70 שנות מטאל – ספיישל אלבומי המטאל הישראלים הבולטים של מגזין מטאליסט
לכבוד שנות ה 70 למדינתנו המטאליסטית, לקחנו פה במגזין מטאליסט על עצמנו פרויקט – להביא ולפרט על כמה מאלבומי המטאל החשובים ביותר שיצאו בז'אנר בשנות קיומנו. החל מההארד רוק של תיסלם ועד הגריינד קור של Whorecore – האלבומים שהביאו את הדיסטורשן לעם הנבחר וכנראה שלא יזכו להופיע על בימות העצמאות לצד אייל גולן וסטטיק ובן אל תבורי, לפחות לא השנה.
אז הנה הם, האלבומים הישראלים שעשו את הז'אנר: יחי מדינת ישראל.
תיסלם – רדיו חזק
חיים וינטראוב
אלבום שאולי אינו מטאל או "רוק כבד" כהגדרתו הרשמית (יותר או פחות), אולם הוא ראשוני וייחודי ופורץ דרך לרוק הישראלי בכלל ולזה המטאלי בפרט, היות והוא הראשון שהעז לקחת את הז'אנר של הרוק לכיוון היותר "גלאמי" והיותר חצוף כפי שהחל להיווצר באותן שנים בארה"ב בעיקר.
לאחר שנים שבהן הרוק הישראלי כלל נושאים "עמוקים" כמו "אהבה" או כאלו שהיו רלבנטיים לחיים הלא קלים בישראל (פוליטיים, חברתיים, מיליטריסטיים, שכול ואובדן וכיו"ב) תיסלם באו ובשירים קלילים, חצופים וכיפיים ברוחם כמו "רדיו חזק", "תנו לי רוקנרול", "מעשנים ביחד" (גרסת הכיסוי הנהדרת לשירם של MOTLEY CRUE מ- שאף הוא היווה כיסוי לשיר של 1985 להקת BROWNSVILLE STATION מ-1973), "על הבמה" יצרו רוק קצבי, קליט ומהנה. הם סללו את הדרך ללהקות אחרות כמו "זקני צפת", "סטלה מאריס", ואחרות.
Orphaned Land – OrwarriOR
יבגני טברנוב
בין השנים 2007 ו-2009 קרה משהו מדהים בישראל. קובי פרחי, יוסי סאסי, מטי סבטיצקי ואורי זלכה, בעזרתם של כמה נגני סשן שאולי שמעתם עליהם, כמו אבי דיאמונד וסטיבן וילסון, תפסו ברק בבקבוק. בינואר 2010 כולנו זכינו ליהנות מזה: The Never Ending Way of ORwarriOR, האלבום המופתי של Orphaned Land. בין אם ישאלו אותי מה האלבום הכי חשוב שיצא מישראל, או האלבום הישראלי האהוב עלי – זאת תהיה התשובה בכל פעם. אז נכון, Sahara היה האלבום המהפכני של הז'אנר ו-Mabool גם היה יצירת מופת בינלאומית, אבל בסיפורו של לוחם האור, אורפנד לנד שלנו הגיעו לשיאם. זה לא סוד שלדעתי הליין אפ של אותה תקופה הוא הכי טוב של הלהקה, ולמזלי הוא גם מונצח בדי וי די המצוין שהלהקה שחררה, ועל גביו הופעה שמתמקדת בשירי האלבום.
The Never Ending Way of ORwarriOR היה אלבום אפי וכלל בלדות, שירי דת' מטאל, מזמורים עממיים, שירי האבי מטאל מלודיים וים השפעות פרוגרסיביות שמחברות בין Opeth למוזיקה אוריינטלית מהלבנט, והכל מרגיש רענן, מרגש, גדול מהחיים וצנוע בו זמנית, ומעבר לכל – מגובש ומלוטש. ועם כמה ש-Mabool (שהיה אלבום המטאל הראשון שקניתי) היה חשוב ונהדר בזכות עצמו, הוא היה אלבום פחות מגוון ומלוטש, וזאת הסיבה ש- ORwarriORהפך לקלאסיקה שלי. שירים כמו "From Broken Vessels", "The Warrior" ו-"Discipals Of The Sacred Oath II" הם לקח לכל מי שאי פעם תהה איך אפשר לחדש בז'אנר וותיק שאתה בעצמך סללת תת-ז'אנר בתוכו. זה אלבום שאני יכול לטחון במערכת או באוזניות ולהתפעל בכל פעם מחדש מהדקויות, שכבות הסאונד, ההפקה והמיקס. וכמובן שאי אפשר שלא לשבח את חברי הליין אפ של אותה תקופה שכל אחד נותן את הפרפורמנס הכי טוב שלו (למרות שבאלבום החדש תפקידי השירה של קובי מגיעים לשיאים חדשים).
בסופו של דבר, ORwarriOR, הוא לא סתם אלבום בינלאומי. הוא אפילו מתעלה על כל האלבומים בסגנון הזה שיצאו באותה תקופה וממצב את עצמו כאחד האלבומים הכי טובים בז'אנר והוא מחייב יחס בכל פלייליסט עצמאות שמכבד את עצמו.
Betzefer – Downlow
יותם דפיילר
אני חושב שאין אלבום מטאל ישראלי שמייצג יותר את העשור הקודם בין שנת 2000 ל-2010 יותר טוב מ-Downlow של Betzefer. להקת בצפר הוקמה אי שם בסוף שנות ה-90 במודיעין ומכבים רעות, לימים אחת מהערים הפוריות ביותר במטאל הישראלי – ומתחילת דרכה הביאה משהו מרענן וחדש לשולחן.
למרות שהם היו מוקפים על ידי המונים הרכבים אלטרנטיביים דומים – הסאונד של Betzefer התגבש למקום בו המטאל, הפאנק, ההארדקור והרוקנרול נפגשים ולוחצים ידיים כשותפים ולא סתם שולפים סכינים אחד על השני. ב-2003 יצא לו New Hate ה-EP שמיצב את הסגנון שלהם למשהו הרבה יותר מטאלי, או לפחות זה מה שהמטאליסטים ימשיכו לטעון – על גבולות הגזרה של Pantera ו-Sepultura, עם טיפ'לה טעם של Nu Metal אבל כיף מוסיקלי שלרוב הלהקות המסחריות בארה"ב בז'אנר הזה 5 שנים קודם כבר בקושי היה.
ואז ב-2005 יצא לו Downlow, אלבום הבכורה שלהם למעשה. הוא התבשל במשך שנה בערך לאחר שהוקלט באולפניו של Tue Madsen בדנמרק, כיום אחד ממפיקי המטאל הגדולים בעולם, והשתחרר בקול תרועה לא רק בגלל המוסיקה המתגלגלת שלו, לא רק בגלל האמירה שאפשר לעשות מטאל בוייב אמריקאי, נטול אמירה לאומית או פוליטית, אפילו בפריפרייה הישראלית שלנו – אלא גם להעפיל עד לחברת התקליטים הגדולה ביותר דאז, Roadrunner Records. הרגעים האלה של תחילת 2005, בהם Betzefer כבשו את הבארבי פעמיים ברציפות בהופעות מלאות, והוציאו סינגלים מצוינים כמו שיר הנושא, Early Grave ו-Fucking Rocknroll שהפכו להמנוני הלהקה מאז, לצד שירים מעולים שלפעמים נשארים מאחור כמו Black Inside או Running Against שעדיין שימרו את כל מה שהיה טוב במוסיקה שלהם, הביאה את הרביעייה הכוחנית ממכבים רעות לחזית המטאל הישראלי – הוכיחה שאפשר לעשות ולשנות ולהגיע לפסגה גם כשאתה רק בן 25, ושמטאל בישראל אינו אומר רק Salem ו-Orphaned Land. למעשה, Downlow היה מה שפתח את הגולל על רוב המטאל הישראלי כלפי חו"ל להביא את הצעקה היחודית שלו, בין אם היא מקורית כמו מטאל אוריינטאלי ובין אם היא פשוט רוקנרול כבד ומזדיין – לאוניים של העולם כולו ואמרה "תזדיינו, אנחנו מישראל".
Whorecore – Protection
יבגני טברנוב
אלבום נוסף ראוי לציון גם ברמת החשיבות שלו לסצינת המטאל המקומית והאהבה העצומה שלי אליו הוא לא אחר מאשר Protection של Whorecore. פרוטקשן היה אלבום שטרף את הקלפים וניער את הסצינה ב-2006. כבר מעטיפת האלבום אפשר היה להבין שיש כאן משהו שונה ומרענן ברמת הסצינה המוזיקלית הקטנה שלנו. הביטו בו, באדם שתלוי על וו יחד עם נתחי בשר. הביטו בדיסק עצמו עליו מוטבע מסור חיתוך מסתובב ומגואל בדם. כזאת אווירה ברוטאלית היתה שמורה בעיקר ללהקות גריינדקור או ברוטאל דת' מחו"ל. תחשבו Cannibal Corpse או Aborted ותחילו את העקרונות האלה והאסתטיקה הויזואלית שהלהקות האלה הביאו על הסצינה הישראלית. וכמובן שיש את הטאץ' הישראלי והפוזה "הגנגסטרית" שטופחה בידי חברי הלהקה, ובעיקר בידי תומר ג'ונס, הסולן הסקרימר של הלהקה.
אבל מעבר לאסתטיקה היה לפרוטקשן הרבה מה להציע גם ברמה המוזיקלית. שירים מטילי אימה כמו "She's Wearing Their Skin" ו-"They Couldn't Tell the Bodies Apart" מפילים עלינו חומות של גריינדים, גיטרות קודחות ומתקפה ווקאלית של תומר ג'ונס שחלק את עמדת המיקרופון באותן שנים עם אריאל "קונן" שהיה אחראי על הגראולים הגרוניים והחרחורים. אז אפשר לומר שהרבה לפני שלטון Despised Icon היתה לנו להקה שהשתמשה בשני סולנים, ואפילו בצורה טובה יותר. אהבתי נתונה בעיקר להגשה הדרמטית והמגניבה של תומר ג'ונס שבאותה תקופה היה מסולני הסקרימינג הגדולים ביותר – בארץ או בחו"ל. ללכת להופעה של Whorecore היתה חוויה אלימה ומלאת אדרנלין עליה ניצחו חברי הלהקה, וסוף סוף יכולנו לומר שיש לנו להקה מטורפת כמו Nasum או Anal Cunt, והם מגניבים לא פחות. נושאי השירים עצמם נעו בין סקס, אימה ומעט פילוסופיה כמו "Severed Wings" שהיה מלא אווירה כמו שהוא היה ברוטאלי.
Dark Serpent – M.K.C.
יותם דפיילר
אני לא בטוח ש-MKC אמור להיות לצד אלבומים כמו של Orphaned Land או של סטלה מאריס. למעשה, מכיוון שיצא ב-2011 באופן רשמי, הוא אפילו לא אלבום ה-Thrash הראשון של ישראל, הכבוד הזה שייך ל-Strident – On The Aim. אבל אם יש משהו שיזכר לדורות בתור אלבום ה-Thrash של ישראל שיהפוך לקלאסיקה אמיתית, זה MKC. זה לא שאין בו פספוסים וזה לא שההפקה שלו היא כולה זהב. Dark Serpent נאבקו עם עצמם כמו שהם נאבקו עם האלבום הזה. להקה שקמה ב-1997, הוציאה דמו ב-2002, ואז ניסתה להתגבש קצת עד לכדי ריליס רשמי. אל האולפנים הם הגיעו ב-2006 עם ניר נקב מ-Salem על עמדת התופים לצורך ההקלטות, אבל בעקבות מהלומות חוזרות ונשנות עם סאונד שנשמע להם מודרני מדי ולא מייצג את האמירה המוסיקלית שלהם, פלצני ככל שזה ישמע, האלבום הזה נדחה ונדחה ונדחה. ב-2010 הם החליטו שפאק איט, מה שאפשר להקליט מחדש יוקלט מחדש, ואחרי 4 שנים של התבשלות עם האלבום הזה בידיים הם החליטו לעשות זאת. התוצאה לא מושלמת, ההפקה של יובל קרמר – שלימים יצטרף אליהם אל עמדת הגיטרה לפני שהלהקה תשיר את שירת הברבור שלה – מנסה ללכוד ברק בבקבוק. כשאתה רודף אחרי הסאונד של Coma Of Souls או Master Of Puppets עד כדי חורמה לפעמים כמה דברים ילכו לאיבוד – ולא כולם יאהבו את התוצר הסופי שלך בגלל שהחלטת ללכת אולדסקול עד הסוף.
אבל לאלה שאוהבים את הז'אנר, לאלה שמוקירים את התקופה – MKC (קיצור ל-Mass Killing Convention) הוא אולי האלבום הכי טוב שהם יכלו לבקש. אלבום Thrash אוטנטי, שלא נופל מהריליסים של Defiance או Exodus בתחילת הניינטיז, שמתערבב בתכנים שלו את הפארנויה הישראלית מפיגועים, אלימות יום-יומית ומצב ביטחוני בתחת של תחילת שנות ה-2000 אל התבנית של ה-Thrash סטייל סן פרנסיסקו – וזה יושב בול עם הפארנויה האמריקאית של תקופת רייגן מהרוסים, מלחמה גרעינית וסוף העולם. זה מה שחסר לכל אותן להקות רטרו בכל העולם כשהן מנסות לשחזר את האווירה הזו של סוף האייטיז ונכשלות – הן לא חיות בפחד כמו בישראל – ולא מרגישות את המועקה האפוקליפטית הזו באמת בגרון. Dark Serpent בהחלט הרגישו אותה כמו כל ישראלי טוב וידעו למנף זאת למוסיקת Thrash מעולה שנעה בין שירי מהירות מטורפים כמו Sadus בסגנון Locked in the Watchtower ליצירות Speed Metal נותנות בראש כמו Land Of Fear ו-Self Genocide. ברגע שצלחתם את האלבום, והבנתם שהגלובליזציה היקרה של עולמנו איפשרה ללהקת מטאל ישראלית בשנת 2011 להוציא אלבום Thrash Metal כאילו הוא שייך לשנת 1988 בסן פרנסיסקו – אתם יודעים שיש תגמול על כך שאתם אוכלים את החרא הישראלי הזה כמו Dark Serpent עצמם.
GEVOLT – ALEFBEIS
חיים ויינטראוב
צריך הרבה אומץ בשוק קטן כמו שוק המוסיקה הישראלי בכלל, וזה המטאלי בפרט, על-מנת לחרוג מן המוסכמות ולבצע משהו שהוא שונה לחלוטין עד קיצוני ממה שמקובל ונחשב "לגיטימי". בדיוק את זה עשתה להקת GEVOLT, עם ביצים בגודל אבטיחים, כשהוציאה לשוק שירי industrial metal בשפה היידיש, לא פחות. במדינת ישראל, הלא טולרנטית ברובה (בלשון המעטה), מהבחינה התרבותית ובמיוחד מהבחינה הכלכלית (מכירות) למוסיקת מטאל כבדה מחד, ולשפה היידיש ה"גלותית" וה"זקנה" מאידך, באו GEVOLT והראו שבמקום בו יש מקום של כבוד ל-oriental metal, יש גם מקום לא פחות לגיטימי ל-yidish metal.
במיוחד לאחר יום השואה, ובשנת ה-70 לעצמאות המדינה, חשוב לדעת הח"מ לציין את האלבום ALEFBEIS של להקת GEVOLT שהביא את "בשורת" היידיש בגרסאות כיסוי עדכניות ומטאליות להפליא לשירים קנוניים של התרבות היידית כמו "ביי מיר ביסט דו שיין" ו"שיר הפרטיזנים", ובכך, ללא כל ציניות, נתן חיים וזיכרון חדש למסורת שהלכה ונעלמה מן העולם בתוך מסורת מוסיקלית שהולכת וכובשת את העולם (הלוואי).
סטלה מאריס – סטלה מאריס.
ירון הורינג
הוויכוח הקבוע שיש לי עם חובבי המטאל הקלאסי לגבי סטלה מאריס הוא אחד ויחיד, אני תמיד אומר שהם יותר הגרסה המקומית שלנו לאיירון מיידן והצד השני יטען שהם הרבה יותר ג'ודס פריסט.
איך שלא יהיה, אלבום הבכורה שלהם הוא לדעתי אחת מאבני היסוד של המטאל הישראלי, אני יודע שאוהבים לצחוק עליהם, אני גם יודע והרבה פעמים מסכים עם האמירה שטוענת ש"בעברית זה לא נשמע כ"כ טוב". פשוט קחו את השירים שלהם ותחליפו את השפה ותקבלו האבי מטאל קלאסי משובח שיכול לעמוד בכבוד לצד כל להקת האבי מטאל מכל מקום אחר בעולם.
עשרה שירים נהדרים מרכיבים את היצירה הזו, בלדות מטאל קלאסיות ומוקפדות לצד שירי מטאל קלאסי אמיתיים, "קללת הפרעונים" הוא השיר האהוב עלי אישית מהאלבום הזה, מעבר לעובדה שמדובר בשיר עם גיטרות שנעות על הספקטרום שבין פריטה קלאסית רכה ונעימה ועד ליללות גיטרה שמסוגלות להפיל בית – יש פה טקסטים אמיצים במיוחד. איזה עוד להקה העזה לשיר עד לאותו היום משפט כמו "את ליבך פועם וחם, עוד אשליך רוטט מקצה הזמן" ?
רוצים עוד אבן דרך משמעותית? הקליפ הישראלי הראשון אי פעם שהגיע ל MTV היה "אישתר" – עוד יצירה נהדרת מתוך האלבום הזה. אני זוכר את ההתרגשות האדירה שלי בתור עלם חמודות מחוצ'קן, כששמעתי ששיר מטאל אמיתי הוא הוא הקליפ הישראלי הראשון אי פעם שזכה להגיע לMTV, זה היה פשוט מטורף.
אז נכון, היום הטעם המטאלי שלי אגרסיבי וקיצוני הרבה יותר, אבל מבחינתי מדובר באלבום המטאל החשוב ביותר שיצא ללהקה ישראלית, הוא לא סתם חיקוי או יבוא של משהו שהגיע מחוץ לגבולות המדינה, הוא פשוט אלבום טוב העומד בפני עצמו על זוג רגלי מטאל בועטות.
Salem – Kaddish
יותם דפיילר
בתכלס, עם כל הקלישאות ועם כל הציניות, Kaddish של Salem היה אבן השתייה של המטאל בישראל. ממנו הכל נבנה לכל הכיוונים שאנחנו מכירים כיום. נכון, Orphaned Land ולהקות אחרות פעלו במקביל, ונכון – Creating Our Sins קדם לו בתור היצירה הישראלית הראשונה במטאל הישראלי שזכתה בחוזה תקליטים בחו"ל, בתקופה שחוזי תקליטים משמעותם הייתה "הנה כסף, תעשו עוד מוסיקה כזו!".
אבל Kaddish לוכד בתוכו כל מה שמטאלי וקיצוני בתרבות הישראלית שהיא דור שני לשואה, וכיום, במיוחד איזה מרחק של שנה בודדת לפני שנאמר שהוא בן 25 שנה, אפשר להסתכל עליו בראי ההיסטוריה ולהעריך אותו פעם נוספת. הרבה להקות מטאל כתבו לפני Salem על חורבן ואסונות – אף אחת לא כתבה על השואה. אף אחת לא העזה לקחת את האסון הגדול ביותר בהיסטוריה של העולם המערבי ולעשות מזה אלבום מטאל. נכון, הצביון הישראלי כמעט והכתיב לנו את האתוס של השואה והגבורה שכנגדה אל תוך לשד עצמותנו – אבל בעוד שיהודה פוליקר הפך אותו למסע אל נבכי הזיכרון – Salem הפכו עם אלבומם המלא הראשון את זיכרון השואה בפתיחת הפצעים ובזעקות שבר. למרות שלא כל השירים נוגעים אך ורק לנושא השואה עצמו – כולם עוסקים באופן חד משמעי בתחושה האובדן והכיליון, בין אם זה החזון הפוסט-אפוקליפטי של מקס הזועם ב-The Fading ועד ל-Fear Of The Future הדן בפחד המצמרר מהורות והתבגרות – כל הסיפור של Kaddish עוסק באובדן הזהות העצמי, בין אם זה בגלל מספר על היד או בגלל שלא נותר מהעצמי דבר – הטראומה והסבל היא הלחם והמים המוסיקליים של Salem – ועל עמוד התווך הזה נבנתה הזהות של המטאל הישראלי באשר הוא.
דני ארם
בשבילי לבחור אלבום מטאל ישראלי חשוב, מעלה רק תשובה אחת, קדיש של סיילם. קדיש היה עמוד האש של דור שלם של מטאליסטים שחיו במדבר. בכל מה שקשור למטאל, מדינת ישראל בשנות השמונים/תשעים היתה מדבר. מה זה מדבר, סביבה עוינת לקיום חיים.
בלי אינטרנט, בלי mtv, לקהילת המטאל הקטנה שהיתה פה הכל הרגיש רחוק כלכך. גם הסיכוי ללהקה מקומית שתיגע באותו יקום מטאלי שמתרחש מעבר לים. לקבל לידיים את קדיש ולשמוע אותו, היה להבין שהעולם הזה לא רחוק כלכך ואפשר להגיע לשם. לא רק שהיה פה אלבום של להקה ישראלית, בימים שלהוציא אלבום היה מאוד קשה. זה היה אלבום טוב, ממש טוב. אלבום דת' אפל וכבד שתפס את מקומו באוזן שלי ושל רבים אחרים, לצד האלבומים הגדולים מפלורידה.
אבל קדיש לא היה רק שלנו בגלל הגאוגרפיה. העיסוק שלו בשואה והדרך שהוא הביע אותה, חיבר אותי אליו הרבה יותר ממילים של להקות אחרות.
והדובדבן שעל הקצפת היה שיכולנו לקפוץ לתל אביב ולראות אותם מופיעים. ולי בתור נער הם נראה ענקיים על הבמה.בתור גיטריסט מטאל, הם היו הדוגמה הכי טובה שיש, לאן לשאוף.
אני מאחל לכל דור שיהיה לו קדיש משלו.
Orphaned Land – Mabool
ירון הורינג
כן, אני יודע שסהרה היה הראשון, הוא זה שפרץ את הדרך והציג לראשונה סוג של פולק\דת' מזרח תיכוני מוזר. הוא זה שיצר ז'אנר שלא היה קיים לפני כן, הוא החלוץ. אבל בואו נודה באמת, מדובר באלבום שסבל מהמון תחלואים של ראשוניות, לא אלבום מצטיין בשום צורה. ואילו מבול, שהגיע שניים וחצי צעדים לאחריו והחזיר את רוח החיים ללהקה שעמדה על סף פירוק בשלב זה בחייה האמנותיים – הוא פשוט אלבום מצוין.
"האלבום השחור" של ההרכב הזה היה זה שפרץ להם את הדרך אל התודעה העולמית, אלבום קונספט יפהפה ומגוון, מפרק ואגרסיבי מצד אחד ורך ונוגה מצידו השני, שניים עשר קטעים בסה"כ שמספרים את סיפור המבול התנכ"י מזוית ראיה אלטרנטיבית לפרקים. הסאונד באלבום הזה קיבל כיוון נקי ומוקפד יותר, החוראניות זזה לשוליים והכיוון המתקדם תפס מקום משמעותי בסאונד השלם של האלבום.
כשיצא "מבול" היה נדמה שמשהו שלם יותר סוף סוף קורה בסאונד של הלהקה, שלא לדבר על העובדה שהאלבום הזה כלל תפקיד של זמרת כמעט לכל אורכו, ולא רק בתפקידי אורח קטנים פה ושם כמו באלבומים שקדמו לו. וכמובן שמדובר בזמרת של ממש – לא גראולרית חלילה.
אם כן, באלבום הזה היתומים בחרו בבחירה שספגה לא מעט ביקורת מצד קהל המעריצים הותיק שלהם – טענות על התרככות והתמסחרות ושאר ירקות, אבל בסופו של דבר מדובר בשינוי שהצליח לקחת את הרכב המטאל הישראלי הזה משולי המטאל אל לב סצינת המטאל הישראלית ולהפוך אותו להרכב המטאל הגדול ביותר שהיה פה עד כה. אם יורשה לי להציג את הזוית הממש אישית שלי, האלבום הזה הוא האלבום שהחזיר אותי אל סצינת המטאל המקומית מחדש אחרי לא מעט שנים של נתק, מבול היווה עבורי את הפתח אל המגוון המטאלי העצום שקיים בארצנו הקטנה.
OMB – Swinesong
עדי כהן ביטרן
לפני כחמש שנים, כתבתי על Swinesong שהנה, זה האלבום הכי טוב של להקה ישראלית ששמעתי ושאני לא מפחדת לחתום על זה. בדרך כלל אמירות מהסוג הזה דוהות עם השנים אך לא במקרה הזה. לא רק שההזיה הזו של OMB שרדה אצלי במבחן הזמן, היא אפילו התחפרה לה עמוק יותר, כשגם שירים שפחות התחברתי אליהם בהתחלה הפכו להיות כאלה שאני לא יכולה לדלג עליהם, ועל אף שכרגע הלהקה במן הפסקה לא מוגדרת, פשוט המשכתי לעקוב אחרי פועלם של חלק מהמעורבים בפשע, שממשיכים לכתוב ולשחרר דברים נפלאים לחלל המוזיקלי המשווע לרעננות הזאת שהם מציעים. אבל אם אדבר בכנות, האלבום הזה הוא בין המנוגנים אצלי ביותר, לפעמים לרמת האובססיה ממש, ומאז המעבר לפורמט דיגיטלי ולסטרימינג הדיסק הפיזי עדיין מונח אחר כבוד על שולחן העבודה שלי, תמיד בטווח ראיה. אתם מבינים, פשוט יש שם הכל, ואני לא מתכוונת ברמת הלחנים המופרעים, הליריקה היפייפיה עד כאב, שבירות הטמפו פעם בתיבה וחצי, והווקאלז המשוגעים בהיסטוריה, אלא ממש ברמה הרעיונית. מיסטר באנגל פינת שייקספיר, טרגדיה יוונית מכוסה בפיח אגזוזים, סרנדה מתוקה בבית זונות זול – הבלגן הזה כל כך כאוטי שאי אפשר שלא למצוא בו כנות ביום רע או את עצמך ביום טוב. כן, הוא מיועד לאמיצים בלבד, וכן, הוא מוגזם לגמרי, אובר-דה-טופ, לא כוס התה של שום סצנה ובטח שלא המאמי הלאומי, אבל זו בדיוק הסיבה לכך ש-ואללה, אחרי הכל? Swinesong פשוט מצליח להרגיע אותי ואני הולכת בו לאיבוד בבטחה. החסרון היחיד שלו? הוא קצר מדי.
Arafel – The Way of Defender/ The second strike: Through the flames of ages
ראובן שליט
שבעים שנה למדינה זה מעט. שבעים שנה למדינה בחיי אדם זה משהו כמו חודש, ומתוך החודש הזה יש לנו שבוע של מטאל ישראלי?! פחות?! ובכל זאת בימים האחדים הללו בחיי אדם, בכמה עשרות השנים הללו בחיי מדינה, הסצנה (לא מחבב את המילה הזו בהקשרה כאן, אך לא מצאתי תחליף) הישראלית היא לא הדבר האחרון להתגאות בו. היו וישנם להקות ומוזיקאים יותר ממעולים. היה וישנו גיוון, ויצירתיות, וכישרון, ומקצועיות, ומוטיבציה, ולא מעט מהדלק החמקמק הזה המכונה חדוות היצירה. היה וישנו מטאל ישראלי, ולשמחתי אני לא חושב שהוא הולך להיעלם לנו בזמן הקרוב.
ממבט ראשון הקישור בין פולק-בלאק עם מוטיבים סלאביים ונושאים ליריים הלקוחים מההיסטוריה של רוסיה, ובין ישראל, נראה מעט לא סביר ואף מגוחך. ממבט שני כך גם חומוס לצד האוליבייה והאיקרה על שולחן הנובי גוד, או קללות רוסיות שורשיות הבוקעות מפי זאטוטים לבנטינים בצורה הטבעית ביותר. מישהו יגיד כור היתוך. מישהו אחר יגיד רב-תרבותיות, אך אני אגיד פשוט – ישראליות.
מבחינתי ההוצאות של ערפל, בבסיסן הן לא פחות מטאל ישראלי מההוצאות של סיילם או אפילו אורפנד לנד. אז נכון אין כאן פיוטים מזרחיים או שירים על השואה, אבל מי אמר שאלו רכיבי סף? אנחנו פסיפס, וכן, להקה ישראלית עם שם ישראלי שעושה בכלל פולק-בלאק עם מוטיבים סלאביים ונושאים ליריים הלקוחים מההיסטוריה של רוסיה, היא בהחלט חלק ממנו.
האמת היא שלא הצלחתי להתחבר לאלבום הקאמבק שלהם מ-2011 עם הלגה מ-Equilibrium לשעבר. לכאורה הוא האלבום היותר מוצלח והיותר מפורסם שלהם, אבל במחצית הראשונה של האלפיים, כשנחשפתי לסוגים חדשים ומלהיבים של מטאל כמעט מידי יום, עם שני האלבומים הראשונים שלהם ערפל העניקו לי הצצה ראשונה ומדהימה לבלאק בוסרי שמכיל מצד אחד המון מההאבי המחוספס והמלודי האהוב כל כך במדינות ברית המועצות לשעבר, ומצד שני מהפולק, הסימפוני והאפי שהגדיר חלקים גדולים מהמטאל החדש באותה תקופה.
האלבום הראשון The Way of Defender עם הגיוון בריפים ובמלודיות וסיפורי הנסיך אלכסנדר נייבסקי ומלחמותיו, והאלבום השני The second strike: Through the flames of ages עם קולו הנחשי של האורח Miron מלהקת הבלאק הרוסית Tvangeste והכיוון היותר בלאקי/אגרסיבי, שובים את דמיוני ומרתקים אותי בעושר ובאותנטיות המוזיקלית שיש בהם, היום כמעט כמו אז.
בחוויה הסובייקטיבית שלי האלבומים האלו הם בגדר אנדרייטד במלוא מובן המושג, ועל אף שהן לא הוצאות מראשית תקופת המטאל בארץ, לדעתי הם בהחלט פורצי דרך ונכסי צאן ברזל במטאל הישראלי.
Eternal Gray – Kindless
יותם דפיילר
כבר דנתי בעברי על Kindless של Eternal Gray – אלבום שנולד כתוצר של התפרקותה של Betrayer והפך להיות אחד מסימני השלמות המטאל של מה שיש לישראל להציע. הטריק עם Eternal Gray היה שהם לא רק היו הלהקה הנכונה בזמן הנכון – הם גם היו ממש טובים בזה. בעוד שהלהקה ידעה הרבה גלגולים – בכולם היה דורי בר-אור, הגיטריסט, חלק הארי – היה זה Kindless שסלל את הדרך לו רק עבור הלהקה אלא גם עבור דור שלם של מטאליסטים בישראל וככל שנמהר להכיר בזאת, ככה נדע היטב כמה הרבה של מטאל ישראלי גבוהה יותר משנתנו לה קרדיט.
שלושה חברים טסו לשוודיה להקליט את אלבום הבכורה שלהם עם שום דבר מלבד אמביציה ורצון לעשות מוסיקה מעולה של Death Metal שנע בין האווירתי לטכני – ויצרו את מה שהיה ברור מרגע שחרורם של השירים הראשונים בתור שינוי כיוון חזק בסצינה הישראלית. עד אותה התקופה האלבומים שהכרנו היו Salem ו-Orphaned Land, שמאחוריהם להקות כמו Azazel ו-Dalmerots Kingdom הוציאו אלבומים עצמאיים שמלבד מעמד מחתרתי מקומי לא ממש הכו גלים. ואז הפצצה של Kindless נחתה משום מקום ב-2002. שירי Death Metal מצוינים ששילבו בין Morbid Angel ל-Behemoth עם קורטוב של אפלוליות בלאקית – בלי שום התרעה מוקדמת. ההרכב שעלה פעם ראשונה על הבמה כבר כלל חילופין בליין אפ מאז האלבום (ערן אסיאס כבר לא המשיך עם הלהקה ועזב לארה"ב) אבל הרושם נותר כעינו. בין לילה השתנתה רמת המקצועיות וההתמסרות שלמטאליסטים בישראל מותר לתת. הפער בין חו"ל לארץ נעלם ו-Kindless הוכיח שהמטאל מעתה ועד עולם מתחייב להיות שונה מהסטנדרטים של הרוק שהתמסמס לביצת הרוק הישראלי. Eternal Gray העלו את הרף עבור כל המטאל הישראלי. מי שלא עמד ברף הזה מעכשיו לא יכל להשתמש עוד בתירוצים של "זה בסדר עבור תוצר ישראלי", ואולי לקח ללקחים האלה אי אילו 3-4 שנים לחלחל, אבל רק בזכות שירי ענק כמו War Of Chaos ו-The Unbelievers Die כיום אנחנו יכולים להיישיר מבט אל סצינת מטאל בריאה, שוקקת ואיכותית – כי שלושה חבר'ה בתחילת שנות ה-2000 החליטו שרק בגלל שאתה מנגן Death Metal לא אומר שאתה לא יכול ליצור את אחד מאלבומי ה-Death Metal הכי טובים בהיסטוריה.
Edgend – A New Identity
עדי כהן ביטרן
אם זכרוני אינו מטעה, בתקופה שהאלבום הזה יצא (2008, שהיא מבחינתי השנה האחרונה בה עוד ניתן היה להיות גאה שאתה בלהקה) כבר לא ממש עקבתי אחרי Edgend. אמנם נכחתי ברוב ההופעות שלהם וגם נהניתי מה- EP שהוציאו קודם לכן, אבל באותה נקודת זמן בה האלבום יצא הייתי עסוקה בהרפתקאות מוזיקליות משל עצמי ולמעט שיר פה שיר שם לא באמת האזנתי לו עד הסוף עד לתקופה האחרונה בה הם התאחדו וחזרו לבמה. וכך, עשור אחרי יציאת האלבום הזה, בעצם "הרווחתי" לי אלבום חדש ומרענן, ואני חייבת להגיד לכם – וואו, מדובר במאסטרפיס מעיף ראשים. הכל שם מהוקצע לעילא, אם זו הפקה ומיקס מדהימים, לחנים חכמים ומרשימים שלא מביישים בכלל את טובות הלהקות בז'אנר, נגינה מדויקת ברמה הגבוהה ביותר, ומעל כל זה –אחד הווקאליסטים הטובים שידעה ארצנו הקטנה. לולא ידעתי שמדובר בלהקה ישראלית, ועוד בשנים בהן הסטנדרטים היו אחרים ועוד היה לגיטימי להקליט דמו באיכות פח בבית – לא הייתי מאמינה שלא מדובר בלהקת פרוגרסיב ניאו-קלאסית שעושה את הקטע שלה על גבי במות ענק. נורא מדגדג לי לתת להקה בינלאומית מצליחה כרול-מודל מתבקש, אבל אני עוצרת את עצמי כי הלא מאז יש לא מעט להקות פעילות בז'אנר המלודי שעושות חיל, ונראה לי ש- Edgend לגמרי יכולים לפרוץ את המחסום הזה ולשחק במגרש של הגדולים.