Metal Battle 2010 – ההכנות לתחרות

בואו נודה באמת, אף להקת מטאל לא תעלה לחוף ניצנים ותצעק את דרכה ל-SMS המיליון שיביא לך אספקה בלתי נדלית של מעריצות בנות 14, תקציב כמעט דוחה בכמותו בשביל להקליט אלבום – וסיבוב הופעות בלתי נגמר במועדוני ענק בארץ כמו הסינרמה, היכל הספורט בחיפה ופסטיבל ערד המתחדש. אם תהיה להקת מטאל שבאמת תעשה את זה, אז נרים ידיים, כי לראות כל אחד שעבד על המוזיקה שלו בזיעת אפיו מפזם כל דבר בפסטיגל – יש בזה פסול, ובגדול. אז גם אני לא מעריץ גדול של תחרויות בקרב אומנים. אומנות שלעצמה לא נועדה לעמוד בתחרות עם חברותיה לסוגה. אבל כאשר אומנות נמהלת בבידור, ויש פשוט להקות שמספקות בידור יותר טוב – קרי המוזיקה וההופעה שלהן ביחד הן מוצר שכיף לחוות אותו – אז יש מקום להשוואה, ועוד איך. המדד הבסיסי הוא פשוט – כמה נהניתי מהחוויה? כל שופט בתחרות מוזיקה יכול לעמוד על הראש ולעשות סלטות לאחור כדי להתחמק מהאמירה הזו, אבל אם אומן בידור מסוים לא עושה לו כיף, למה שיקדם אותו?

כיום סורגים את החבלים סביב הזירה של קרב ה-Metal Battle השלישי ברציפותו בישראל. תזכורת קצרה (שתלווה יותר מאוחר בתזכורת ארוכה) למי שלא היה מחובר לעניינים – ה-Metal Battle הוא הזדמנות פריפריאלית להגיע למרכז העניינים, ולהיחשף למקסימום מתעשיית המטאל וכל מה שסביבה – וכל זה בהודו והדרו של "המְכָּה של המטאליסטים", פסטיבל Wacken Open Air בגרמניה, שהשנה אף מגיע לגדלים מפלצתיים. איך זה עובד? יחסית פשוט. כמה להקות מכל מדינה שמשתתפת, בתנאי שאינן להקות חתומות בחברת תקליטים ושכל חברי הלהקה עברו את גיל 18 (או לפחות יגיעו אליו לפני הפסטיבל עצמו), שולחות שירים, אותם בודקים שופטי התחרות המקומית, ומשם עושים ברירה ראשונית עד לכדי 6-8 להקות פחות או יותר, תלוי במבחר, אותן מזמינים לשיפוט ראשוני, ואת ה-5 הטובות ביותר לוקחים לאירוע גמר.

מה מקבלים בקצה של הדרך במידה וצולחים את הגמר הזה ונבחרים ללהקה המייצגת? ובכן, טסים לאותו פסטיבל Wacken בגרמניה והולכים לעשות את ה"דאווין" הזה שוב, רק כנגד 20 ומשהו נציגות של מדינות אחרות. הזוכה מבין כל הכנופיה הזו מקבלת בראש ובראשונה חוזה תקליטים בחברת Wacken Records (אשר מופצת ברחבי העולם) והשמועה גורסת שבנוסף לכך מקבלים גם כלי נגינה, מגברים וכו'. ממש הפרס הגדול עבור כל להקה שגרה בקצה העולם ולא מסוגלת בכלל לעשות את הרושם המינימאלי הנדרש על מנת שחברת תקליטים כלשהי תירק לכיוון שלה. אין ספק שמדובר בדרך חתחתים. הסיכויים נגדנו, כמו כן גם מזג האוויר (אקסיומה מתמטית), ומי יודע אם דווקא השופטים רוצים לשמוע את הז'אנר הספציפי הזה של המטאל שהחלטתם לעשות לו פרזנטציה?

על כן, החלטנו לעשות לכם כתבת עזר למטאליסטים באשר הם. המון להקות נכנסות ל-Metal Battle ומתפלאות למה הן לא נכנסות לרף המייצג או לא גורפות את התהילה. לאחר שיחה קצרה עם חלק מהלהקות גם בעבר וגם בעקבות רשמים אחרונים – הנה כמה דברים שיש לשפוך על הנושא. למה כל ה'הו-הא' הזה מלכתחילה? מכיוון שבפעם הראשונה שישראל נכנסה לתחרות ושלחה נציגה – הנציגה הנ"ל קטפה את הפרס הגדול ביותר ופשוט כבשה את Wacken בסערה. אני מדבר כמובן על The Fading, אשר הוציאה בזכות חוזה התקליטים ב-Wacken Records את אחד מאלבומי המטאל הישראלים הטובים ביותר – אם לא בז'אנר הדת' מטאל המלודי כולו, מהוקצע ובועט – וגם בזיעת אפיה קוצרת שבחים מעבר לים בסיבוב הופעות כלל אירופאי. אז אם The Fading עשתה זאת, וחבריה הרוויחו את זה בזכות ולא בחסד, אז כל להקה שיכולה להרביץ חזק, מהיר ובאופן מוכשר כמוה – יכולה בהתאם להגיע להישגים דומים.

פסטיבל Wacken – המְכָּה של המטאליסטים

סקירה ספרותית קצרה תראה לנו שהזוכה העיקרית של ה-Metal Battle הישראלי הראשון, The Fading, היא פלוס מינוס היחידה שהצליחה להתקדם בצעדי ענק לעומת האחרות בחבורה. The Fading, להקה ותיקה שלפני האלבום החדש שלה (שיקבל סיקור נרחב במטאליסט, אל תדאגו, אוטוטו) In Sin We’ll Find Salvation הוציאה 2 ריליסים קצרי-נגן (EP או דמו – בואו לא נכנס לספוקלציות עכשיו, כי הם עשו את מטרתם גם כדמו וגם כ-EP) הגיעה משופשפת מאין כמותה. היא כבר ידעה חילופי הרכבים רבים ולקח לה זמן להינעל על ההרכב הנוכחי, אבל מאז שהוא ננעל כראוי, The Fading מסתערת קדימה כאילו אין מחר. אם ננסה לנתח את מה שעשה את חברי The Fading לכל מוצלחים – כמעט מבחינה נוסחתית – נראה תשלובת מנצחת.

ראשית, וזה הדבר הראשוני שצריך להבין, המוזיקה מצוינת – דת' מלודי מקצועי, מתוק כשצריך ובועט כשצריך, מהיר ואגרסיבי, נשען גם על משענת של מטאל מסורתי וגם שואב המון מהמטאל המודרני. אי אפשר להפסיד עם זה, כי זה מתאים פחות או יותר לכולם. אלה שאוהבים Iron Maiden ימותו על עבודת הגיטרות, אלה שאוהבים Morbid Angel יתענגו על חטיבת הקצב המנגחת, אלה שאוהבים Ensiferum בהחלט יזדהו עם השירה, ואלה שאוהבים Lamb Of God הולכים ליהנות ממופע מטאלי דומה במקצועיותו שללא ספק הושפע רבות מהטובות ביותר בתחום. יש לכולם קצת מהכול. הפרובלמה כמובן היא ביתרון העצום הזה. אם The Fading נותנים לכולם את כל מה שהם רוצים לשמוע – זה לפעמים נשמע בדיוק כמו מה שהם חיפשו, משמע לא טמונה פה הפתעה אמיתית מעבר למטח המקצועיות ומוזיקליות של ההרכב.

דווקא המתחרה המהותית של The Fading בזירה המקומית בתחרות הגמר הישראלית הראשונה פה הייתה Breorn – להקת גרוב-מטאל ששילבה באופן חדשני בין עולם הריתמיקה המתוסבך והפסיכוטי של Meshuggah עם העגמומיות הכבדה והכל-כך מטאלית של Crowbar. בעולם מוזיקלי בין רוקנ'רול טהור אבל ממש כבד לבין מטאל בינארי של אקורדים חסומים ועצורים – Breorn הביאו איתם משהו שהוא אולי יותר מיוחד מ-The Fading, אבל בסופו של יום לא מתאים לכולם. אבל לא רק בצד המוזיקלי עסקינן. בסופו של דבר, חווית הופעה מוצלחת היא כמובן השואו, וזהו אולי הפרמטר החשוב ביותר ברגע שלהקה תעלה על במה ותציג את מה שיש לה. כמה היא יודעת לעשות את זה בצורה משכנעת, שהיא כל כך 'בתוך המוזיקה' – כשהיא בכל מקום חוץ מהמוזיקה.

השיטה של The Fading הייתה גם פה, להיצמד לספר שהגדולים ביותר כתבו על בשרם, ולעשות שואו מטאלי וסוחף, כולל אין ספור הד-באנגינג ביחד, קרבות גיטרה, השתלחות מוחלטת בקהל וכריזמה מתפרצת מכל נגן. ל-Breorn אולי היה הרבה מזה, אבל לא מספיק. זה קשה להיות טריו. הבמה תמיד תרגיש ריקה. תוסיפו לזה מוזיקה מקצועית אך לא מספיק קומנקטיבית – ויש בזה משהו שלמרות שהוא משובח, קצת חסר משהו בפוביאה שבעין. מה שזה לא היה, ההחלטה לבחור ב-The Fading הייתה מאד מוצלחת, משום ש-Breorn התפרקה כשנה בערך לאחר התחרות.

לצד אלו, היו עוד 3 להקות ברמה מצוינת שלא הצליחו לכבוש את לב השופטים כמו The Fading – כל אחת מהסיבות שלה. Vipress שמורכבת כולה מנגנים מנוסים כנראה לא שידרה את אותו הביטחון המוזיקלי כמו של The Fading (דבר שבהחלט השתפר מאז התחרות לפני כשנתיים, ובהחלט הכניס את Vipress למצב של חושבים – שתוצרתו הסופית, בתקווה, תהיה אלבום מלא שיבוא עלינו לטובה כבר). Acropolis הייתה האחות המלודית יותר של The Fading, וירטואזית ברמה מעליה, מרוצפת קלידים ונותנת תשובת פאוור מטאל מהיר ומוצלח לעולם הדת' מטאל המלודי של אחותה הכבדה יותר – אבל משהו שם לא תקתק מספיק, ובעקבות אודישן מקרטע הלהקה לא הצליחה להתעלות על המקום ההוא. אמנם Acropolis הוציאה EP מוצלח שמכר לא מעט עותקים בארץ ובעולם לאחר התחרות – אבל הלהקה איבדה כמה חוליות מפתח וצריכה להוכיח את עצמה מחדש עם הרכב חדש כמעט מנוקדת ההתחלה כעת.

אין ספק שבזכות נגנים מוכשרים כשדים ל-Acropolis לא יצטברו בעיות לעשות זאת במהירות, כי גם אצלם בדומה ל-Vipress, הניסיון משחק תפקיד חשוב. הבעייתית יותר הייתה Sexes – להקת גלאם רוק מטאלית-בקושי שהביאה משהו מאד אחר לעולם הרוק הממש-ממש-כבד של Wacken. עם גיטריסט שמיימי והרכב שחציו נשי (סולנית ומתופפת, לצורך העניין), הלהקה ניסתה את כוחה בהמנון רוקנ'רול פשטני, דבר שב-Wacken המודרנית אין סבלנות כל כך לעולם שכזה. המנוני רוק, אצל הגרמנים, נותנים רק לאגדות רוק לבשל. כל השאר צריכות לצבור קילומטרז' לבד לפני שהן מנסות את מזלן. לא ברור מה ארע ל-Sexex מאז התחרות, השמועות גורסות שהתפרקה, או שפשוט ירדה מהראדאר – אבל העלמותה הדרסטית מסצינת המטאל המקומית מוכיחה היטב שכנראה ל-Wacken היא לא התאימה.

לאחר הניצחון של The Fading החבורה התארגנה במהירות והביאה סט מכסח אל פניהם של הגרמנים. עבדיכם הנאמן שמע רק חוויות. עם תחושה עצומה של שליחות והוכחה עצמית, לדברי אלעד 'רומנו' מנור, הבסיסט של ההרכב, The Fading הצליחו לשבר לגרמנים את מה שהם חשבו על מטאל ישראלי מה הוא – והביאו את הגביע הביתה, או דבר מה באותו סדר גודל. כאשר הם נכנסו לעבוד על אלבומם המלא ולקטוף את הפירות, התחילה במקביל להתארגן לה התחרות השנייה. כאשר תחרות ה-Metal Battle פקדה בפעם שנייה את ישראל חובת ההוכחה הייתה כפולה ומכופלת. קודם כל, להגיע אל הטופ – כעת ש-The Fading כבר הוכיחו שעולם המטאל הישראלי הוא עשיר דיו כדי להשתתף באורח קבע בתחרות, אבל גם אז לא להרפות מהפסגה. אף אחד לא אוהב לראות עצמו קודם כל כחלק ממכלול ורק אחר כך כחלק מאינדיבידואל – אך דווקא היות קהילת המטאל, והלהקות המרכיבות אותה, בארץ כל כך מלוכדת שזה מגיע להרכבים אשר מרבים להופיע ולצבור ניסיון וקהל, הרי שדווקא פה The Fading כן באו כמדריכים ללהקה העתידית לקפוץ על תפקיד היורשת.

The Fading על הבמה בגרמניה

לאחר שיחה קצרה ואינטרנטית עם אלעד, בזמן ש-The Fading קודחת את הבמות באירופה ביחד עם Evile ו-Warbringer, התעניינתי על דעת הלהקה המנצחת הגדולה אודות הקונספט של התחרות. "תחרויות כאלה אינן מכורות מראש" מעיד אלעד "דווקא ללהקות מאיזורים פריפריאלים בגלובוס כדוגמת אסיה, אפריקה וכמובן גם המזרח התיכון, יש אי שוויון הזדמנויות בתעשיית המוזיקה באופן כוללני לעומת הרכבים אמריקאים ואירופאיים, ותחרויות כמו ה-Metal Battle ודומותיה הן בדיוק הנפקת הזדמנות ללהקות כאלו." אלעד דווקא לא רואה בעובדה שלהקתו מורכבת מכלל היתרונות המרכיבים את להקות המטאל הפעילות ביותר בשוק כיום כיתרון המשמעותי ביותר. "אין נוסחה מנצחת" הוא גורף "חובה על כל הרכב להציב לעצמו מטרות שונות, גם בתור קבוצה וגם באופן אינדיבידואלי. רק לאחר שההרכב מבין מה הוא רוצה מעצמו, ניתן להשיג מטרות ולהגיע ליעדים חדשים."

את הטיפ הגדול ביותר ללהקות מתחילות הוא רואה בתמציתיות, בסופו של דבר, בעבודה קשה. אין קיצורי דרך. "לעשות הרבה חזרות, גם על המוזיקה וגם על עמידת הבמה." כמו כן, הגיבוש הלהקה הוא המבחן האולטימטיבי בסופו של דבר, ודווקא בגלל ש-The Fading לא היו נותנים לדבר לעצור בעדם גם במידה ולא היו מנצחים, בסופו של יום הם ניצחו. "חשוב להישאר מגובשים כלהקה בכל שלב של התחרות, ללא שום קשר לתוצאות. לדעת גם לבקר, ביקורת בונה ולא הורסת, את שאר חברי ההרכב – זו תכונה חשובה במיוחד." בנוסף אלעד תולה לא מעט גם בעזרה חיצונית את החכמה הגדולה. "לדעת לקבל טיפים מאנשים או להקות מנוסות יותר בהחלט לא יכול לעשות נזק."

בפעם השנייה, The Fading ליוו לגרמניה את Ferium, להקת הגרוב-מטאל הצעירה, שהגיעה בעצם רק אחרי שנה וקצת של ניסיון עד לבמה של הבארבי לגמר ה-Metal Battle המקומי. Ferium הייתה הכוכב העולה בשמי המטאל המקומי של 2009, והביסה יריבות כבדות משקל שעלו עליה בניסיון, בעיקר בשל הכריזמה והכימיה עם הקהל. הלהקה הצעירה מהקריות, עדיין שמיניסטים ברובם, פתחה פער יפה על מספר להקות שנכחו – והפעם במאבק מגוון בהחלט. מצידו הכבד של המתרס הייתה Phantom Pain (שגם היא הספיקה להחליף הרכב מאז התחרות), ומצידו השני Buzzer, על תקן האתנחתא הרוקנרולית, שעשתה רושם מקצועי עד לאין שיעור, אבל בסופו של דבר לא דיברה אל הפוטנציאל המטאליסטי של האירוע ובכלל בגרמניה. גם שתי נציגות חייתיות אחרות כדוגמת Godwrath המשולהבת והשופעת כריזמה בהנהגת מיכל איתן (שכל כולה זועק הארדקור מהרחוב), ומצד שני, הת'ראש מטאל המהיר והארסי של Dark Serpent שנתנו מנה אחת אפיים לעולם המטאל המודרני עם איבחה של תצוגה מסורתית, אגרסיבית וחדה כתער. אבל לכל אחת היו את החסרונות שלה – אם במעמד ההופעה או אם במעמד ההרכב, שמשכו אותה אחורה. בסופו של דבר, בקרב צמוד בהחלט, Ferium יצאה כשידה על העליונה.

התחרות בגרמניה כבר הראתה תנאי שטח שונים לחלוטין. Ferium עלו על המטוס ביודעין שהם אמורים לרשת את סצינת המטאל הישראלית לחלוטין. אחרי הופעה מפוצצת של 500 איש בחיפה לכבוד השקת ה-EP שלהם The New Law שיצא ביולי 2009 – ההרכב כבר היה בעננים, ולמרות שאני לא בטוח ששאננות זה מה שמנע מהם את הגביע כמו אחיהם הגדולים The Fading – תחושת ההחמצה השאירה פער עצום וצורב בקרב הקהל שציפה לראות אותם מגשימים חלום. טירן עזרא, סולן להקת Ferium, מתאר את העניין כחוויה שכל כולה התרגשות צרופה "החוויה הייתה מאד מרגשת. התעוררו בנו המון רגשות של תקווה, של הפריצה הזו לחו"ל, שלא ידענו שבכלל יכולים להתעורר. ובכלל, הריגוש עצמו של התחרות, הוא אתגר. לראות כמה רחוק אתה יכול לדחוף את עצמך – כמה הכימיה של הלהקה שלך באמת עובדת. זה המבחן האמיתי, וצריך לעשות אותו."

מאז ההופעה, דבריו של טירן הוכיחו עצמם כנכונים. ההרכב שקע לשנת חורף של צבירת אנרגיות חדשות והתאפסות מחדש, וגם הוא ידע שינויי הרכב מינורים. את צירופו של אלרם בוקסר, המפיק של ההרכב בדיעבד, לעמדת הגיטריסט ועזיבתו של אייל בן שושן הבסיסט, ודאי השאירו טעם שונה למי שהכיר את Ferium רק כלהקה של חברים שעושים קאברים ל-Pantera ו-Lamb Of God. השאלה העומדת היא האם Ferium היו הימור חד פעמי או שבמהלך 2010, ולכל היותר 2011, יוכיחו את עצמם כלהקה שהייתה שווה את ההשקעה, עם או בלי חוזה תקליטים ב-Wacken Records, רק הזמן יגיד.

The Fading ברגע הזכיה בגרמניה – האם אתם הבאים בתור?

בינתיים, רשימת הלהקות של ה-Metal Battle השלישי כבר נחתמה, ובקרוב מאד יתרחש אירועי חצי הגמר, ומשם לגמר הגדול – ולכל החוויה הזו מחדש. הפעם, חבר השופטים השתנה רבות. אל ישי שוורץ, האיש מאחורי מגזין Rockpoint, חברת התקליטים Raven Music ומארגן אירועי מטאל בקנה מידה לאומי – שגם שפט שנה שעברה – מצטרפים השנה שופטים חדשים. הראשון הוא טל פרידמן – כן, כן, זה מארץ נהדרת – שמן המסתבר חובב מטאל לא קטן. מעריצי Betzefer כבר זוכרים אותו עושה קייטנת מטאל בהופעת העשור של אלה, ועכשיו הוא בא להוכיח את הטעם המוזיקלי שלו בתחום בתור שופט מן המניין. כמו כן, השנה גם אופיר מסר, ממגזין מטאליסט שלנו, מגיע לתת את דעתו בנושא.

אופיר, אחד המוחות הקודחים המובילים מאחורי מגזין המטאל Metalist, הינו פריק של פסטיבלים מזה שנים רבות – ופסטיבל Wacken תמיד נמצא שם במסעותיו. השנה הוא שופט בתחרות גם כן. "בתור אחד שנוסע לפסטיבל Wacken כבר מספר שנים," הוא מסביר "לדעתי התחרות הזו היא לא רק הזדמנות מצוינת ללהקות המקומיות לקבל חשיפה, אלא גם הזדמנות מצוינת לחשוף את הכישרונות שיש לנו פה, על במה בינלאומית. בין אם להקה מנצחת או לא, עצם זה שאנשים רואים שיש בישראל גם מטאל, ולא רק בעיות ביטחוניות, זה כבר מעשה חיובי. מלבד זאת, התחרות גם מוציאה לאור כמה הרכבים שרוב הקהל המקומי לא שמע עליהן, או לא הכיר היטב, ואם לי יצא לגלות כמה להקות שלא שמעתי עליהן לפני כן, אז אני בטוח שיש עוד לא מעט אנשים כמוני שייהנו מהתחרות גם במגרש הביתי. כך או כך, כל מי שלוקח בתחרות הזו חלק הוא מנצח באיזושהי צורה, גם אם זה לא חוזה בחברת תקליטים, שכמובן מהווה את המטרה העיקרית, אבל הבמה, והפלטפורמה, בהחלט מספיקות כדי להתקדם הלאה, ומי יודע, אולי זה ייתן לאותן להקות את הפוש שהיו צריכות כדי להגיע לתחרות פעם נוספת, והפעם לנצח."

אור ברנע, השופט הוותיק בתחרות ואחד ממפיקי האירוע, כמו כן גם כתב המוזיקה של Ynet, וחובב מטאל מושבע בפני עצמו, הוסיף אל הדברים אלמנט נוסף מהצד השני של התעשייה. "אני מאמין שהתרומה המיוחדת באמת של התחרות לסצנת המטאל הישראלית" פוסק ברנע "היא התרומה לטווח הארוך. ברור, להקות ישראליות קטנות מקבלות הזדמנות להופיע בישראל, בפסטיבל בגרמניה, לפגוש עוד להקות, אמנים, אנשי תעשייה, לחשיפה אדירה בפסטיבל ובתקשורת, לפרסים. כל אלה כבר ידועים בשנתיים האחרונות כשהתחרות מתרחשת. אבל עוד אחת מהמטרות שלנו היא ליצור מסורת שתעצים את המטאל הישראלי עוד יותר, אפילו בעשור הבא. המטאל בארץ החל לפרוח בשנות התשעים? עם כל הלהקות המובילות שבעשור האחרון פינו מקום גם ללהקות חדשות? תאר לעצמך איפה נהיה ב-2020, כשנוכל להגיד שבישראל יש לנו סצנת מטאל חזקה ובועטת מזה 30 שנה ואלוהים יודע לאיזה גודל מפלצתי עולם המטאל הישראלי יגיע עד אז."

כמובן שלא ניתן להסיק שמסורת בעלת כוונות טובות יכולה להשאר בעולם המוזיקה לנצח לנוכח התעשייה המשתנה. רצונות טובים לחוד, ברנע גם חולק פרספקטיבה ראציונלית הרבה יותר. "אני כמובן לא יודע אם תחרות ה-Metal Battle תמשיך עד 2020, אבל אני כן בטוח שהיא תהיה חלק בלתי נפרד מההצלחות הגדולות שעוד יבואו עלינו. אין זה חשוב אם הנציגות הישראליות יזכו בשלב הגמר ב-Wacken או לא. בסופו של דבר יש לזכור שאם להקות המטאל בישראל שתמיד היו אמביציוזיות ותמיד רצו לדחוף דברים אל הקצה פשוט לא הספיקו לקבל את החשיפה הראויה בפני האנשים העומדים בסופו של דבר מאחורי תעשיית המטאל העולמית, הרי שהתחרות הזו נועדה לקחת אותן עד ליעד גדול מאוד בדרך. ברגע שללהקות שלנו יהיה בכל שנה עוד משהו לשאוף אליו, עוד מגע מעבר לים, עוד חוויה בלתי נשכחת, עוד אירוע חברתי ומוזיקלי ענק כמו זה, אנחנו תמיד נישאר כאן ותמיד נגדל."