Blackfield – V מטאל זה לא.
רגע, לעצור, בלי לירות בי בבקשה. כולנו מכירים את Blackfield, כן? הרכב הרוק של אביב גפן וסטיבן ווילסון שקיים משום מה ואני עדיין לא הבנתי למה? מעולה. נכון, מטאל זה לא. בשום צורה. אבל התרומה של ווילסון לסצינת המטאל העולמית על הצד הפרוגי שלה היא כל כך גדולה שהוא נהיה מאין בן בית שלה, גם כשהוא עצמו לא בדיוק עושה מטאל – ועל הדרך, הוא גם קיבל חיבוק חזק מאד מסצינת המוסיקה הישראלית באופן כללי. אני מתכוון במלוא מובן המילה. הוא מאוהב בקולה של נינט טייב. הוא הפיק אלבום ל-Orphaned Land. וישנה Blackfield.
תראו, אני לא מנסה להכנס לווילסון לעניינים. משום מה הוא התאהב בצפרדע הפופולארית ביותר בישראל, והחליט לעשות איתו לא איזה שיתוף פעולה חד פעמי אלא חצי קריירה. אחרי שני אלבומיה הראשונים של Blackfield הוא החליט להוריד הילוך כדי לעשות אלבומי סולו משל עצמו שהוא כל כך הרבה יותר טובים שזה מביך לשים אותם ליד השטיק היבש של Blackfield שנשמע כמו כל הפקה מצועצעת של גפן, עם קצת יותר דרייב ונפח כי בכל זאת מדובר בשיתוף פעולה עם ווילסון.
אז למה לכל הרוחות אני סוקר את האלבום הכה רך הזה במגזין מטאליסט? שתי סיבות. הראשונה היא שיש יותר מדי להקות מטאל ששינו כיוון למקומות רכים כאלה. Anamthema או Ulver כבר מזמן לא מוגדרות כלהקות מטאל אבל עדיין מטאליסטים עפים על זה. במקרה שלהם מדובר עדיין במוסיקה טובה. גם סטיבן ווילסון עם פרויקט האם שלו – Porcupine Tree – נהנה מאהדה מטאלית גורפת. הוא מספיק מחובר בקרסים של הקשרים לסצינת המטאל העולמית, אם זה בגלל היותו המפיק הביא את Opeth לתודעה הציבורית או אם סתם בגלל שהבריטי החביב הזה ממש נהנה ממוסיקת מטאל כל עוד היא בטעם טוב. הבשורה שלו לסצינת המטאל העולמית כמפיק ומוסיקאי גם כשהוא משקיף עליה במבט נוגה מעבר לחלון היא עדיין גדולה מאד, בין אם אני אוהב את היצירות שלו ובין אם לא. אבל הסיבה האמיתית היא שמישהו צריך להושיב את אביב גפן הזה במקומו. מכיוון שהמשפט המפורסם אומר "כל מבקר מוסיקה הוא מוסיקאי כושל", וכל מוסיקאי מטאל בישראל הוא אוטומטית מוסיקאי כושל רק בעצם הגדרת הסגנון שלו, אני חושב שהגיע הזמן להוריד את הכפפות ולהגיד את זה בכנות למר גפן. אתה מסריח. ועכשיו אפרט למה.
נתחיל מזה שהאלבום של Blackfield הוא לא רע. הוא סתם צף לו כזה על פני האוקיאנוס (שהוא החיים שהוא מנסה לתאר) ולא פוגע. מבחינתי Blackfield תמיד היו החמצה אחת גדולה. מן גרסת Porcupine Tree מדוללת בהמון מי ברז. השיתוף פעולה בין גפן לווילסון תמיד הרגיש לי על גבול הטמא. מה למוסיקאי מוערך מכל צד של הקונסולה לעשות עם אייקון התרבות המזויף ביותר בישראל אחרי הצל?
מילא אם הוא היה הולך עם האמירה המטונפת הזו עד הסוף, אבל לא. גפן עדיין בועט בסוס המת הזה עד אשר יצא משם דבש או משהו. כל שנה הוא עושה "פסטיבל רוק" שם הוא מנגן את מטיב להיטיו כאייקון הרוקנרול הישראלי האחרון. ומצמיד אליו אומנים חלביים שלעתים פשוט נאלצו לדלל את מידת העוצמה של המוסיקה שלהם כמו היהודים או דודו טסה, ולעתים סתם נגררים אחריו לישימון המוסיקלי הזה של בין מוסיקת פופ בתחפושת לרוק מעודן.
וזו כל הבעיה שלי עם השילוב הבלתי בריא הזה של ווילסון וגפן, וזה חוזר וצף לי על פני המים עוד יותר חזק, עכשיו שווילסון חזר לשתף פעולה בצורה כמעט מלאה כמו בתחילת התנופה של Blackfield. בעוד ווילסון מתבטא עם המוסיקה שלו כאומנות שאמנם לא נמצאת בצד המאתגר או הנועז של המוסיקה – הכנות שלה מהדהדת. אלבומי הסולו של ווילסון מרגישים אוטנטיים, מזוקקים לרמת הרגש והביצוע, ובעלי אמירה. כאשר גפן מעורב בנושא, הוא מדלל את הכול לרמת ה"האם זה יהיה להיט" וכמה אפשר לרמוס את האמירה המוסיקלית היחודית שבתכלס הייתה בעבר לשניהם ונותרה רק אצל ווילסון. וכל פעם שהוא שר שיר של Blackfield אני מרגיש אותה דועכת.
How Was Your Ride? לוקח ירידת הילוך. כל האלבום מרגיש שהוא נוסע על טייס אוטומטי שכזה, שהדכדוך והאינטרוספקציה שבדרך כלל מאפיינים את ווילסון מפנים מקום להבל הפה הזולים של גפן, אם כי זה בעיקר ניכר מ-We Never Be Apart. בעוד שהגישה של ווילסון לפזמונאות היא מעודנת ומורמזת, גפן חוגג על זה בצורה מעיקה. כל בית מסתיים בשם השיר ואז שם השיר חוזר על עצמו שלוש פעמים כי זו הדרך לכתוב פזמון מבחינתו, במיוחד שהקשר בין הבתים נהיה רופף יותר ויותר. אני לא בא ומבטל את הכתיבה של גפן, מלבד מציין את העובדה שהיא לא נוגעת, מרוחקת, מאומצת ומאולצת. הוא עדיין טוב במה שהוא עושה (חוץ מלשיר, וגם בזה הוא משתפר – חבל שאני אישית לא מסוגל לחצות את הקו שלי בו הוא מפסיק להיות בלתי נסבל והופך להיות סתמי) אבל הוא לא מצליח לשכנע אותי שמה שהוא עושה לא היה יכול להיות יותר אם הוא פשוט לא היה בתמונה.
כל השירים של גפן באלבום מרגישים כמו החלקים החלשים שלו. Sorrys מגמגם על אבהות מוחמצת דרך שטיחי הקלידים של מיטלמן, הקלידן הקבוע של גפן ושל חצי מסצינת הרוק הפופולארית של ישראל בלאו הכי, ופשוט מחטיא את המטרה. Life Is An Ocean, שאמור להיות סוג של שיר הנושא, ושיתוף הפעולה האמיתי של שני היוצרים האלה, יוצא קירח מכאן ומכאן שהוא פשוט נשמע כמו בלבול אמביינטי חסר מעוף. Lately ו-October, איפה שווילסון חוזר לעמדת השירה וההובלה, דווקא מרגישים נינוחים, גם אם הם נמצאים מרחק רחוק דיו מהספקטרום הרוקנרולי המוצלח יותר. The Jackal ו-Undercover Heart הם ההבלחות היותר מוצלחות של גפן, הייתי אומר מזה שנים, אבל לא באמת חרשתי את הדיסקוגרפיה האישית שלו כדי לעמוד על אמיתות הדבר, אז פשוט נתייחס לזה בתור השירים המוצלחים שלו באלבום. Lonely Soul מרגיש מיותר, פופי ומאוס עוד לפני שהגענו לחצי מהשיר, והיצירה האחרונה של ווילסון – From 44 to 48 היא השיר האמיתי היחיד שאפשר לומר שהיה יכול להצטרף לקריירת הסולו שלו ולא לקבל את הגושפנקה של הפרויקט הזה מבלי להרגיש כאילו היא חרגה ממקומה.
השורה התחתונה היא ש-Blackfield אמנם מתארים את עצמם כלהקת רוק, אפילו Art Rock או משהו יומרני כזה, אבל הם לא. הם הרכב פופ לא רחוק מ-Coldplay, ובעוד שבתכלס עוצמה ואנרגיות מעולם לא היו החזקה המובילה של ווילסון כמפיק או כמוסיקאי, הוא לפחות היה כותב מוצלח ומוביל אומנותי. פה הוא או נגרר אחרי גפן או פשוט משליך לכאן את היצירות הפחות מוצלחות שלו. גפן מצידו מתחוור בצורה חד משמעית ליד היצירות והעיבודים של ווילסון ונשמע במיטבו כזמר בינוני שלא פוגע מבחינה רגשית וברוב הזמן כעול. הייתי אומר שהוא הגרפנוקל של הצמד הזה, וזה מגיע ממישהו שלא באמת אוהב את היצירות האישיות של ווילסון, אבל בואו נודה באמת, אני גם מעדיף את פול סימון עליו. ולפחות גרפונקל לא השמיד לפול סיימון כל כך הרבה יצירות בכך שהוא היה כוכב ריאליטי מאוס וסמל של הבורגנות חסרת המעוף שאיבדה כל משוש חיים רוקנרולי ואוטנטי. אולי כאלבום פופ Blackfield – V הוא יצירה נסלחת. אבל כמטאליסט, או אפילו כרוקיסט, הייתי משליך את זה לאריות.