Agalloch – סיפורה של נפש שחורה
אחרי כמעט 15 שנות פעילות, נדמה שאין זמן טוב יותר לבחון את התפתחותה של הלהקה האמריקאית, Agalloch, לאורך השנים, בהן שילבה בהצלחה השפעות שונות מעולם הדום, הבלאק ואף הפולק, שאוחדו ליצירת מוזיקה מופתית, מרגשת ומעניינית כאחד. הלהקה, שנוסדה בשנת 1995 על ידי John Haughm (סולן וגיטריסט הלהקה עד היום) ו-Shane Breyer (קלידן הלהקה בעבר), קרויה באופן סימבולי על שם תופעת האגארווד, אשר נוצרת בעצים בהירים ואווריריים בתחילה, המזדהמים וכתוצאה מכך משחירים והופכים סמיכים, כבדים ואפלים (בלטינית: Aquilaria Agallocha). את אותה התחושה בדיוק מצליחה הלהקה להעביר במוזיקה, שנשמעת כמו סיפור על נפש טהורה שהושחרה במגע עם אירועי החיים. באמצעות מקצבים מדויקים, ריפים קולעים, ומילים אשר מציירות תמונה חדשה בכל פעם, מצליחה Agalloch להתברג בקלות לרשימת הלהקות האהובות עליי, וליצור עניין סביב כל אלבום או EP שהיא משחררת אל אוויר העולם.
האלבום המלא הראשון ששחררה הלהקה נקרא Pale Folklore, ויצא לאור בשנת 1999. בניגוד ל-EP שקדם לו, From Which This Oak, כלל האלבום פחות השפעות מעולם הבלאק והדום מטאל, ושילב צלילים אשר לקוחים מהמוזיקה הקלאסית ומסגנון הפולק. עם זאת, הלהקה נשארה קרובה למקורות, בין אם באמצעות הגיטרות הכבדות (של John Haughm ו-Don Anderson), התיפוף המטאלי (Aesop Dekker) או הגראולים העמוקים (John Haughm). האלבום מכיל כמה מהיצירות המוצלחות ביותר של Agalloch עד עצם היום הזה, שירים כמו "She Painted Fire Acroos The Skyline" – שיר ארוך אשר חולק לשלושה חלקים (כל אחד מהם עומד גם בפני עצמו), או "Dead Winter Days" ו-"As Embers Dress The Sky" הכבדים שמצטיינים בסולואים נהדרים (אקוסטיים וחשמליים), ואי אפשר לשכוח את" The Melancholy Spirit", השיר שסוגר את האלבום וכאילו מבטיח: "זה לא הכל, אתם עוד תשמעו מאיתנו". עם זאת, האלבום נתקל בלא מעט ביקורת, ולאחר הקלטתו נפרדה Agalloch מהקלידן ומקים הלהקה, Shane Breyer, שטען כי המוזיקה לא מעניינת אותו יותר (את תפקידו ירש Don Anderson על הפסנתר, בנוסף להיותו גיטריסט).
Agalloch מבטיחים ומקיימים. לאחר שהמשיכו לחקור את הצדדים היותר אקספרמנטליים במוזיקה שלהם ב-EP נפלא בשם Of Stone, Wind And Pillor, בו תמצאו לא מעט פנינים (כולל קאבר ל-"Kneel To The Cross" של Sol Invictus), הם שחררו את האלבום The Mantle בשנת 2002, אלבום מעולה מכמה בחינות. ראשית, בניגוד ללהקות לא מעטות אשר נופלות ב"מלכודת האלבום השני" (אלבום ראשון מצוין ואלבום שני לא טוב, משעמם, או מנגד – חדגוני ודומה מדי לאלבום הראשון), Agalloch הלכו עם הלב ולא נצמדו לנוסחה מסוימת. זו עדיין אותה להקה, אותה האווירה, ואותן נקודות החוזק, אך באלבום החדש חברי Agalloch שוב מתנסים (הפעם בהשפעות רוק \ פוסט-רוק שדחפו את הלהקה אל כיוון יותר מיינסטרימי, שביסס אותה בקרב מאזינים נוספים), ומצליחים פעם נוספת. שנית, הלהקה שוב מראה שהיא מסוגלת לייחד את עצמה באמצעות האמצעי החשוב ביותר שמצוי בידיה, המוזיקה. זוהי, בפשטות, קבוצת אנשים מוכשרים שלוקחת, באופן אירוני, סגנונות "מיושנים" ו"כבדים", ויוצרת מהם שילוב חדשני, מרענן, ומשובח. קשה לברור את השירים הטובים ביותר מ-The Mantle, אלבום מאוד מגובש ושלם, אך בכל זאת הייתי ממליצה במיוחד על "In The Shadow Of Our Pale Companion", "You Were But A Ghost In My Arms", ו-"The Hawthorne Passage".
מלבד היותו האלבום שהיווה מעין "פריצת דרך" ללהקה, The Mantle היה האלבום בו באו לידי ביטוי השפעות בולטות של פוסט-רוק בעבודתם של Agalloch, אשר הוסיפו מימד נוסף של עניין לתערובת. אף על פי שנקודת המוצא של הלהקה מטאלית יותר, שילוב הסגנונות מעלה את הרף האמנותי לנקודה גבוהה יותר – לא רק בגלל בחירת הסגנונות והמרכיבים השונים, אלא שכלולם אל יצירות מוזיקליות אחידות ומסקרנות. כתוצאה מכך עבודת הלהקה, אשר נותרה לאורך הדרך אפופת מסתורין מסוים (חבריה ממעטים להתראיין ולהופיע), העלתה שאלות לא מעטות. בראיון של Jason William Walton למגזין מטאליסט, הוא מספר על Agalloch ודרכה, ומפרט כי הושפעו במיוחד מלהקות כמו Fields Of Nephilim (להקת רוק גותי) ו-Godspeed You! Black Emperor (פוסט-רוק).
את הדמיון בין הלהקות לא מוצאים באופן מידי – מדובר בהשראה, לא מחטף יצירתי. עם זאת, ההשפעות ברורות: במבנה השירים, קטעים מסוימים בעבודת הגיטרות, הבאס ואף התיפוף לעתים, ואותה אווירה אפלה צפופה שמכסה הכל, כך נדמה. גם אם אין ללהקות את אותו הצליל, נדמה שיש להן את אותו הניחוח. להקה נוספת שמציינים חברי Agalloch כאחת מהמשפיעות עליהם היא Ulver, שמנגנת מוזיקה אקספרמנטלית עם אלמנטים אלקטרוניים, אטמוספיריים וקלאסיים לעתים, אשר משוייכת לזרם ה-Dark Wave. גם כאן ייאלצו המאזינים ליותר מהקשבה אחת כדי לעמוד על הדמיון בין הלהקות, אך בסופו של דבר יוכלו לעמוד על הקבלה רעיונית, אווירתית ואף צלילית במקומות מסוימים, בין שתי הלהקות. כאן יש מקום לציין תכונה חשובה מאוד בה מתהדרים חברי Agalloch – הם לא עוסקים רק בהפקת צלילים, אלא בהפקת אווירה שלמה, רגשות, סיפור.
בהמשך דרכם המשיכו חברי Agalloch להתנסות באלבומי EP כמו Tommorow Will Never Come שיצא ב-2003, ו-The Grey שיצא ב-2004, בהם הציגו צדדים אקספרמנטליים נוספים בעבודתם, בנוסף לשירים שנערכו מחדש מ-The Mantle. אלבום משותף בין Agalloch לבין חברי להקת Nest הפינית יצא גם הוא ב-2004. אך ההתפתחות הדרמטית ביותר מבחינת הלהקה נרשמה בשנת 2006, בה הוציאה אלבום מלא נוסף, Ashes Against The Grain. בניגוד לכל עבודותיהם הקודמות, החליטו Agalloch להתמקד בשורשים המטאליים יותר של המוזיקה, והתוצאה עלתה על כל ציפייה ודמיון. הגיטרות החשמליות תופסות מקום דומיננטי מאוד, ובהחלט נותנות את הטון למוזיקה יותר בוגרת ובשלה של הלהקה. אם האלבומים הקודמים התאפיינו יותר על ידי המשפט "מים שקטים חודרים עמוק", Ashes Against The Grain הופך את הקערה על פיה, ומנחית עלינו מפלים של דיסטורשן מהפנט, תיפוף עוצמתי, ואת הגראולים של John, שמצליחים להישמע טוב יותר מאי פעם.
כתוצאה מכך, מעגל המאזינים של הלהקה התרחב פעם נוספת, לאחר שהצליחו לחדור לרשימות ההשמעה של המטאליסטים הכבדים יותר. זהו אלבום נוסף שמציג יצירות מופת בזו אחר זהו, החל מ-"Limbs" קורע הלב, או "Falling Snow" המעולה, וכלה ב-"Fire Above, Ice Below", ו-"Our Fortress Is Burning", שיר ארוך נוסף, אשר חולק לשלושה חלקים. בשנת 2008 בחרה הלהקה במהלך לא צפוי נוסף, ושחררה EP חדש, The White, אקוסטי כמעט לגמרי, בו ניכרות השפעות הפולק והמוזיקה הקלאסית (אם לדייק, ניאו-קלאסיקל, סגנון אשר מרכז לתוכו את הזרמים המודרניים של המוזיקה הקלאסית) של הלהקה יותר מתמיד. באלבום 7 שירים, קצרים ביחס לעבודות הקודמות של הלהקה, רובם בני 3-5 דקות. ה-EP מתאפיין ברובו באווירה כבדה, מעיקה כמעט, שמחזירה אותנו לכמה רגעים אל ימי Pale Folklore. השירים פשוטים לכאורה, ביחס לעבודות הקודמות של הלהקה בכל מקרה, אך האזנות נוספות מגלות רבדים על גבי רבדים, שאוחדו יחד לאחת מהיצירות המעניינות של הלהקה.
לא קל לסכם את עבודותיה של להקה שנגעה בתחומים רבים כל כך, ובכל זאת הצליחה לשמור על מקוריות, עניין, אחדות מוזיקלית, וקול אישי שליווה אותה לכל אורך הדרך. Agalloch אולי לא המוכרת ביותר בתחום, אך ללא ספר אחת מהלהקות הטובות והמסקרנות ביותר. למי שעדיין לא מכיר, או מכיר ועדיין לא הספיק להתעמק, אין זמן טוב יותר מהחורף שהגיע אלינו להתוודע ליצירותיה של Agalloch, שמתאימות בול להאזנה ביום מעונן וגשום. אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני אישית כבר לא יכולה לחכות לאלבום נוסף, שיוכיח לנו פעם נוספת שהחבר'ה יודעים מה הם עושים, ושהם כאן כדי להישאר.