Layne Staley – מוות צפוי מראש

היום, לפני חמש שנים, נפטר ליין סטיילי, סולן להקת Alice In Chains. הוא נמצא בדירתו כשבועיים לאחר אותו מאורע, כשהנתיחה לאחר המוות הוכיחה כי הוא מת משימוש יתר של קוקאין והרואין. כמה צפוי, כמה סמלי: סטיילי, שכמעט כל טקסט שכתב מתבסס על חוויות הסמים שלו, והדיכאון שליווה אותו לאורך כמעט כל חייו, מת משימוש מוגזם משני הסמים שאיכלו את רצונו לחיות.

סטיילי היה דמות כמעט אניגמטית בעולם הרוק – הביוגרפיה שלו לא הייתה ידועה בציבור (כמו, נניח, דמות אחרת שביססה קריירה על חוויות סמים – אקסל רוז). ברוב הראיונות לתקשורת הוא השתדל לתת לשותפו לעשייה (ג'רי קנטרל) לדבר. למרות שהיה פרפורמר מעולה, מחוץ לבמה הוא נראה כמו בבואה הפוכה של אישיות הבמה שלו – קר, שקט, נחבא אל הכלים. איש צנום שרוצה שיעזבו אותו בשקט. הוא לא היה קדוש מעונה כמו קורט קוביין, שנשא על כתפיו (בעל כורחו) את קולו של דור שלם. הוא לא היה נציג וירטואלי של "אל סם". הוא היה ליין סטיילי, הבחור הרזה מסיאטל שרצה לשיר. וכדברי דני רובס, איך הוא שר.

הקול של סטיילי היה יחיד בדורו, ואולי יחיד בכלל. אין אף זמר שנשמע כמוהו, וכנראה גם לא יהיה. כמו פרנק סינטרה האחד והיחיד, גם סטיילי התברך בקול שאף אחד לא יכל לחקות – מריר, צרוד, כמו רוטב חמוץ מתוק. הוא יכול היה ללטף אותך ולהעניק לך חיבוק קר שאופף אותך כמו צינת מוות, ושנייה לאחר מכן להרטיט את ליבך עם צרחה קורעת לב. באלבום הבכורה של Alice, הוא קרע את מערכות הסטריאו כשצרח: "We die young", ומייד לאחר מכן, ב-Man In A Box, שאגות ה-"Jesus Christ" הציניות שלו, פתחו את עולם המוזיקה לקול חדש. ואותו קול נדם בשקט, מחוץ לאור הזרקורים, לפני חמש שנים.

הטקסטים של סטיילי עסקו תמיד בדיכאון. גם בשירים יותר "אופטימיים" (כמו "Sunshine") אפשר לשמוע את המרירות שלו מהחיים. יש שיאמרו שזה בכלל מפתיע שהוא "שרד" כל כך הרבה שנים. לאחר אלבום המופת Grind, הייתה באוויר תחושה, שהנה, סטיילי הולך לפגוש את בוראו. באלבום זה, החמישי במספר שלהם, Alice הגיעו לשיאים חדשים של מורבידיות: החל מהעטיפה המראה כלב מסכן בעל שלוש רגליים – שמבטו משדר עצב לא הגיוני – דרך העיצוב הפנימי של העטיפה – המראה תמונות חולניות של אנשים קטועי איברים – דרך הלחנים שנוגעים בז'אנרים מורבידיים של מטאל (דום, ולרגעים ספורים אפשר לחוש באווירת גות' מטאל) ועד המילים העצובות ביותר שסטיילי כתב.

אפשר להרגיש סוג סמליות, כששומעים ברקע את סטיילי פורט בעדינות על מיתרי גיטרה, בפעם הראשונה בתולדות הלהקה. הלחנים פשוטים, כבדים ואיטיים. משהו שהוא יכול לנגן במצב הנוכחי שלו. "אלוהים, אני רואה אותך מחייך, בטח זה כיף לנצח כל הזמן, אתה בטח גאה שאתה מנצח כל הזמן, ואוסף אמונות ממעשיות… האם אני יכול להיות כמו אלוהיי?" שואל סטיילי ומפנה אצבע מאשימה כלפי האל שאכזב אותו ("God Am"). "היי, הרצון החלש שלכם לא ירפא את ליבה. אני בטוח שזה אוכל אתכם, כן" מפנה סטיילי אצבע מאשימה כלפי משפחתה של אשתו המנוחה, שמתה מסיבוכי סמים שפגעו בליבה.

השיר "Sludge Factory" הוא אחד מהטקסטים הכואבים ביותר הנוגעים באדם מכור. בשבע דקות מכשפות סטיילי מסיר את כל ההילה מחומרים ממכרים, כאילו הוא מבקש לתת קונטרה מזוככת לאמנים כמו לו ריד ואקסל רוז, שההצלחה הכבירה שלהם הפכה את הסמים למשהו קסום, חוויה שרוצים לעבור. סטיילי מגיח מהאשפתות ומראה לנו את הצד המכוער של ההתמכרות. ואם זה לא הספיק, הגיעה הופעת האנפלאגד המיתולוגית של Alice In Chains. אותה הופעה, ששוחררה כדיסק וכ-DVD, היא ללא ספק, הופעת האנפלאגד הטובה ביותר של MTV. אותה הופעה הכניסה את Alice למערכות של אנשים שמעולם לא שמעו על גראנג', ולא על מטאל.

אני זוכר בחורה שהכרתי, שהושיבה אותי בחדר שלה, והשמיעה לי בהתרגשות את "Down In A Hole", בלי לדעת שאני נושא איתי את מילות השירים בלב מגיל 14. עיניה רטטו מדמעות כשניסתה לתאר לי שזה מה שהיא מרגישה, וכששמעה שאני מכיר את Alice שנים, היא התרגשה עוד יותר, כי היא מצאה מישהו שחולק איתה משהו. כאלה היינו, אוהבי סטיילי. לא היינו חבורה מאורגנת כמו אוהבי Pearl Jam, כי Alice לא הייתה להקה של כולם. לא משנה שהיא הופיעה עם Metallica במשך כמעט שנתיים (זכורה ההופעה בה הטפילד ניסה להוציא את סטיילי מהסמים כשהכריז מול אלפי אנשים שסטיילי לא חימם אותם כי הוא מחוק מהרואין). Alice הייתה להקה שאוהבים בשקט, בחדר, לבד.

וזה היה האנפלאגד שלהם – אלבום להאזנה בחדר, בחושך. רק אתה והטקסטים הכואבים של סטיילי, שנשמעו חדים יותר מתמיד. ה-DVD מרגש עוד יותר – סטיילי נראה גוסס, לא זז מהכסא, לא מוריד את המשקפיים, חיוור, חולה, כואב, אבל מתוודה בגמגום שזו ההופעה הטובה ביותר שהוא עשה אי פעם. חיוך מריר מלווה את הצפייה בהופעה הזו, אחת האחרונות שלו, הופעה שהיא כולה צוואה מוזיקלית.

ג'רי קנטרל, הגיטריסט הנפלא של Alice, הקדיש לסטיילי את האלבום Degredation Trip, שיצא כחודשים לאחר מותו. קנטרל וסטיילי הגיעו לפסגת היצירה שלהם ביחד – הלחנים המטאליים-דרומיים של קנטרל, עם נגיעות הקאנטרי, התאימו כמו כפפה ליד לטקסטים המרירים של סטיילי, כאילו היו שני קאוביים המשוטטים עם מגבר וחשמלית בערבות הצחיחים של ארה"ב. שני טרובדורים מדור ישן יותר, המבקשים לבטא (בהרמוניה קולית יפיפייה) כאב פרטי.

אין שום תחושת מסחריות באלבומים של Alice. שום דבר לא נעשה בשביל לסחוט עוד כמה סנטים. הקליפים המועטים שלהם לא מציגים להקה לבושה היטב ומסורקת למשעי. הגיחות שלהם לקולנוע לא באו בשביל לחשוף אותם לקהל חדש (Singels, פסקולים שונים). בכל פעם שנתקלת ב-Alice In Chains בתקשורת, הייתה תחושה שאתה רואה אמנים שלא מבקשים לקנות אותך, אלא מבקשים שתאזין. שתחווה. שתבין. הם לא התעסקו בהגדרות: Alice In Chains היו חלק מתנועת הגראנג', אבל לא חלקו איתה מאפיינים רבים – הם לא היו גראנג', הם היו מטאל. הם לא היו מטאל, הם היו רוק. הם לא היו רוק ולא מטאל. הם היו פשוט מוזיקה.

השבוע לפני חמש שנים מת אדם שקירב אותנו לצד המכוער של החיים, אבל נתן לנו להרוויח מזה. בכל פעם שאני נזכר בסטיילי, עולה על פניי חיוך מריר. נכון, לא זכיתי מעולם לראות אותו מופיע, אבל הוא מלווה אותי מאז שאני ילד. הוא אחת מהדמויות שעזרו לי לעצב את עצמי במרוצת השנים. המוזיקה שלו, הטקסטים שלו, הקול שלו. האלבום שלו עם ההרכב Mad Season. הצרחות שלו בפתיחת Dirt שהוא האלבום הראשון של Alice ששמעתי. הביצועים הקורעים שלו ל-"Rooster", שהוא אחד מהשירים האהובים עליי. Jar Of Flies שהוא האלבום השני של Alice שקניתי (ופתח לי עולם מוזיקלי שעד אז, כילד חובב Megadeth, לא ידעתי שקיים בכלל). בכל פעם שאני שומע את קולו המדהים של סטיילי, אני רוצה לברוח למקום חשוך, סגור, ולתת לו את מלוא הכבוד שמגיע לו. השבוע, יותר מתמיד.

ליין סטיילי 1968 – 2002.