Mike Patton, חולה נפש – פרופיל

אפשר לא לאהוב את מייק פאטון, אבל אי אפשר שלא להעריך אותו – כל מטאליסט ממוצע שמכיר את פאטון (ואם הוא לא מכיר, הגיע הזמן להרביץ בו תורה, בבעיטות) יודע לומר לכם שמדובר באחד הזמרים הטובים בעולם, ובדמות מסתורית לא פחות. אין המון אנשים בעולם שיכולים להיות לבנים אבל לשיר כמו זמר נשמה שחור, לצרוח צווחות דת' מטאל שנייה אחרי שהם מלטפים את המיקרופון כמו טרובדור או שנסונר, לעמוד על במה עם הרכב מטאל וערב אחר כך להופיע עם הרכב אלקטרוני או היפ הופ, להקליט אלבום פופ מורבידי עם נורה ג'ונס ושבוע אח"כ לשחרר יצירת שמאגדת שירי עם אינדיאנים (כולל שיר גשם) ועיבודי מטאל – לדיסק אחד.

ומאחורי כל הדברים המוזרים הללו, עומד איש אחד עם זקן צרפתי, מבט חודר, ופנים קפואות. איש שאלבום הבכורה של אחד מההרכבים שלו מתאר את דרך החיים של ליצן פדופיל, שיכור שנוהג לאונן מול פורנו, 24/7. איש שזהותו המינית עדיין מוטלת בספק, אבל אין ספק שלא עברו עליו חיים קלים בתיכון. איש שהתגרש מאשתו מכיוון שהוא לא יכול להפסיק ליצור מוזיקה. איש שבקושי מתראיין, וכשהוא כן עושה זאת, אתה לא יודע אם הוא אומר לך דברים נכונים או שהוא בוחן עליך תיאוריה חדשה ממעמקי נבכי מוחו החולני. איש אחד, ואין אחר כמוהו בעולם – גבירותיי ורבותיי, קבלו את מייק פאטון.

אני לא נוהג להעריץ, במובן המקובל של המילה, מאז ש-Guns N' Roses התפרקו. בימים נוראיים אלו, הפוסטרים ירדו מהקירות, והמושג הערצה הפך למשהו שונה – יותר הערכה אינסופית מהערצה גרידא. את פאטון אי אפשר להעריץ, אפילו אם היינו רוצים – הוא מוזר מדי. כלומר, אם הייתי יכול, הייתי שמח לתלות פוסטר שלו על הקיר בחדר (למרות שאני כבר מזמן לא בגיל "המקובל" לפוסטרים), אבל אפילו לדביל כמוני, שעושה סרטים על זומביות סקסיות, הפנים של פאטון על הקיר הם דבר מטריד למדי. בכל פעם שאני נזכר במוזיקה שלו, אני מחייך, אבל חיוך המלווה בצמרמורת קלה.

אנשים יגידו "אין ספק שהבנאדם מופרע". מספיק לשמוע את שני האלבומים הראשונים של Mr. Bungle, או את אחד מהפרויקטים המופרעים שלו עם The Melvins, העונה לשם Fantômas. חלק מהקטעים באלבומים הללו אינם ברי שמיעה, מכיוון שהם פשוט רעש. רעש מהונדס היטב, אבל עדיין רעש. ופאטון יודע למה הוא עושה לנו את זה. האלבומים שלו מציעים למאזין חוויה מסוג שרק סרטים אמנותיים יכולים להציע. אם להתפייט קצת, הייתי מציע תיאוריה שמייק פאטון הוא הדיוויד לינץ' של המוזיקה, אבל פאטון הוא הרבה יותר מזה.

בניגוד ללינץ', שניסה פעם אחת לעשות גיחה למיינסטרים ("סיפור פשוט", שהוא סרט כל כך פשוט, שלא ברור למה הוא נמרח שלוש פאקינג שעות), פאטון מבקר שם המון. למעשה, עם כל פרויקט מוזר שלו, נדמה שהוא מנסה להזכיר לעולם שהוא עדיין קיים, ומשחרר איזה אלבום קומונקטיבי, או מתארח אצל אמן נחשב. דוגמאות? בשמחה – עת יציאת האלבום הרביעי של Fantômas שנקרא Suspended Animation, אלבום שכולו מוקדש לחודש אפריל (???) דאג פאטון להתארח אצל ביורק באלבום שזכה לביקורות נלהבות (מורכב כולו מביצועי אקפלה).

עת יציאת האלבום הראשון של Tomahawk, אחד ההרכבים הנוספים של פאטון (אנחנו עוד נחזור להרכב זה), המתאר את הזיותיו של רוצח סדרתי השואף להתקרב לעולם הנורמאלי, פאטון דאג לשיר בפרויקט Soul מסקרן הנקרא Lovage, ביחד עם דיימון אלברן מלהקת Blur. את האלבום הזה, דרך אגב, כבר לא ניתן להשיג בחנויות, שכן הוא יצא באלפי עותקים ספורים בלבד.

מייק פאטון בן ה-39 נולד בקליפורניה, ועד סביבות גיל עשרים התנסה בכל מיני הרכבים מוזיקליים, עד שננעל על הרכב אחד בולט – Mr. Bungle. עם ההרכב הזה פאטון הופיע ברחבי לוס אנג'לס במשך כמה שנים, עד שקיבל פנייה מלהקת Faith No More שפיטרה את הסולן שלה. פאטון החליט שכך יוכל לקדם את Mr. Bungle, והצטרף ל-FNM להקלטת האלבום The Real Thing (ב-1989). האלבום היה הצלחה אדירה, והפך את FNM לאחת הלהקות המובילות בארה"ב של תחילת שנות התשעים. הוא גרר אלבום לייב (1991), והחשוב ביותר – ההצלחה האדירה של The Real Thing גרמה לחברת "וורנר" להחתים את Mr. Bungle על חוזה.

בשנת 1991 יצא לאוויר העולם האלבום Mr. Bungle, שהכיר לעולם את הדוד החביב מהבית ממול, מייק פאטון. כמה נחמד שאותו דוד חביב, עם מראה של מיליון דולר וחיוך של בארט סימפסון, שר על ליצן פדופיל \ אלכוהוליסט \ חובב פורנו \ הכאת נשים \ הקאות בלתי רצוניות בסלון. אותו דוד פאטון שר באותו אלבום כל סגנון אפשרי – ג'אז, בלוז, דת', סול, פאנק (בפ' רפה ומודגשת). You name it, he did it.

במקביל, נדמה כי פאטון הקיצוני גרר את FNM למסלול שארה"ב לא ממש ידעה איך לקבל – ההופעות שלהם הפכו קיצוניות יותר ויותר (כללו יריקות הדדיות של פאטון והקהל, אחד על השני והזמנות של פאטון להשליך זבל על הבמה. זבל שהוא נהג לאכול בעת ההופעה), הפרעות במהלך שידורים ב-MTV, ונדמה היה שהשיא היה בעת שידור תכנית Top Of The Pop הבריטית, בה התארחה הלהקה: בתכנית ותיקה זו, שאירחה כמעט כל אמן שאי פעם דרך על פני כדור הארץ, ומהווה אבן יסוד בקריירה של אמנים מתחילים, נהוג היה שהלהקות שרות עם פלייבק. FNM לא ניגנו ופאטון לא פתח את הפה ולו פעם אחת במהלך שהפלייבק שלהם התנגן ברקע.

בשנת 1992 יצא האלבום Angel Dust של FNM, והקהל לא ידע איך לאכול אותו. בארה"ב האלבום מכר בקושי 700 אלף עותקים, לעומת אירופה, שם האלבום הצליח בטירוף. השירים היו מורכבים, הטקסטים אפלים (אבות מתעללים, אורגזמות גבריות והשיא – ספורטאים חתיכים בתיכון שמגלים במהלך סקס עם המעודדות שהם בעצם הומואים), האגרסיביות השתוללה באלבום, לצד שירים שהיו להיטים מושלמים (כמו "Everything's Ruined").

פאטון כאילו החליף את קולו, ובמקום הגרסא שקיבלנו ב-The Real Thing של זמר אנרגטי עם קול מגניב, קיבלנו סולן שמגיש שירים בסגנונות משתנים, עם טווח קולי מרשים במיוחד. לאחר ההצלחה הפושרת של האלבום בארה"ב, יצאה גרסא חדשה לאלבום, הכוללת את הלהיט הגדול ביותר של הלהקה, גרסת הכיסוי לשיר "Easy". גיטריסט הלהקה, ג'ים מרטין, קיבל המון תשומת לב (למרות שלא היה גיטריסט משהו בכלל), משהו שפאטון כנראה אהב, כי תשומת הלב מהמופרעות שלו הוסטה לכיוון של מרטין, בעל המראה הלא שגרתי. עם זאת, מרטין עזב את הלהקה לאחר הסיבוב העולמי, אי שם בשנת 1995. השמועות אומרות שהוא פשוט לא ידע איך לאכול את פאטון יותר.

בינתיים, פאטון שחרר את האלבום השני של Mr. Bungle, הנקרא Disco Volante, אלבום כמעט בלתי ניתן להאזנה, בו הלהקה התפרעה בכל סגנון אפשרי, החביאה שירים בתוך שירים אחרים (זה אפשרי, תאמינו להם), ובהופעות המעטות של Mr. Bungle, פאטון היה עולה עם מסיכות סאדו מאזו, הגיטריסט היה עולה עם חליפת חזיר, והם היו הולכים מכות על הבמה. פאטון החל להתארח אצל אמנים שונים, כולל Sepultura (באלבום המופת Roots) ובשנת 1995 נכנס עם FNM להקלטות האלבום הכי "בעייתי" של הלהקה, King For A Day… Fool For A Lifetime.

אלבום זה נחשב בעיני רבים (וגם בעיני הכותב) כאלבום הטוב ביותר של FNM, וכאחד מאלבומי המטאל הגדולים בכל הזמנים (אצלי הוא בטופ 5). עם זאת, חברי הלהקה לא אוהבים אותו. כיצד זה ייתכן, אנחנו מזדעקים? ובכן, הקלידן של FNM, רנדי בוטום, יצא מהארון באופן רשמי בעת הקלטות האלבום, ולא היה נוכח ברוב הסשנים עקב בעיות משפחתיות שנבעו מיציאתו. פאטון עצמו עבר המון משברים בזוגיות, והעובדה שללהקה לא היה גיטריסט קבוע לא עזרה להם.

התוצאה – האלבום הכי כועס ואגרסיבי של FNM, מלא בשירים שנוגעים בדת' מטאל לצד שירי אהבה מדהימים, חלקם נגועים בגרוב מפתיע וחלקם מושרים באיטלקית, שכן פאטון דובר איטלקית רהוטה. פאטון הכריז לא פעם שהוא ממש שונא את האלבום, למרות שהוא הנפיק כמה מהשירים היותר טובים של הלהקה ("Digging The Grave", לדוגמא. יצירת מופת).

אני פגשתי את הלהקה בשנת 1998, כשהופיעו בארץ, ואחת השאלות הראשונות ששאלתי את מייק בורדין, המתופף המדהים שלהם, היא האם הם באמת לא אוהבים את האלבום הנהדר הזה? הוא (ואח"כ רנדי בוטום) אישר לי שהלהקה לא חשה בנוח עם האלבום, למרות שלכל חבר להקה יש כמה שירים שהוא ממש אוהב. את "Digging The Grave" הם אוהבים מאד, אבל לא מוכנים לנגן אותו בהופעות יותר.

האלבום האחרון של FNM יצא בשנת 1998, ונקרא באופן אירוני (כיאה ללהקה, שלא מפסיקה לצחוק על עצמה) Album Of The Year. שוב, היה זה אלבום קודר, לא מובן, אבל הוא הצליח לא רע במכירות, בעיקר בגלל הלהיט "Evidence", שלווה בקליפ נפלא. הקליפ הנוסף ששוחרר מאותו אלבום היה "Last Cup Of Sorrow", שהיה למעשה רימייק לסרט "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק. דווקא כש-FNM הגיעה לנחלה מבחינת מכירות, הלהקה החליטה להתפרק, ואף אחד לא הצליח להבין מדוע. הם לא היו מוכנים לספק הסברים, אבל המעריצים חשו שלפאטון פשוט נמאס מאור הזרקורים, ובשלב הנוכחי, FNM בלי פאטון לא יכולה להתקיים.

עם פירוק הלהקה, Mr. Bungle שחררו את האלבום האחרון שלהם, California, שיציאתו נדחתה בגלל של-Red Hot Chilly Peppers יצא אלבום מסריח עם שם דומה, באותה תקופה. פאטון דאג להשמיץ את הפפרס בכל הזדמנות שיצא לו, והאלבום היה הצלחה לא רעה. לעומת האלבום השני של הלהקה, California היה שיא המיינסטרים – במקום שירים על פדופילים ויציאות גופניות, פאטון כתב שירים על חוצנים שאוהבים לגלוש בהוואי ועל מזגנים המתעוררים לחיים. מבחינה מוזיקלית, היה זה האלבום המורכב ביותר של Mr. Bungle, והחכם ביותר שלהם – כמעט ולא היו בו קטעי רוק אגרסיביים, אם כי המון שילובים של ז'אנרים מוזיקליים.

מהרגע בו FNM התפרקה, פאטון החל לעבוד במרץ, והמעיט בהופעות. פעם בשנה הוא יוצא לסיבוב קצר עם הרכב אחר – Fantômas, Tomahawk, או Peeping Tom, אבל בגדול – הוא מעביר את זמנו באולפן, בין אם ביצירת אלבומים עם הרכבים שלו, או בזמר אורח אצל אמנים אחרים. ההרכב הקומונקטיבי ביותר של פאטון מאז ימי FNM הוא Tomahawk, ועליו גם אמליץ בחום. לא בגלל שאני לא מעריך את ההרכבים האחרים של פאטון (אני מאמין ש-Peeping Tom הוא אחד מהאלבומים הטובים שיצאו ב-2006), אלא כי מדובר באחד ההרכבים הטובים שלא תראו מופיע אף פעם…

האלבום הראשון של Tomahawk (מ-2001) נקרא בפשטות… ובכן, Tomahawk. בניגוד לציפיות שפאטון יעשה מוזיקה אינדיאנית (שהרי, ברור לגמרי שהוא יעשה משהו כזה, ועל העטיפה יש גרזן מסורתי), מדובר באלבום רוק מתוחכם מאד, על גבול הפרוגרסיב – המון שבירות משקלים, המון שילובים אלקטרוניים, אבל בנגיעות קטנות. הלחנים המורכבים בנויים בחכמה, כך שהמאזין לא נסחף למערבולת, אלא מקבל יצירת רוק מגובשת, בוגרת ואפלה. כאמור, האלבום הוא יצירת קונספט, המתארת את מחשבותיו של רוצח סדרתי השואף להתקבל לעולם "הנורמאלי".

יש שיאמרו שהאלבום הזה הוא למעשה תיעוד אוטוביוגרפי של פאטון בעצמו – אחת העדויות היא שיר בו פאטון צווח בטירוף "This may can win me a grammy", פרס שבו הוא מעולם לא זכה. יכול להיות שההנחה אינה כל כך רחוקה מהמציאות, ואפילו אני פיתחתי תיאוריה שפאטון הוא בסך הכל סכיזופרן שמעדיף להתמודד עם המחלה שלו באמצעות מוזיקה, במקום לקחת כדורים. אחרת, איך אפשר להסביר את הרפרטואר המוזיקלי שלו?

אבל פאטון חכם יותר מכולנו. הוא לא חולה נפש, ולא מסומם. הוא פשוט אינטליגנט בצורה בלתי רגילה, כנראה גאון רשמי, שמסתכל על העולם מלמעלה עם חיוך אירוני. הטקסטים שלו והבחירות המוזיקליות אינן של חולה נפש או מסומם, אלא של אדם מודע לעצמו, אולי כנראה יותר מדי. האלבום השני של Tomahawk נקרא Mit Gas (מ-2003), והוא המשיך את הקו שהוכתב באלבום הראשון – מטאל ניסיוני, חכם מאד, עם המון רגעים קודרים. Tomahawk חיממו את Tool לתקופה מסוימת לאחר יציאת האלבום הזה, בחירה די מובנת, שכן האלבום השני של Tomahawk מתאים מאד לקו המייחד את Tool: קודר, מדכא, אפל.

האלבום השלישי של Tomahawk שנקרא Anonymous יצא לפני כמה חודשים, ביוני 2007, ונראה כי פאטון החליט להצדיק את הציפיות, קרוב לשבע שנים לאחר הקמת ההרכב – מדובר באלבום מרתק ומורכב, בו הלהקה מנגנת שירי עם אינדיאנים בגרסאות מטאל. החל מ-"שיר מלחמה" (שיר 1), דרך "המנון ניצחון" (שיר 7) ועד "ריקוד השמש" (שיר 9).

מדובר באחד בדברים הכי מעולים שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות, גם אם אי אפשר להאזין לו המון. לא מדובר פה במוזיקה "רגילה", אלא בחוויית האזנה שלא זוכים לה כל יום: פאטון מחבר בין המסורת האמריקאית הקדומה ביותר, שעליה התרוממה בדם התרבות האמריקאית, עם היסודות עליה מושתת המוזיקה המודרנית של היום – בס, תופים, גיטרה ומחשב. יש כאן אמירה, אבל נעזוב את זה. פאטון לא מתייחס לניתוחים שמחלצים אמירות מהמוזיקה שהוא עושה, ומסרב לתת תוקף פוליטי או חברתי לטקסטים שלו, למרות שהם בבירור נושאים אופי כזה.

חברים יקרים – אם אתם עדיין לא מכירים את העולם העקום של מייק פאטון, הגיע הזמן לצלול. לא בטוח שתאהבו את טעם המים, ולרגעים תרגישו כאילו אתם שוחים בבריכת נפט, אבל אף אחד לא ינטור לכם טינה על כך. כמו שאמרתי בפתיחה – אפשר לא לאהוב את מייק פאטון (וזה אפילו די קל) אבל אי אפשר שלא להעריך אותו. רוב הקהל שהיה בהופעה שלו בארץ לפני כמה חודשים לא הבין מה רוצים ממנו – פאטון הופיע עם אמן אלקטרוני נוסף ובמשך שעה ורבע עשה רעשים על הבמה.

אבל אין כזה דבר מטאליסט שלא מכיר את מייק פאטון. מי שמכיר אותו, ברמה שטחית ביותר, לא יכול שלא להעריך אותו. הגיע הזמן שתצטרפו למעגל. לא חובה לדעת את ריקוד הגשם, אבל למעגל אתם חייבים להצטרף – זו חוויה שפשוט צריך לחוות.