My Friend Dahmer \ Derf Backderf – סקירת גראפיק נובל

את הדברים האלה אמר הרוצח הסדרתי ג'פרי דאהמר באחד הראיונות שהעניק לאחר שנכלא. דאהמר נחשב לאחד הרוצחים הסדרתיים הנתעבים ביותר בהיסטוריה האנושית, ובצדק. שיטת הפעולה העיקרית של דאהמר היתה לחטוף ילדים, בני נוער וחסרי בית, לקדוח לתוך מוחם ואז לשפוך לתוך הגולגלות שלהם חומצה. דאהמר רצה ליצור לעצמו מאהבים זומבים שאיתם יוכל לממש את צרכיו החולניים ולהיות בשליטה מוחלטת עליהם.

קל לראות את דאהמר בתור כוח של רוע. הרי כל טיפת אמפתיה נשללת באופן מיידי כשקוראים אודות הזוועות להן היה אחראי במהלך חייו. אבל עבור המאייר והעיתונאי דרף בקדרף (שם אמיתי: ג'ון בקדרף) דאהמר היה דמות מורכבת יותר. אחרי הכל, בקדרף למד עם דאהמר באותה חטיבת ביניים ובאותו בית ספר תיכון. הוא בילה איתו בהפסקות ובמסדרונות. הוא התארח בבית שלו. הוא הכיר מספיק את דאהמר כדי לדעת שמשהו אצלו לא היה בסדר. ב-1994 דאהמר נרצח בבית הכלא בידי שותפו לתא שטען ששמע את קולו של אלוהים פוקד עליו ליטול את חייו של דאהמר. הרצח הוביל את בקדרף לאייר את סיפור הקומיקס הראשון שלו על ג'פרי דאהמר.

מאז הקומיקס עבר כמה גלגולים (ואפילו עובד למחזה) אבל בגלל חוסר עניין של בתי ההוצאה לאור ומחסור בתקציב של בקדרף עצמו, הוא לא יכל להוציא את הגרסא המלאה שתכנן בראשו. כל זה השתנה אחרי שבדקרף הפך ליוצר קומיקס מוכר בתעשיית הקומיקס העצמאית. My Friend Dahmer ראה אור לראשונה בשנת 2012. הגרסא המלאה של החזון היא גראפיק נובל שמתפרש על פני 200 עמודים ומתאר בשחור-לבן את הביוגרפיה של ג'פרי דאהמר הצעיר, לפני שפצח במסע ההרג שלו.

בקדרף ערך מחקר מעמיק כדי ליצוק את הסיפור הזה. מעבר לזיכרונות שלו, הוא ראיין חברים וותיקים, מורים והתעמק בכל ראיון שג'פרי דאהמר העניק לאחר כליאתו. התוצאה היא דיוקן מעוות ומצמרר של פרברי ארצות-הברית של שנות השבעים. My Friend Dahmer עולה על נקודה קריטית: ההתעוררות המינית של דאהמר בנעוריו קשורה באופן הדוק לחייו כרוצח סדרתי מאוחר יותר. לא רק שדאהמר גילה את עצמו כהומוסקסואל, הוא נאלץ להתמודד עם הפנטזיות החולניות שלו שכללו בעיקר נקרופיליה. ואיך דאהמר התמודד עם זה? הוא הוציא את האנרגיה שלו על התעללות בבעלי חיים מתים ששכבו בשולי הכבישים ושתה הרבה. חבריו לספסל הלימודים נזכרים בעובדה שדאהמר תמיד נדף ריח כבד של שכרות. אז איך אף אחד לא שם לב לזה?

חשוב לזכור שמדובר בשנות ה-70 העליזות, פוסט הבייבי בום הגדול של אמריקה. ילדים סטלנים שצורכים גראס או אלכוהול לא היו דבר חריג ולכן המורים בבית הספר הקפידו להעניש רק את אלה שנתפסו בתוך בית הספר. דאהמר היה מחביא אלכוהול מחוץ לשטח בית הספר וחומק בהפסקות כדי לשתות את עצמו עד לטשטוש חושים מוחלט. לפי דבריו של בקדרף, דאהמר היה רגיל להיות בלתי נראה ועם הזמן פיתח כישרון מיוחד להעלים מהסביבה את הבעיות שלו. לא היה לו למי לפנות. הוא מעולם לא דיבר עם היועצים של בית הספר שזוכרים אותו כילד נורמטיבי. אביו לא בילה הרבה זמן בבית ואמו התמודדה עם בעיות נפשיות משלה. באותן שנים לא היה נהוג להתערב בחיים אישיים של אנשים אחרים, אלא אם כן קורה משהו ממש חריג. ודאהמר היה מלך השקופים. אבל מתחת למסיכה של הילד החנון והביישן הסתתר נער שלא הבין מה קורה לו ולא ידע איך לעצור את תהליך איבוד השפיות שלו.

בקדרף הוא המספר הכל יודע של הקומיקס, ובסוף אפילו מפרט את המקורות שבהם השתמש ליצירת כל סצינה בסיפור. הוא מוביל את הקוראים ביד בוטחת לתוך אפילה מוחלטת וכשהסיפור תם אתם תרגישו שהיד הזאת עזבה אתכם לבד באפילה. האיורים של בקדרף הם בשחור-לבן ונוטים לקריקטורה אבל דווקא בזכות כך יוצרים סביבה מנוכרת וקרה בה הכל נראה זר, לא מוכר ותלוש מהמציאות. דפדוף ביצירה הזאת שקול לדפדוף בסיפור אגדה שהושחת ועוות לאין היכר.

ובסופו של דבר מה שאנחנו נשארים איתו זאת הצצה לנעורים טראגיים של מפלצת, לפני שהמפלצת נוצרה. קשה להרבות במילים מעבר לכך, אבל My Friend Dahmer לא עונה על שום שאלה. הוא מעלה הרבה תהיות ותחושה של צער והחמצה. הקריאה בו גרמה לי להרגיש כאילו שאני צופה בשרשרת של אירועים אומללים מהצד בלי היכולת לשנות את זה. וזה בעצם מסכם את חוויית הקריאה: עוצמתית אבל יהיה לכם רע בסוף.