Anthrax – במתקפה ביולוגית

מטאל הוא סוג של מוזיקה, וכמו כן, גם סגנון חיים למיליוני אנשים ברחבי העולם. אבל הנחה שכזו מבלבלת במקצת מכיוון שעיטורים אפלים ואופי מרדני יכולים להרתיע חלק מהאנשים כמו שגם הברוטאליות היוצאת מפי האומנים המוכשרים של הז'אנר יכולה. לפיכך, אנשים נוטים לקחת את הפורקן האגרסיבי או ההיפראקטיבי, שהוא טבעי ובריא, ולהאשים בזה כל דבר תחת השמש, אם זה התאבדות, התעללויות בחיות, סגידה לשטן, ועכשיו גם מלחמה ביולוגית.

אבל שמה של להקתו של סקוט איאן (רוזנפלד), אנת'רקס, גרם לאנשים להרים גבה כמעט 20 שנה לפני אירועי ה-11 בספטמבר ומתקפת האבקה הלבנה.

סקוט מסביר, "בדרך כלל, כאשר מישהו שנמצא לגמרי מחוץ לעולם של המוזיקה הזו שומע את השם, אתה מקבל ממנו מבט של 'הא, אנת'רקס?'". אז הוא מספר לאנשים, "אה, אנחנו מחזיקים בשם מאז 1981", מאז שיסד את הלהקה עם מספר חברים לכיתה בקווינס אשר בניו יורק. סקוט, בחור קירח, בעל זקן תיש, מקועקע, בגובה 1.73, דק ושרירי כמו שד טזמני ופועל כ-גיטריסט\כותב מילים\מפיק\מעריץ של מל ברוקס, בחר את השם לאחר ששמע אותו בשיעור ביולוגיה בבית ספרו.

מאז הקמתה, אנת'רקס התבססה כאחת מלהקות המטאל החשובות ביותר בכל הזמנים והייתה אחראית להשפעה על רבבות של להקות ומוזיקאים, מאגדות בינלאומיות ועד לנערים וירטואוזים שמנגנים על גיטרת-אוויר. הלהקה אפילו קיבלה רחוב על שמה בטקסס (למרות שחלק מהמקומיים מנסים לשנות את השם עקב המשמעות הדוחה שלו). ואם זה לא מספיק, באלבום האחרון ומעורר השבחים שהוציאה הלהקה, “We’ve Come For You All", תוכלו למצוא תמונה של חברי הלהקה עומדים לאחר הופעה עם אוברולים כאשר רשום עליהם “We Are Not Changing Our Name".

אנת'רקס, שבעבר חלקה מקום בחדר החזרות יחד עם להקת מטאליקה עוד בימים ששתי הלהקות היו בדרך לתהילה, שיחררה תשעה אלבומים מלאים ועוד מספר לא מבוטל של כותרים אחרים. למרות שרוב הכותרים הפחות ידועים של הלהקה נחשבים ליותר איכותיים והשפיעו יותר על עולם המטאל, באופן מסחרי ובמשמעות חוצה-ז'אנרים הלהקה ידועה בעיקר בשל השפעות ההיפ-הופ שהופיעו באלבום “I Am The Man” ששוחרר בשנת 1985, וכמו כן, גם בגלל שיתוף-הפעולה המהפכני עם אמני הראפ Public Enemy ביצירתם הנקראת "Bring the Noise". אותם שירים עזרו ליזום את מה שכיום נחשב לאחד מהז'אנרים המוכרים ביותר בזמננו, מעין שילוב של ראפ ומטאל אשר חברות תקליטים מעדיפות על פני יושר מוזיקלי.

סקוט נולד ב-31 לדצמבר, שנת 1963, להורים יהודיים אך לא מסולפים שעודדו בביתם את החשיבות של ראש פתוח, חופש בחירה ותיקשורת משפחתית טובה. הוא גדל לא רחוק ממקום בשם Hollis, היכן שכל סצינת הראפ החלה לפרוץ. סקוט נזכר, "בתקופה של “I Am The Man", זו הייתה השתקפות טובה של המוזיקה שהקשבנו לה, כשכתבנו את האלבום עשינו זאת מתוך האהבה שלנו למוזיקה. אחר כך, חברת התקליטים שלנו רצתה שנעשה עוד שיר ראפ אבל כבר לא היינו בזה."

“I Am The Man” הפך לאלבום פלטינה והגיע למצעד עשרת הראשונים בבריטניה. באותה תקופה כבר נמכרו כל הכרטיסים לסיבובי ההופעות של אנת'רקס בארה"ב, אירופה ויפן (הם היו עוד לפני כבר בסיבובי הופעות בכל רחבי העולם, כלהקה מרכזית או כלהקת חימום ללהקת KISS). בנוסף לכך, גם ההסתערות על ז'אנר הראפ הייתה מאד משתלמת עבור הלהקה. אבל סקוט מצהיר, "אני לא הולך לעשות משהו מצוץ מהאצבע כדי לנסות ולקבל חלק מהכסף של הראפ."

"כשעשינו את השיר של Public Enemy ועברנו מחברת התקליטים Island לחברת Elektra, זה היה השיא בסביבות 91-92. לא היה משהו שיכולנו לעשות יותר טוב מזה. עברו 12 שנה. אם היה לי בזמנו רעיון שהיה מתקרב אפילו למה שעשינו עם "Bring the Noise", הייתי עושה אותו. תאמינו לי, הלוואי והיה לי ראש מלא ברעיונות בשביל זה אבל זה לא הכיוון שבאתי ממנו מבחינה יצירתית."

בכל מקרה, להקת אנת'רקס עושה כרגע עסקים יותר טובים מאשר עשתה כל העשור האחרון כאשר בחודש אפריל האחרון הופיעה הלהקה באוסטרליה וביפן לרגל סיבוב ההופעות המקדם את האלבום “We Have Come For You All", אשר סקוט מתאר כ-"שילוב של כל האלבומים שאנת'רקס עשתה עד עכשיו", והוא צבר הצלחה מעבר לציפיותיהם. "עכשיו זה זמן טוב יותר עבור המוזיקה הזו", סקוט אומר.

אנת'רקס היו שם מתחילת תקופת המטאל והם עומדים בקרוב לחגוג את יום השנה ה-20 שלהם. למרות שבמהלך השנים צליל הלהקה הפך והתמקד פחות על מהירות ויותר על גרוב, כוחם המוזיקאלי מסרב להתכחש. זה בגלל שלאנת'רקס, לדברי סקוט, "יש את אותו יחס בנוגע לכל אלבום. אנחנו מנסים לעשות את האלבום הכי טוב שאנחנו יכולים, להתרגש מנגינת השירים עד שכבר לא נסבול אותם, מנסים לבוא עם רעיונות שיתנו לנו בעיטה בתחת. אנחנו המעריצים הכי גדולים של סוג המוזיקה הזה ואנחנו המעריצים הכי גדולים של אנת'רקס. כל האתגר בליצור מוזיקה ומילים הוא שבכל פעם שמסיימים להקליט אני מתחיל לחשוב, 'מה יקרה אם הבאר תתייבש?', אבל שנה תחלוף ונתחיל לעבוד שוב ואז נבין ש-'וואו, יש לנו פה משהו מאד מגניב'.

באלבום “We Have Come For You All" ידענו במהרה שיש לנו משהו טוב. בדרך כלל אנחנו כותבים יותר משאנחנו צריכים, אבל הפעם, לא היה שיר אחד שהרגשנו שלא שייך לאלבום."

מיומנות המטאל של אנת'רקס חושלה בחלקה מנשיפת האש שבאה מפיו של ג'ן סימונס. להקת KISS, אשר לשיריה חברי אנת'רקס עושים גרסאות כיסוי בקביעות (כאשר את אחד מהשירים הם הפיקו בעצמם עבור אלבום המחווה "Kiss My Ass"), הייתה זו שדרבנה את הכל. כאשר סקוט היה בהופעה של KISS בשנת 1977 במדיסון סקוור גארדן – "הכל השתנה. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי".

סקוט זוכר גם שכשראה את להקת the Who בטלוויזיה בגיל 11 או 12 הוא חשב שזה היה הדבר הכי מגניב שאיי-פעם ראה. בנוסף לכך, גם דודו של סקוט היווה השפעה גדולה נוספת כאשר הכניס אותו לתוך להקות כמו Black Sabbat או Frank Zappa ולספרי הקומיקס. הקומיקס היה חלק אינטגרלי בליריקה של אנת'רקס ובתוכן הגראפי מאז ההתחלה, ובצורה הולמת שכזו, אלכס רוז, אמן ידוע בחברות Marvel ו-DC Comics, הולך לאייר עבור DVD של הופעה חיה שיצא לרגל חגיגות ה-20 שנה ללהקה.

סקוט לא זכה בחינוך יהודי-מסורתי למרות שהוא בהחלט מזדהה – הוא לעיתים חותם על האימיילים שלו בתור "The Jew". "אני יהודי, זה חלק מהחיים שלי, זה חלק מהחינוך שלי, אבל אני לא בולט בבירור כיהודי", הוא אומר. הוא מעולם לא היה חייב לעשות משהו שהוא לא רצה ככה שבזמן שהחברים שלו הלכו לבת-ספר יהודי סקוט העדיף שלא.

הוא זוכר שנסע לפלורידה לבקר את סבו האורתודוקס, "הוא היה לוקח אותנו לבית-הכנסת פעם או פעמיים. עמדנו שם עם כיפות וממש השתעממנו ורצינו לחתוך משם חזרה לבריכת-השחייה". הוא זוכר גם שהוא עשה את הבר-מצווה שלו רק בשביל סבא שלו, "זה עשה אותו מאד שמח". אבל "אני לא מעורב בשום צורה עם ארגון דתי כלשהו. אני בטוח שזה חלק מהמבנה שלי וישנם כמה מסורות שאני מכבד ונהנה מהן אבל בחיי היום-יום… אני עם ראש פתוח. אני לא יודע הרבה על זה."

סקוט וארוסתו פרל (או פנינה בעברית), שהיא גם ביתו של הזמר הנודע Meat Loaf, גרים ביחד בלוס אנג'לס, ובזמן כתיבת הכתבה, השיר "Safe Home" אשר מוקדש לה, נמצא במקום הראשון ברשימת המבוקשים בתחנת הרדיו של שיקאגו.

ואם כבר מדברים על "בתים בטוחים", לסקוט יש מה לומר על כל מצב הטרור בכל הנוגע לתפקידו כמבדר, "אנחנו נותנים לאנשים פורקן ליהנות. אנחנו נותנים לאנשים את ההזדמנות ליהנות בעצמם, להשכיח את הדאגות והאחריות לשעה וחצי. זה תמיד מה שהיה עבורי. מה שאנחנו עושים בתור להקה זו רק נקודה קטנה בתוכנית גדולה של דברים אבל כאשר התקפות טרור מתרחשות בזמן הופעה … בפעם האחרונה שהיינו באמריקה הדרומית וונצואלה, היזמים התקשרו ואמרו 'אנחנו לא יכולים להבטיח את בטיחות הלהקה'. אני שונא את זה. אנחנו בתור מבדרים צריכים להיות מסוגלים להביא את מה שאנחנו עושים לכל מקום וכשאנחנו לא יכולים זה מעצבן אותי מאד."

הרבה מהליריקה בשירים כמו “Refuse To Be Denied” מדברים על העובדה שסקוט לא ישנה את החיים שלו או יוותר על החופש שלו. "חופשי וגאה, זה אמריקה בשבילי, זה דבר אנושי. חופש היא זכות-אבות לכל בן-אדם ויש אנשים שמנסים לקחת אותה. בגלל שאני לא נרשמתי לאמונתו של אוסמה בין-לאדן, ככל שזה נוגע לו אני חוטא ועלי למות. אני לא חי בעולם שלו ואני לא מאמין. אני מקווה שאנשים יוכלו למצוא מוטיבציה אחרת מאשר 'זה מה שאלוהים אומר, זה הדרך הנכונה והיחידה'. אלוהים הוא אישי בשבילי וזה לא קשור בכלל למה שאנשים אחרים חושבים. בשבילי, להיות מאוהב זה האלוהים שלי. זה מה שמניע אותי. אם הוא\היא\זה שם את זה בחיים שלי אז אני מודה לו ומהלל כל היום".

(כתבת אורחת: אביבה שראדסקי – מגזין Blistering.com, מגזין Lifestyles לקהל היהודי)