Chaos Vs. Voyager – איזה DVD יותר טוב?

שני מוצרים חדשים נחתו על מדף חנויות התקליטים בחודשים האחרונים, מוצרים שבמבט חטוף נראים אותו דבר, ולמרבה ההפתעה גם פונים פחות או יותר לאותו קהל. מדובר בחבילות בידור מושלמות למעריצי מטאל, שני מארזים מהודרים הכוללים הופעות ב-DVD וב-CD, של שתיים מהלהקות הגדולות בתחום המטאל, וכאמור – שתיהן פחות או יותר פונות אל אותו קהל. Nevermore נגד Dream Theater. יכול להיות יופי של פרק ב-Celebrity Death Match, או אפילו בספיישל חג ההודיה של ג'רי ספרינגר. מה שבטוח, שתי הלהקות ניצבות מעל שאר הרכבי הפרוגרסיב מטאל, מביטות על כולם מלמעלה, בעוד הן מנגנות קומפוזיציות מסובכות וקטעי סולו אינסופיים שמשאירים מעריצים צעירים (יותר ופחות) פעורי פה.

יש שיאמרו שלא הוגן להשוות בין שני ההרכבים, והם כנראה צודקים. Nevermore לא דומים באמת ל-DT, כמעט בשום פרמטר, פרט לעובדה ששתי הלהקות אוהבות להלחין קטעים ארוכים, מסובכים ומלאים בטכניקה. כמעט בכל אספקט מוזיקלי ניתן למצוא דמיון בין השתיים, אך אינספור הבדלים, ומטרת המאמר הזה אינה להשוות בין הלהקות, אבל לא ניתן להתעלם מהעובדה שבשורה התחתונה, רוב הקהל של האחת נוטה לאהוב גם את השנייה. ואולי זו הסיבה בעצם ששתי הלהקות משחררות מוצר כמעט זהה? אולי מדובר בתחרות גלויה על כספם של המעריצים, מצד שתי חברות התקליטים המובילות שתעשיית המטאל בעולם?

מצד אחד, Roadrunner הענקית, שהדהימה את עולם הפרוג לפני כשלוש שנים, כשהחתימה את Dream Theater, ענקית הפרוגרסיב מטאל, להקה שכל חברת תקליטים הייתה רוצה שתחתום אצלה. מצד שני, Century Media, ענקית מטאל אחרת, שמתהדרת בשמות הגדולים המטאל, כשאחד מהשמות הללו הוא Nevermore, הרכב אמריקאי שעושה הכל נכון, מדויק, אגרסיבי ומרשים. אין ספק שקיימת תחרות בין החברות, בעיקר בימים קשים של משבר כלכלי ואינספור סימני שאלה בנוגע לעתיד חברות התקליטים והמוצר שנקרא "דיסק". אחד הפתרונות היצירתיים למלחמה בהורדות לא חוקיות של מוזיקה, אלמנט שכבר לא ניתן להתעלם ממנו, הוא המארזים המהודרים. העסקה משתלמת לכל הצדדים – החברה מפיקה מארז מרשים, הכולל עיצוב מיוחד, הופעה על דיסק אודיו (לרוב כפול), המון קטעי מאחורי הקלעים וחומרים מיוחדים, וכמובן, הופעת DVD.

חברת התקליטים עושה קופה יפה, מכיוון שמעריצים ואספנים לא יכולים לחיות ללא המארז המיוחד, שתמיד נראה מרשים בתוך סבך ספריית הדיסקים שלהם, וההרכב מצ'פר את המעריצים בבונוסים והמון הצצות מאחורי הקלעים. ובלי לשים לב, אותם מעריצים אוחזים ביד גם אוסף להיטים משובח, למרות שחלקם תמיד היו נגד אוספי להיטים. בתור אספן וחובב DT מושבע, לא יכולתי שלא לרכוש את המארז החדש של הלהקה, Chaos In Motion – מארז יפיפה, שמסכם שנה וחצי של סיבוב הופעות אינטנסיבי מסביב לעולם, לאחר צאת אלבומם התשיעי, Systematic Chaos ב-2007. וידוי נאות – אתם קוראים את מילותיו של מעריץ DT מושבע, אחד שנסע פעמיים להופעות שלהם בחו"ל, ואחד שלא מצליח לשבת כראוי מהרגע בו שמע לפני כמה שעות שביוני הקרוב DT יופיעו בתל אביב.

עם זאת, כנראה שהגיל עושה את שלו, או שסתם דיכאון קליני והתקרחות, אבל בחודשים האחרונים חוויתי תהליך של התפכחות מ-Dream Theater. במשך שנים רבות DT הייתה המוקד של החוויה המוזיקלית שלי. מסביב היו המון דברים והמון הרכבים, מבלוז וג'אז ועד השביעית של מאהלר, אבל תמיד חזרתי לחיקה הנעים של הלהקה שגרמה לי להמשיך עם הנגינה, והלהקה שפתחה לי ראשי להאזנה מוזיקלית חדשה. לאחר שראיתי הופעה של הלהקה לפני כשנה באירופה (הופעה שהייתה חלק מסיבוב ההופעות ממנו לוקט המארז הזה) קרה דבר צפוי: הפסקתי לשמוע את DT לכמה חודשים.

אני עדיין זוכר את המילים של כל השירים, ולא שכחתי לנגן את רובם, אבל האובססיה נרגעה, וכנראה שבצדק – אנשים מתבגרים, משתנים, עוברים שינויים כאלה ואחרים. אבל למרות כל אלו, לא יכולתי שלא לרכוש את המארז הנ"ל, מכמה סיבות: אני דביל שלא יודע לחסוך כסף והנוסטלגיה, הו הנוסטלגיה. גם הייתי בהופעה שהיא חלק מהסיבוב הזה, וגם.. נו, ראו את כל הפסקה האחרונה. מה רבה הייתה האכזבה שהתחלתי לצפות בהופעה. לרגע, יכולתי להבין את כל המקטרגים על DT במשך השנים, בכל הנוגע למחסור בנשמה, ועודף טכניקה ושוויץ. אני מציין "לרגע", שכן זה לא שפתאום הבנתי שאליליי המוזיקליים הם לא מה שחשבתי שהם, אבל כן הבנתי משהו שבלט לרעה גם באלבום האולפן האחרון של הלהקה – חברי DT באים לעבוד. נטו.

נדמה כי לאחר שנים של התנסויות מוזיקליות ברצף אלבומים משובח (שהחל ב-Scenes From A Memory – עדיין האלבום הכי טוב של DT – ועד Octavirium), החבורה הבינה סוף סוף שהם עושים פרוגרסיב מטאל, על כל המשתמע מכך. אלבומם האחרון היה ההגדרה של פרוג מטאל – משקלים מטורפים, טכניקה מדהימה, שירים ארוכים ומורכבים. בקיצור, כל מה שלמדנו לאהוב בסגנון הזה. אבל היה חסר בו משהו, ובהיעדר מילה טובה יותר אכנה אותו "כנות". עד האלבום האחרון, מצאתי את עצמי מתרגש מטקסטים ולחנים של DT, אבל עכשיו לא היה רגע אחד בו חשתי את ההתרגשות הזו, את הרגע בו אני מחייך ואומר "וואלה, שיר מדהים". היה זה אלבום מעולה, ובהחלט לא הרע ביותר של DT (הכבוד המפוקפק הזה שמור לאלבום הבכורה שלהם), אבל לא היה בו את המשהו הזה, המרכיב החסר שהופך מוזיקה למדהימה, יותר מסתם "אחלה".

וזו בדיוק הבעיה של Chaos In Motion, כמארז מיוחד – הוא פשוט לא מרגש. לקט ההופעות מצולמות במקצועיות מופלאה (סטנדרט ש-DT הציבו לעצמם לאחר ה-DVD המושלם של Budokan), הסאונד מהוקצע ומתהדר במיקס מעולה, הביצועים הטכניים של כל אחד מחברי הלהקה לא נופלים מהרמה הגבוהה לרגע, ו-James La'brie נשמע פנטסטי, בדיוק כמו שזכרתי מאותה הופעה באיטליה. למרות כל אלו, אין שום רגע בהופעה הזו שמצליח לתפוס אותי ולטלטל אותי. לצורך ההשוואה, ב-DVD של ההופעה ב-Budokan היו לא מעט רגעים בהם מצאתי את עצמי (ועדיין מוצא את עצמי) יושב פעור פה, ומקלל את מי שאפשר על כך שלא הייתי ביפן באותו ערב. ב-DVD הנוכחי אין אפילו רגע אחד כזה.

שלושת הדיסקים שמצורפים למארז מציגים א אותו לקט הופעות, רק בגרסת האודיו שלהם, ולצערי הרב, הם נשמעים אפילו פחות טוב. ב-DVD לפחות ניתן לשבת וללמוד מהביצועים המושלמים של חברי הלהקה, אבל הדיסקים עצמם נשמעים פשוט אנמיים, בטח כשמשווים אותם להופעה כמו Once In A Live Time, שהיה אלבום לייב שהעיף לי חלקיקי מוח לצד השני של המדינה. דרך אגב, מי שמוצא את האונה שמאלית שלי באזור מטולה, מוזמן לשלוח אותה בחזרה אליי. תודה. תקוותי האחרונה מהמארז הזה הייתה התוספות, תחום בו DT תמיד ידעו להתעלות מעל המצופה. מדובר באחת הלהקות שמשקיעות כמה שיותר במעריצים שלהם, בין אם במפגשים, סדנאות, דיסקים מיוחדים, או סתם הצצות חביבות אל חיי הלהקה. שוב, ההשוואה ל-DVD של Budokan בלתי נמנעת, שכן ב-DVD ההוא היו תוספות מעולות – סרט באורך שעתיים על חברי הלהקה, המציג אותם בצורה האנושית ביותר שאפשר, והצליח לרגש את הצופה, מעבר לרגעים הצפויים של "פאק, Mike Portnoy ממש נמוך".

התוספות ב-Chaos In Motion נגועות באותה מחלה של כל המארז – פשוט לא מעניינות. יש המון קטעי ארט ווידאו מההופעות, הצצות אל מאחורי הקלעים של בניית הבמה ותפעולה, וכל קטעי הפרומו שיצאו לפני האלבום ב-2007. נחמד, אבל לא מרגש במיוחד. התוספת המשמעותית היא סרט נוסף באורך שעתיים, שאמור להמשיך את הקו של הסרט מה-DVD ביפן, אך מאכזב במיוחד – מדובר בשעתיים לא מעניינות במיוחד, והקטע היחיד החביב מתוכן הוא מפגש של Mike Portnoy, מתופף הלהקה, עם ילד חולה סרטן שחלומו היה לפגוש את Portnoy. השניים מנגנים ביחד עם הסט המפלצתי של המתופף, אך נדמה כי הלהקה בחרה להציג יותר מדי פרטים – Portnoy נראה כמי שבא לעבוד, ופחות כמי שניגש לפגישה עם הנער מרצון טוב באמת. נראה כי הטון הכללי הוא שמסביר בדיוק את הבעיה של המוצר הזה – חסר רגש. עסקי, מקצועי, מחושב, אך לא מרגש.

מה שהכי משעשע בכל העניין הוא שכמה ימים לאחר שקניתי את המארז Chaos In Motion, קיבלתי משימה לכתוב ביקורת על The Year Of The Voyager, המארז החדש של Nevermore. בלילה בו קיבלתי את המארז, הנחתי אותו ליד זה של DT, ולאחר כמה ימים ניגשתי והרמתי אותו על מנת להתחיל לצפות בו. מה רבה הפתעתי כשגיליתי ששמתי את ה-DVD של DT, במקום זה של Nevermore. כן, הם עד כדי כך דומים – אותו גודל, אותו משקל, אותם צבעים, עיצוב דומה באופן מחשיד. ממש כאילו כל אחת מחברות התקליטים שלחה מרגל למשרדי החברה מתחרה. ההבדל המהותי בין שני המוצרים הוא שבעוד DT מספקים מוצר שכמותו כבר ראינו מהם, רק בעיצוב מגניב יותר, Nevermore מעולם לא שחררו מארז כל כך שאפתני מבחינתם, והם בהחלט משתדלים לצ'פר את המעריץ שירכוש את המוצר שלהם.

קודם כל, נקודה להבהרה, ומחשבה עצובה – המארז של Nevermore, שיצא לפני כמה חודשים, כולל שני דיסקים באודיו של הופעה מעולה בגרמניה, מ-2006, המון תוספות ב-DVD (כולל ראיונות, 8 קטעי פרומו חביבים) אבל עיקר ההשקעה נמצא ב-DVD השני (הראשון כולל את ההופעה בגרמניה): עוד שלושה קטעים משלוש הופעות שונות, מהסיבוב של הלהקה ב-2005-2006. הנקודה העצובה היא שהמארז הזה היה אמור לכלול קטעים מההופעה בישראל, בפסטיבל Anthem, כולל המון מאחורי הקלעים המתארים את הביקור הראשון של הלהקה בארץ הקודש, ביקור שלפחות סולן הלהקה, Warrel Dane, מאד חיכה לו (לפי ראיון שערכתי איתו כשבועיים לפני ההופעה שבוטלה). Nevermore חיכו עם המארז עד שהם יחזרו מישראל, מכיוון שהם רצו לכלול אותנו במארז המהודר הראשון שלהם. כמה חבל.

מעולם לא הייתי מעריץ מושבע של Nevermore, שכן את הבעיה של Chaos In Motion אני מוצא לאורך הקריירה של Nevermore – תמיד הרגשתי שחסר להם משהו, האלמנט הזה שהופך להקה מטובה לגדולה, ממצליחה לענקית. הם יודעים לנגן, אלוהים יודע שהם יודעים להלחין, Warrel Dane הוא זמר מדהים, שיודע לתת שואו מרשים בהחלט, אבל מעולם לא מצאתי את עצמי מאזין לאלבום שלהם יותר מפעמיים שלוש. ולמרות העובדה שאיני חובב של הלהקה, מצאתי עצמי יושב וצופה ב-DVD של Nevermore כמה פעמים ברצף, כי אין מה לעשות, בניגוד ל-DT שבאו לעבוד, Nevermore באו לתת לכם שואו, ולהעיף לכם את המוח לצד השני של המדינה.

אז נכון, החבר'ה החביבים ממטולה שמחפשים את שאריות האונה שלי לא צריכים לחפש את השאריות הנוכחיות, מכיוון שלא עף לי המוח, אבל אין ספק ש-Nevermore השקיעו דם יזע ודמעות (והמון בירה) בהופעה הזו בגרמניה. היא נשמעת פנטסטי, היא מצולמת מעולה, היא ערוכה כמו שצריך, היא מוארת נכון, ולמעשה, אין לי מילה רעה לומר עליה. מדובר במוצר מושלם – גם ההופעה מעולה, גם הדיסקים נשמעים פיצוץ, התוספות טובות מאד. השורה התחתונה, חברי Nevermore לקחו את עצמם כמה שיותר ברצינות, ונותנים למעריצים שלהם את המוצר הכי טוב שהם יכולים להוציא. אז נכון שה לא הכי הוגן להשוות בין Dream Theater ל-Nevermore, אבל כשאתה אוחז בכל יד מוצר של כל אחת מהלהקות, ולרגע אתה מתקשה להבחין מה שייך לאיזו להקה, יש מקום לשבת ולבחון את המארזים של שתי הלהקות האמריקאיות הגדולות בעולם כרגע, לפחות בתחום המטאל.

באופן אישי, אני חושב שג-John Petrucci, קורע את Jeff Loomis במכות, אבל זה מחוץ לדיון כרגע. בדו הקרב בין מארזי שתי הלהקות, Nevermore מנצחים בגדול – הם משקיעים יותר, הם רוצים יותר, והם רעבים יותר. האולם שבו הם מנגנים קטן בהרבה יותר מהאצטדיונים בהם מופיעה Dream Theater, אבל אין מה להשוות בין הרצון של כל אחת מהלהקות להוכיח שהיא נותנת את השואו המוצלח יותר. Nevermore פשוט רוצים יותר, וזה מה שהופך את המארז שלהם, The Year Of The Voyager לחתיכת קנייה משתלמת.