Sign of Things To Come
להקת המטאל הבריטית הזו נעלמו לכמה שנים, שלא בצדק, אבל החליטו לעשות מעשה וחזרו לפני כשנתיים ליצור מוסיקה ביחד. אלבום הקאמבק שלהם היה חמוד, אבל בהחלט לא עמד בקנה המידה של אלבומי המופת שהרכב הדת' מטאל המלודי המשלב בשכל גם גרוב מטאל וגם ת'ראש מטאל הספיק ליצור בתחילת העשור הקודם. אבל עכשיו, עם אלבומם החדש והשישי במספר, ג'ון מידלטון וחברים מוכיחים שהם בהחלט כאן כדי להישאר.
A Sign of Things to Come הוא כל מה שאנחנו יכולים לבקש ממטאל של תקופת הביניים החולפת של עידן מטאל שלם שכמעט ונשכח לו. בין האולדסקול שמתגלגל בין גלי התחדשות כאלה ואחרים כל עשור מחדש, לבין מטאל מודרני שהולך ומתרחק מבחינה סאונד, גישה, כתיבה וביצוע ממה שמטאליסטים זקנים התרגלו לשמוע, Sylosis מצליחים לשלב ישן וחדש, קלאסי ומודרני, אגרסיבי ומלודי – בצורה מעוררת השראה והערצה. תנו להם את הכתר, נפל להם.
אלבומים נבחרים נוספים:
,b>Smoulder – Violent Creed of Vengence
כמה שאני נהנה מ-Smoulder. הם בקצרה כל מה שאני אוהב בז'אנר ההבי מטאל המתחדש של העשור האחרון. זהו אלבומה השני של להקת ה-Epic Heavy Metal הזו בסך הכל, אבל הוא כל מה שעשה את הז'אנר הגולמי הזה כל כך נכון לאוזניי העייפות. שירים קולעים, ריפים דומיים, אווירה מכשפת, שירה כריזמטית של הזמרת Sarah Ann ועבודת גיטרה מעולה של Shon Vincent, יוצקים לכדי אלבום שמרגיש כאילו הוכן בשנת 1985 עם רק המעלות שבתקופה, ועדיין מופק ומיוצר באופן כובש ונהדר. כן, כל הז'אנר נשען על אלמנט נוסטלגי, אבל כאשר השלוש שנים האחרונות בעשור הטרי הזה מרגישים כמו הדבר הכי מאיים, מפחיד ונורא שיש – והמוסיקה מרגישה מתאימה לאווירה, להתרפק על גלי הנוסטלגיה ולבוא לבית חם בו המוסיקה מנחמת מצד אחד כי היא נשענת על הפורמולה המוכרת של הז'אנר, ומצד שני מכשפת ומסרבת להיכנע לכלל התכתיבים של הסגנון שנקבע דאז – יש הרבה עתיד אצל Smoulder, במיוחד למי שאוהב את ה-Doom Metal שלו מעורבב עם הרבה Heavy Metal קלאסי.
Mercenary – Soundtrack for the End Times
אחרי עשור שלם של ציפייה, האגדות מדנמרק חוזרים בכל הכוח עם האלבום הכי טוב שלהם מאז 11 Dreams המצוין של שנת 2004. על הנייר, שכירי החרב של דנמרק היו אמורים להשאיר את חלקם הטוב בהיסטוריה. הם קמו בתחילת הניינטיז, אבל רק בסוף הניינטיז הוציאו אלבום ראשון, ולקח להם זמן למצוא את הקול המיוחד שלהם – נקודת האמצע המעולה בין Power Metal כבד ונשכני לבין Melodic Death Metal מלהיב ובועט. ואז בשנת 2011 הזמר שנתן ללהקה את הקול המבריק שלו, Mikkel Sandager, עזב את ההרכב. בהעדרו, Rene Pedersen בסיסט הלהקה לקח על עצמו גם את תפקיד השירה וגם המשיך את מלאכתו – והתוצאה הייתה קצת פחות כוחנית מהאלבומים הקודמים – אבל אז ב-2013, ההרכב המשיך לאלבום שביעי שנקרא Through Our Darkest Days שדווקא נשמע כאילו ההרכב תפס צורה ונשמע כמו שהוא נועד להישמע – ואז… דממה. במשך עשר שנים Mercenary לא הוציאו הגה, כנראה חוו לא מעט בעיות משלהם, ממשברים בתעשיית המוסיקה ועד מי יודע אילו בעיות בחייהם הפרטיים – שנדמה היה שאפשר לקבור את הלהקה הסופית. ופתאום, משום מקום, יצא Soundtrack for the End Times, והוכיח שאפשר אחרת – וההרכב חזר עם אלבום מצוין, מרגש ואחרי תלאות של עשר שנים גם מרגיש כמו האלבום שהיה שווה לחכות לו עשור. חובה לחובבי ה-Melodic Death Metal אבל גם חובבי ה-Power Metal ימצאו פה המון מה לאהוב. אלבום מעולה – רוצו לשמוע.
Orbit Culture – Descent
המפלצת השוודית הזו הופכת להיות ספינת הדגל של המטאל המודרני מבחינתי. הם כונו לא סתם "ה-Metallica של ה-Deathcore" – ולמרות שאין להם גרם של Deathcore בעצמות שלהם, אלא אם ממש מחפשים בכוח, הם בהחלט מחזיקים בעוצמה להקתית שמזכירה אגדות עבר. בעוד שהאלבום הרביעי שלהם לא בהכרח האלבום הכי טוב שלהם (האלבום השלישי לדעתי מתעלה עליו) הוא כן שומר על רמה סופר-גבוהה של כתיבת חומר, ביצוע, הפקה מלוטשת, יכולות נגינה, הלחנה והופעה שחסרים להמון הרכבים מודרניים לצערי בז'אנר, והם נשמעים רלוונטיים מתמיד. אז אולי להכתיר אותם בתור Metallica הבאים זה לקפוץ מעל הפופיק, אבל אם תשאלו אותי אומר לכם ש-Orbit Culture חושלו מאותו החומר מהם חושלו אגדות כמו Lamb Of God, Testament ו-Machine Head. פשוט יש להם את זה. המוסיקה הבועטת שלהם, שנשענת על Groove Metal ובעיקר דת' מטאל מודרני ומלודי – עושה את העבודה גם לאנשים הכי קנאים לז'אנר. בדומה להשפעה שהייתה ל-Gojira על הסצינה אי שם ב-2006 כש-Mars to Sirius רק יצא, אני אומר לכם, אנחנו עדים ליצירתה של אגדה חדשה. אל תחמיצו אם אתם רוצים לראות איך המטאל של 2030 הולך להישמע.
ראויים לציון:
Owlbear – Chaos to the Realm
Cattle Decapitation – Terrasite
Fires In The Distance – Air Not Meant For Us
Alkaloid – Numen
High Spirits – Safe on the Otherside
Gatekeeper – From Western Shores
יוני אורן
אלבום השנה:
,b>Kamelot – The Awakening
בואו נתחיל מההתחלה עם מה שחשוב להגיד – שנת 2023 הייתה שנה מצויינת לחובבי ה-Symphonic Metal, בין אם מדובר על Eleine, על Xentrix, על Within Temptation או על Kamelot. מבלי ששמנו לב הלהקה נעשתה וותיקה בעולם המטאל התיאטרלי. על פני עבודת סאונד גיטרות ותופים חדה ומדוייקת משוטטים ללא גבולות תפקידי השירה והקלידים, מה שמסגל תחושה אחת מעניינת מאוד לאלבום הזה – הוא כל כך סולידי ועם זאת מפוצץ ברגש שזה נשמע כמו אופרת רוק או כמו אלבום קונספט אחד גדול הנושא את Opus of the Night בתור שיא היצירתיות, זאת כשהליריקה באלבום לא נראית שמגבילה עצמה לסיפור יחיד. על אף המתקתקות של הלחנים, ההגשה נעשית כל כך בטוב טעם שלא הייתה לו ברירה אלא לחזור שוב ושוב בפלייליסט שלי.
אלבומים נבחרים נוספים:
Green Lung – The Heathen Land
בהמשך לאלבומה הקודם שגם כיכב בסקירות סוף השנה שלי בשנת יציאתו, החבורה הבריטית הזאת שחרטה על דגלה לשמר את גדולתו של המטאל המוקדם שבה עם עוד אלבום שמזכיר לנו כמה הסגנון היה מגניב. בשילוב בין Blue Oyster Cult עם קלידים של Deep Purple ובין Black Sabbath של תקופת הפסיכדליה כשאת הכל מלווה ליריקה של מאגיה שחורה, מתקבלת תוצאה קלילה וכבדה בעת ובעונה אחת – ככל הנראה מה ש-Ghost שואפים לחזור אליו. יש לציין שהרצון לשמור על אותנטיות וסאונד הסגנון המיושן מצליח להגביל את עצמו ברמת הלחנים, כשההפקה מיושרת לתקופתנו באינדי המודרני.
Keep of Kalessin – Katharsis
הספיק הריף הראשון מיד לאחר קטע התופים שבשיר הראשון Katharsis כדי למגנט אותי לשאר 48 הדקות של האלבום. זה ממריץ ומעורר אך לא מחפש לשים דגש על טכניקה ושם ים של דגש על מלודיה. את החלל שמסביב ממלאים השירה הנקייה, הגראולים המלודיים והקלידים ואת תחתית הבטן מקרקעים הבס והתופים. יש כאן הרבה Strapping Young Lad והשפעות סקנדינביות (אחרי הכל נורווגים) אבל גם W.A.S.P ופסקולי סרטים. ההלחנה מביאה איתה לפרקים דגש על הרמוניה לא סטנדרטים ומעט מאתגרת לעיכול ולפרקים תפקידים פשוטים, שבטיים, הרואיים, מפוצצי רגש ויפים.
Nanowar of Steel – Dislike to False Metal
חבורת האיטלקים חובבי המטאל, הצחוקים והגיוון עשו זאת שוב עם אותה הנוסחה המנצחת שהגו עבור Stairway to Valhalla. כל מה שצריך זה אוסף להקות לעשות עליהן פרודיה, כמות אסטרונומית של הלצות, משחקי מילים ורפרנסים שלא היו מביישים ראפ באטל, קריצה לתרבות פופולרית מעת לעת, אורחים ידועים במטאל וכמובן חובה שהלחנים והסאונד ישמעו כמו בחזית המטאל הרציני. מתחילים במטאל פיראטי, ממשיכים עם האוס ומגיעים עד כדי Backstreet Boys מחד ו-Epic Symphonic Thrash Metal מאידך בשיא בדמות שיר העוסק בתרופה למניעת שלשולים. זה מתוחכם בכל כך הרבה רבדים שבלתי אפשרי שלא להכניס את האלבום לרשימה הזאת.
ראויים לציון:
Eleine – We Shall Remain
Graveworm – Killing Innocence
Iron Savior – Firestar
Night Corwned – Tales
Orbit Culture – Descent
Primal Fear – Code Red
Primordial – How It Ends
Pyramaze – Bloodlines
Sadus – The Shadow Inside
U.D.O – Touchdown
ניצן כהן
אלבום השנה:
Ignea – Dreams of Lands Unseen
הלהקה האוקראינית עושה זאת שוב. Ignea הם מהקולות הבולטים במטאל האוקראיני, במיוחד לאור המלחמה שבמהלכה נשארו באוקראינה ועשו את כל המאמצים להוציא קליפים וגם אלבום מצוין מתוך שטח אוקראינה. לצער הקהל שלהם, חלק מההופעות שתוכננו בעולם בוטלו כיוון שחלק מחברי הלהקה נמצאים בכוננות לגיוס. מלחמה לצד מלחמה, קשה שלא להרגיש שותפות גורל ל-Ignea. האלבום הזה הוא ביטוי מצוין למצב, כאלבום קונספט שנכתב בצל מלחמות העולם – אלבום קונספט שעוסק בתמונותיה האפוקליפטיות של הצלמת האוקראינית סופיה יבלונסקה. מוזיקלית, גם הפעם משלבת הלהקה צלילים כבדים לצד מוזיקה אוריינטלית מרחבי העולם, שירה נקייה וגראולים נהדרים, פזמונים קליטים וריפים מתוחכמים. עוד אלבום לא פחות ממעולה.
אלבומים נבחרים נוספים:
Viscera – Carcinogenesis
כשמסתכלים על העטיפה בלבד, מניחים שמדובר באלבום אולד-סקול פאוור מטאל קלאסי מאוד שבו האביר יוצא לחלץ את הנסיכה מידיה של הדרקון. שהעטיפה ממש לא תטעה אתכם, כי מדובר בלהקה עולה מהז'אנר הגדול של התקופה. Viscera מתהדרים בז'אנר שזכה בשנה שעברה לתארים מהללים – ובצדק, הדת'קור המלודי והסימפוני שסוחף את המאזין לחוויה שאין כדוגמתה. Viscera שהצטרפו להיכל התהילה הזה השנה מספקים את אותו הדת'קור האיכותי, אבל הפעם במעטפת טכנית במיוחד. הריפים המהירים, הסולואים המורכבים והפזמונים הקליטים יוצרים יחד אלבום שקשה להתעלם ממנו. זהו רק אלבומה השני של הלהקה הבריטית, אבל הם לא צעירים בכלל, לאור הקול המשמעותי שמוביל את הלהקה של ג'יימי גראהם – סולן Sylosis בעברו, ששופך את הניסיון הווקאלי המצוין שלו אל תוך האלבום הזה.
Insomnium – Anno 1696
מה עוד אפשר להגיד עליהם שלא נאמר? Insomnium לא סתם הגיעו מארצות הקור, הם כאילו יצאו מתוך סופת שלגים. אין ספק שהיצירה שלהם היא תפארת הדת' המלודי, אבל יש כאן משהו מעבר. האופל, הכובד של המוזיקה לצד הסיפור המעניין שמלווה את האלבום הזה לכל אורכו, המלודיות הפולקיות ויתר הטעם הבלתי נגמר של האלבום הזה גורמים לכך שהוא נשאר גם הרבה אחרי. את הלהקה הנהדרת הזאת אפילו זכינו לראות בארץ כשהקפיאו לנו את הקיץ הישראלי באוגוסט השנה, רגע אחרי שדאגו להוציא גם עוד EP משובח שהצטרף לאלבום והפך את השנה הזאת לפוריה במיוחד עבור ההרכב הפיני הותיק.
Neverus – Burdens of the Earth
תחת הכותרת של דת' מלודי הולנדי, פשוט וקלאסי, מביאים לנו Neverus משהו מיוחד במינו. זהו אלבומם הראשון, והם כבר הספיקו לכבוש בסערה, לפחות אותי. מה שמופיע בכותרת של דת' מלודי פשוט וקלאסי, למעשה מגלה עולם שלם של מלודיות, שירה נקייה נפלאה עם פזמונים קליטים וגראולים ממעמקי השאול. הרביעיה ההולנדית הם יוצאי הלהקה הקטנה גם היא Shadowrise, בהובלתו של Jack Streat שזכור לטובה מהלהקות המצוינות InHuman ו-Lemuria. גם כאן, הוא מגיע כדי לתת עבודה.
ראויים לציון:
Weight of Emptiness – Withered Paradogma
Scar Symmetry – The Singularity (Phase II – Xenopath)
All Life Ends – Miscreation
After Earth – The Rarity of Reason
Aetherian – At Storm’s Edge
Shade Empire – Sunholy
Mercenary – Soundtrack for the End Times
Heart of a Coward – This Place Only Brings Death
Permutation – Transience
Mors Subita – Origin of Fire