Metal Monday על מיץ תפוזים

רוצים לשמוע בדיחה מוצלחת ? סטרייט-אדג' אחד נכנס לבאר. רוצים לשמוע מציאות מצחיקה יותר ? סטרייט-אדג' אחד נכנס לבאר ובלי ללגום טיפה של אלכוהול – הוא נהנה במיוחד. זה לא סוד שאני אוהב מטאל, ואוהב הרבה ממנו – אבל מטאל אני יכול לשמוע בבית. מה יש לי לחפש בבאר, בתור מי שלא לגם אלכוהול פעם אחת בחייו ? וובכן, בתור "לקוח" קבוע של הרוק-באר בת"א מזה חודש וקצת, מעבר לעובדה שאני גורם לברמנים הקבועים להרים גבה מדי פעם, אני בהחלט נהנה. מן הסתם בגלל החלק של ה-"רוק", ופחות בחלק של ה-"באר". כשנתבקשתי לתאר את החוויה שלי ברוק באר, קצת נתקלתי במחסום. הרי אני חווה את המקום בצורה שונה לחלוטין מכל אחד אחר שמגיע לשם, כי זה באר. אבל הנה רשמי הגובלים ברישומים אנתרופולוגים ובהנאה צרופה של ערב מטאלי, מגניב, ומלא מיץ תפוזים עבורי, ואלכוהול לכל סובבי.

אז עבדכם הנאמן הגיע בערך בשעה עשר וחצי למקום, שהיה חצי הומה כבר בשלב זה. כמובן שהתעקשתי להגיע ביום שני – ליין שאיננו רק "רוק" אלא מטאל בכל רמ"ח איבריו, מ-Suicidal Black Metal בשעות הקטנות של הלילה, ועד ל-NWOBHM קלאסי ומעורר זיכרונות. אצלי הריטואל הוא קבוע. אני וחברתי מתיישבים על הבאר, ומקבלים את המנה הקבועה. כוס ג'ק עם קולה בשבילה, כוס מיץ תפוזים בשבילי. לידי יושבות הקולגות הקשוחות שלי למגזין, עדי 'פרוגרסיב' כהן וטל 'הנשמה שלי הוסרה בשביל להשאיר מקום לציניות שלי ול-15 ג'יגה של תמונות של כלבים' צבר, שאותן מעולם לא ראיתי במקום, ושאני חושב על זה, מעולם לא ראיתי ביחד. הנה התפוגגה לי התיאוריה שמדובר באותה בחורה.

טל 'סאווי' ניסן, הדיג'יי והברמן הקבוע של ערבי המטאל במקום מזה זמן מה, ולוחם חופש מטאלי בפני עצמו, פונה אליי ואל זוגתי ואומר "עוד פעם המשקה של הגבר בשבילה והמשקה של הכוסית בשבילך ?" ואני כהרגלי מהנהן ועושה פרצוף מגוחך למצלמה של העלמה צבר. זאת עוזבת אותי ואת עדי במהירות ומסמנת לנו בזמן שהמוסיקה הולכת ומתגברת שהוא מתכוונת לצלם כמה תמונות של המקום. זו הפעם הראשונה של עדי פה, מבחינתה המוסיקה עדיין מוצלחת, נעה בין Metallica ל-W.A.S.P. בשלב הזה של הערב, ומבחינתי זו רק ההתחלה. עדי לא חשבה שמדובר במקום שהוא גם ביתי וגם מוצלח מבחינה מוסיקלית, ומזמינה בירה ראשונה ואחרונה עבורה. אנחנו יושבים וממררים על מר גורלנו בתור סולנים בעולם של גיטריסטים, והשעה מתחלפת לאחד עשרה. ברוק באר יש חוק. כל שעה עגולה – חייבים לשים שיר של Iron Maiden. הפעם זה Gates Of Tomorrow המצוין והטרי יחסית. אוהדי Maiden לא יצאו מאוכזבים מימי שני במקום, בשום צורה.

מה שאני אוהב במקום, אחרי שהתרגלתי כמובן אל האוכלוסייה המטאליסטית והתל-אביבית במקום, זה שהמקום באמת הפך למקום המפגש של המטאליסטים. כל יום שני, כמה חבר'ה חובבי מטאל באים להוריד פה בירה, כמו שפאבים שכונתיים מתפקדים בברלין או בדבלין. זו המטרה של הרוק-באר, והוא הולם את הצד המטאלי שלי בימי שני, אבל הוא לא פוסח על ימים אחרים מלאי רוקנרול כמו ימי חמישי ושישי המפוצצים. דווקא מאד נוח לי במקום שאיננו דחוק ואיננו עמוס לשמוע את המוסיקה שאני אוהב.

ליאור פלג מגיע לתקלט בערך בשעה אחת עשרה וחצי ומפציץ עם טעם מוסיקלי חופף לשלי במדויק. מ-Death דרך Sepultura, ליאור מערב את כל יושבי הבאר עם הבחירות המוסיקליות. אלעד, ידידו חובב ה-Black Metal דורש את השיר האהוב עליו של Shining, אבל מקבל סירוב לפחות עד לשעות הממש אפלות של הלילה. טל צבר ממשיכה להתרוצץ ולצלם וכל פעם שאני פונה אליה אל דעתה היא עונה "מטאל !" ומסנוורת אותי עם פלאש עקשני. נראה שהיא מרגישה די בבית למרות העיסוק הרב בצילום. רק בשיר These Colors Don't Run של Iron Maiden אנחנו מבינים שכבר חצות, ולעדי יש עוד יום עבודה מלא למחרת, אז היא וטל מחליטות להתחפף, אם כי עוד סשן צילומים ועוד קצת לחיצות ידיים והן יוצאות רק בחצות וחצי.

מפה את מקומן תופסים שני חברים מהצפון ואמריקאי חובב Quo Vadis (שבהלם טוטאלי שאני בכלל מכיר על מה הוא מדבר). בערך מהשעה הזו – הפלייליסט של המקום הופך להפקר משובח של כל מה שיושבי המקום רוצים לשמוע. זה מתחיל בקטנה, עם Megadeth מוצלח ו-Opeth בטוב טעם, אבל עם הזמן זה הופך למשחק ניחושים שיושב לי על הכתפיים. "נו, איזה שיר זה ?" שואל אותי ליאור בזמן שאני שוקע ומנסה להתרכז מאיפה אני מכיר את זה. אני לא צולח את Revolt של Gorefest או את Sumerian Demons של Septic Flesh, אבל כל השאר בהחלט נופל לשבלונות המוכרות לי.

זהו משחק מצחיק שנהגה בזמנו באחד מהתקלוטים הראשונים של ליאור במקום. באותו ערב הוא ניסה לבדוק אם אני מכיר את כל אחד מהשירים שהוא ישים, והצלחתי להפתיע אותו כל פעם מחדש, עד שנפלתי בהפתעה גמורה כשכשלתי לזהות שיר של Prey For Nothing (ברצינות גמורה !) אבל את כל שאר השירים – מהאיזוטריים ביותר כמו Melechesh המאוחרת או Bloodbath בתקופת טנגטרן, זה דווקא כן. פרצופים מוכרים מתחילים להופיע במקום, כמו חברי Spawn Of Evil הלהוטים להשתכר או יובל 'מולך' טלמור, סולנה המקורי של Lehavoth (ואחד מהאנשים היותר דעתנים לטובה שידע האינטרנט בישראל, לרבות מגזין מטאליסט בזמנו) אשר בא לבדוק שהכול בסדר איתי, בן טיפוחיו הסורר שמסרב להיכנע לטיפה המרה.

אחרי Ghost Of Navigators בשעה אחת אנחנו כבר מתנגשים חזיתית עם שירים כמו של Bolt Thrower לבקשת חבריי חובבי ה-Death Metal, שמלווה ב-Coroner המעולה לכבוד הופעתם החגיגית ב-Hellfest השנה. ואז מתחיל ריטואל נוסף שליאור התקין במיוחד בשבילי. שוט של מיץ תפוזים. הרי אלכוהול אני לא אשתה, אז בעוד שכולם מורידים שוטים של טקילה, למה שאני ארגיש בחוץ רק בגלל שאני סטרייט-אדג' ? כולנו צוחקים ושותים את השוט במהרה, מה שנותן למר ניסן קצת לפני שהוא פורש מהמשמרת גם לפנק בשוט של מיץ אשכוליות, אחרי שהוא משביע אותי שזה האחרון שלי להערב ושאני לא אשתולל בעקבותיו ואתפרע כמו פעם שעברה.

בשעה שלוש וחצי המקום הופך להרבה יותר אינטימי כאשר הרבה אנשים טובים מבינים שיש להם יום עבודה מחר או המשך התמחות או סתם לא רוצים לשרוף את כל הצהריים בשינה. אנחנו מתחילים להראות סימני נטישה – אם כי לא לפני שליאור מתעקש שנשאר לכמה הקדשות אחרונות, Overkill בשביל רוני חברתי, Shining עבור אלעד, Powermad בשבילי ובשביל כולנו, שיר פרי יצירתו שנקרא בפשטות Fisting, עיבוד מטאל אלקטרוני לנאומו המגוחך של פסטור דוקטור מרטינס סמפא, אודות ההומוסקסואלים באפריקה (למי שמכיר) – יצירה מגוחכת שהופכת להמנון עבור כל יושבי הפאב, כולל כוריאוגרפיה.