קליף בארטון, אגדת הבס מספר אחת במטאל העולמי, הלך לעולמו ב-27 לספטמבר, 1986. כמעט 20 שנה מהיום. אני בתקופה הזאת הכנסתי את הרגליים שלי לבריכה של הגדולים בקרית אתא, ובמקביל, בארטון התהפך עם האוטובוס יחד עם כל להקת הת'ראש מטאל העולה Metallica ומצא את מותו. הסיפור הפך לאגדה בפני עצמה, כמו מעשייה או עלילה לא ברורה, שבה מעורבים גורמים שמימיים שחברו יחד לקחת מחיקו האוהב של עולם הרוק הכבד את אחד הכישרונות העולים בתחום – ולתת מכת מוות שאמורה לשתק כל להקה.

מטאליקה היו אז בסיבוב הופעות אירופאי כלהקת החימום של אוזי אוזבורן. הכביש אמנם נראה רגיל, אך למעשה היה מכוסה בחלקו ב-"קרח שחור" – בלתי נראה למעשה מרכב נוסע, אך קטלני במיוחד בפניות מסוכנות. החורף מגיע מוקדם בשבדיה. שני האוטובוסים של הצוות נסעו משטוקהולם לקופנהגן שבדנמרק, בחזרה לביתו האוהב של לארס "טפו" אולריך. היה ממש קר בתוך האוטובוס המצומק של הלהקה, בזמן שחברי הלהקה וצוות סיבוב ההופעות שיחקו קלפים, או משכו קשים, או הימרו על דרך מסוימת בה מי יידפק, וישן בצד האחורי של האוטובוס, איפה שהחימום בקושי מגיע – וממש קר שם.

ג'יימס הטפילד, סולן וגיטריסט הלהקה, הוציא את עצמו מראש – בטענה שהוא צריך לשמור על הקול שלו, ואסור לו לחלות בשפעת או בקירור. יצא וקרה שקליף שלף את הקלף הכי נמוך, או את הקש הכי קצר, ונאלץ לישון מאחורה. כשהרכב התהפך בסיבוב קטלני, לפי טענת המשטרה בגלל "קרח שחור", קליף הועף אל מחוץ לחלון, בדיוק כדי לספוג את הרכב הנוחת עליו בכל כובד משקלו. ככה יצא שחברי הלהקה והצוות שלהם ניסו נואשות לחלץ את גופתו, שייתכן שהייתה עדיין בחיים, קבורה בין הכביש הקפוא לכובד משקלו של האוטובוס.

ג'יימס היה עסוק בצעקות על הנהג, דמו רתח כשהוא הלך לחפש אפילו קילומטר אחורנית על הכביש, לבוש בכותנת שלו, מחפש את ה-"הקרח השחור" הזה, שכבת הקרח הנעלמת הזאת שבגללה התהפך הרכב, לשווא. קירק בכה בכי תמרורים ולארס נכנס לפאניקה של ממש. על האוטובוס היו גם פלמינג לארסן, טכנאי התופים של לארס עד ימינו, ונגן מחליף לעת מצוא, ג'ון מרשל (גיטריסט Metal Church, ההוא שהחליף את ג'יימס כשזה שרף את היד) טכנאי הגיטרות, איידאן מולן – טכנאי ההגברה ובובי שניידר מנהל סיבוב ההופעות.

אף אחד לא יכל לשכוח את שעות השחר הזוועתיות האלה, קצת אחרי חמש בבוקר, ביום שבו מטאליקה הפכה מכוכב עולה בשמי הרוק הכבד, לפגר של עצמה – ונכנסה למצב נטול פעילות, שותים לשוכרה לזכרו של קליף. המחשבות, ורגשות האשם, של "מה היה קורה אם אני הייתי במקומו שם" או "מה היה קורה אם היינו נוסעים 10 קמ"ש יותר לאט", או "הייתי צריך לנסוע באוטובוס השני" רדפו אותם במשך שנה-שנתיים, עד שטבעו באלכוהול.

"When a Man Lies He Murders
Some Part of the World
These Are the Pale Deaths Which
Men Miscall Their Lives
All this I Cannot Bear
to Witness Any Longer
Cannot the Kingdom of Salvation
Take Me Home"

(Metallica, And Justice For All, "To Live Is To Die")

Clifford Lee Burton נולד בעשירי לפברואר 1962, ב-21:30 בבית חולים עדן שבסן פרנסיסקו, קליפורניה. הוא עשה חבלי לידה מאד קשים לאימא שלו, ג'יין. ג'יין וריי בארטון היו זוג היפים שהעדיפו לידה טבעית בלי משכחי כאבים, וקליף היה ילד גדול. הוא גדל בבית מאד ליברלי, ומשם לקח את דרך הלבוש שלו, וכמו כן גם לא מעט מהגישה הוותרנית, החופשית וה-"חיה ותן לחיות" שהייתה מזוהה איתו. אמא ג'יין הייתה מורה לילדים בעלי מוגבלות ואבא ריי היה מהנדס דרכים. לקליף היו אח בשם סקוט-דיויד ואחות בשם קוני. סקוט מת 11 שנים לפני קליף ממפרצת בראשו, בצהרי היום ה-19 במאי, 1975.

כבר מגיל 6 קליף התחיל לנגן על פסנתר, אבל רק ב-1978 לקח את שיעורי הבס הראשונים שלו. הוא למד לנגן על בס מספטמבר 1978 עד ינואר 1980. קצת יותר משנה למעשה. אל תנסו את זה בבית. קליף היה בחור רגוע, אולי בגלל החינוך המתירני בבית, או שאולי בגלל שתמיד הייתם מוצאים אותו עם איזה צינגלה או בירה ביד, יחד עם החברים הכי טובים שלו דייב וג'ים (לימים הגיטריסט של Faith No More). היה לשלושתם רכב משותף, וי-דאבליו סטיישן מ-1972 שלה הם קראו "החרגול". הוא היה מתלבש כמו היפי, אוכל כמו היפי (ואהב חריף) וקרא ספרי אימה. היפי טוב מבית טוב.

בימים ההם מטאליקה נפרדה מרון מגבני (לימים, אחד מהאנשים שאחראים על "פאוור פאף גירלז" ו-"סמוראי ג'ק"… אבל גם עליהם הוא לא נשאר בדיוק לזכות בתהילה) בגלל שהוא לקח את הלהקה ברצינות והעדיף לצייר קריקטורות. לאחר מסיבה מאסיבית בביתו של רון, במהלכה גירש את ג'יימס ולארס בטענה שהם הורסים לו את הבית, הם החליטו להיפרד ממנו. גם היחסים עם הגיטריסט המוביל, דייב מסטיין, לא היו בשמיים – בעיקר בזכות הבעיות שתייה וסמים שהיו לדייב, אבל גם הייתה מתיחות לא בריאה מיסודה בין ג'יימס לדייב על הבמה (שייתכן שמעורב בה מיתוס על כך שדייב בעט בכלבים של ג'יימס בשעת גילופין) עד כדי כך שג'יימס החליט שהוא רוצה להישאר רק גיטריסט קצב, ולוותר על השירה, כי חשב שהוא לא עושה את זה מספיק טוב.

בתקופה ההיא, מלבד מטאליקה ושאר להקות המטאל של סן פרנסיסקו שלא עסקו בלהתלבש כמו נשים ולשיר על זיונים בלבד. הייתה להקה בשם Trauma, שהוציאה שיר דמו בשם "Such A Shame" (לימים, יהיה באוסף Metal Massacre II) והחזיקה בחזקתה אדם שג'יימס ולארס תיארו כ-"הבסיסט שהכי נותן בראש בכל סן פרנסיסקו". לבארטון היו תנאים כדי להצטרף למטאליקה. הוא הסכים, בתנאי שמטאליקה תעבור מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו. זה היה בסוף 1982 כשחברי מטאליקה, עם כל הבעיות שלהם, עברו לסן פרנסיסקו, שם הם התקבלו הרבה יותר טוב, והקליטו דמו עם 4 שירים, בו קליף ניגן לראשונה עם הלהקה.

קליף עשה לעצמו שם בשלוש וחצי השנים הבאות, בתור הבסיסט "המיושן" של מטאליקה, אבל עם כישרון הנגינה הבלתי רגיל. בתור היפי שנותן בראש עם פרופלורים של שיער ארוך – משהו קצת לא התחבר עם התדמית של ג'ינס ובירה שאפיינה את השלושה האחרים – אבל נתן ללהקה סוג של יחוד. יחד עם קירק האמט, הוא שכנע את ג'יימס להתחיל לכתוב מילים קצת יותר רציניות מאשר "לחפש ולהשמיד", "לתת בראש", ו-"לשרוף את הכל". זה ידוע שהוא זה שהכניס לג'יימס את הג'וק הלאברקראפטי בראש. הוא גם חיפש עומק נוסף במוזיקה, מה שהתחיל ב-Kill’em All בתור סולו בס, המשיך בתור טראק פותח לפני Whiplash ומשם עבד גם ברבדים נוספים במוזיקה. הוא סירב להשמע כמו עוד בסיסט המספק רק קרקע לעבודת הגיטרות.

מבחינה רבה, קליף היה גיטרה שלישית, לפעמים אפילו יוצא לסולואים משלו כמו בשיר "Call Of Ktulu" שם הוא מתבלט בצורה מרהיבה, או היצירה הפוסט-ת'ראשית הקסומה "Orion". בצורה מסוימת, קליף אחראי באופן עקיף על היווצרות או התחזקות ז'אנר הפרוגרסיב-מטאל, כשהוא הכניס את הרגעים הנינוחים והכל-כך לא מטאליים בהווייתם אל השיר ההוא, "Orion", עד שלרגע אתה יכול לדמיין שמדובר בפינק פלויד בטעות. הנגינה הבלתי שגרתית של קליף, השימוש החכם באפקטים של דיסטורשן ו-ווא-ווא, והשילוב של כל זה בהופעה אגרסיבית ובלתי מתפשרת הפך את קליף למפלצת עם בס על הבמה. איש לא יכול עליו.

סיפור על הקסם האישי והנינוחות של קליף מתואר במקרה שלהם באנגליה ב-17.8.1985 – בדונינגטון, שם מישהו מהקהל זרק אגס על קליף, ובמקום להתחרפן, קליף לקח את האגס, נתן בו שני ביסים – וזרק אותו בחזרה לקהל. אפילו דייב מסטיין הודה שקליף היה פשוט בחור מקסים, גם אחרי שזה הצביע בעד להעיף אותו מהלהקה. מצד שני, קל לדבר על אדם טובות אחרי שהוא מת – וקליף מת את המוות הגרוע יותר, בהפתעה, בדרך לפסגה, בשלג, כשחברים שלך רואים אותך ולא יכולים לעשות כלום כדי להציל אותך מלבד להאשים את עצמם ואחד את השני על כמה זה לא אמור להיות ככה.

ההצלחה של מטאליקה בעקבות Master Of Puppets נגדמה באכזריות על הכביש המושלג ההוא. התאונה הגיעה בהפתעה, וזה מפתיע ששאר הנוסעים יצאו עם פציעות מעטות כל-כך. לארס שבר אצבע, ג'יימס נחבל ונשרט בפצעים שטחיים בלבד, קירק קיבל מכה בארובת העין ואיבד את ההכרה, אך קם אחרי כמה זמן וזחל החוצה מחלון שבור. מארשל ספג כמה שריטות ובוב שניידר, מנהל סיבוב ההופעות, פרק את הכתף. לעומתם, לארסן טכנאי התופים ומולאן טכנאי ההגברה, ביחד עם קליף – נתקעו תחת האוטובוס כשלוש שעות עד שצוות החילוץ הגיע, אך להבדיל מקליף – הם שרדו.

הנהג נעצר ושוחרר, כשהתגלה שהכל למעשה תאונה טראגית מצערת שלא באשמתו של איש. ג'יימס זוכר שבובי ביקש מהמשטרה לאסוף את הלהקה ולהסיע אותה למלון, ורתח על המילים האלה: "איזו להקה!?" הוא צעק "אין להקה! יש רק שלושה אנשים!" – באותו לילה ג'יימס השתכר, שבר חלונות במלון וצרח כאחוז דיבוק. קירק וג'ון מארשל נרדמו עם האור דולק מרוב זעזוע, ולארס לא יכול היה לעכל את הבשורה. הוא אמר שזה מיותר. הכי מיותר שאפשר. זה לא המוות הראשון בתולדות הרוק-נ'-רול, אבל כל המתים שהוא שמע עליהם מתו משימוש יתר בסמים או באלכוהול, לא בתאונת דרכים "סתמית" לחלוטין.

הלהקה חזרה לארצות הברית, והתמודדה עם הדבר בדרך היחידה שהכירה – בשתייה. גופתו של קליף הוחזרה וטקס ההלוויה התקיים ב-7 לאוקטובר, 1986. בסיום טקס ההלוויה השמיעו את "Orion" ולא היה איש שלא הזיל דמעה במקום. גופתו של קליף נשרפה ואפרה פוזר בחוות מקסוואל, אחד ממקומות הבילוי האהובים עליו בילדותו. במהלך הטקס, קבוצה של קרובים וחברים עמדה במעגל שבמרכזו האפר של קליף, וכל אחד בתורו חפן את היד ופיזר חופן מהאפר, אומר כמה מילים לזכרו.

הוריו אמרו ברגעים אלה שהם יזכרו אותו בתור "הילד הטוב של כל העולם", שאהב את באך, אוכל מקסיקני ואת הבית. אחותו קוני אמרה בטקס שבגלל ההופעות, קליף הפך את סדר היום והלילה. הוא היה ישן ביום וער בלילה להופעות. פעם אחת איזה ילד ניגש לביתו וביקש ממנו חתימה בתשע בבוקר וקליף גרר את עצמו למפתן הדלת אמר "בטח, אין בעיה" וחתם לזאטוט. אחותו בתגובה שאלה אותו איך ההרגשה להיות רוק-סטאר, והוא אמר לה בתגובה מבוהלת "אל תקראי לי ככה לעולם."

פעם קליף אמר שכשהוא התחיל לנגן, הוא החליט להקדיש את עצמו למוזיקה, ולא לשטויות שעוברות בצד כמו פוזה, או כסף, או כל החרא שלחיים יש להציע. לארס, קירק וג'יימס מסכימים כולם שאם הם היו מתעצלים, קליף – דווקא ההיפי השמח עם השפם "בר-מצווה" הנצחי – היה זה שבא ובעט בהם להמשיך לעבוד ולא לעמוד במקום. כשהוא הלך, הם התקשו לגרד את עצמם – וג'יימס אומר עד היום שהם לא פירקו את מטאליקה, כי אם קליף היה חי הוא היה ניגש אליהם ובועט להם בתחת על כך שהם יושבים ולא עושים כלום. הוא היה המנוע היצירתי של מטאליקה, והשפעה עצומה על 100% מהבסיסטים במטאל שבא אחרי מטאליקה, ביודעין או בתת-הכרה.

המחשבה על קליף בארטון בתור רוק-סטאר בעצמה גורמת לי סוג של צמרמורת. בתור מעריץ של מטאליקה, קליף לא מתאים לתמונה הזאת. אפשר להעמיס על עצמנו את כל השאלות ההיפותטיות של "מה היה קורה אם הוא נשאר חי?" אבל בסופו של דבר, קליף לא מתאים למטאליקה של היום וגם לא למטאליקה של האלבום השחור ובכלל, לא למטאליקה המצליחה. הוא מתאים ללהקת מטאל פורצת דרך, הוא הג'ימי הנדריקס של גיטרת הבס, אבל הוא סמל של צניעות כשרון ויוזמה מוזיקלית עד היום. אם זה לא מפעל חיים – אני לא יודע מה הוא כן.