OL – שישה ימים במקסיקו – חלק ב'

יום ההופעה במקסיקו סיטי… המשך

המקסיקנים הם מאד מקצועיים בכל הקשור להפקה – הציוד מצוין, המקום נפלא, הצוות בראשותו של מקס (בחור קטן ומצחיק, איש מלך) מאד מקצועי ונחמד, בדבר אחד הם לא עומדים – בזמנים! אנחנו התחלנו את הסאונד צ'ק שלנו כשעה אחרי שהדלתות היו אמורות להיפתח, בשלהי הבאלאנס שלנו כבר הכניסו אנשים למקום אבל הנחו אותם ללכת לחלק האחורי של המקום בשביל לא להפריע לנו לסיים. (בניגוד למה שקרה לנו בטורקיה באמצע הסאונד צ'ק שהקהל פשוט נכנס וכאילו תפס אותנו עם המכנסיים למטה)
סיימנו בשעה טובה, ההרגשה טובה, למרות שאין לעדן אפשרות לחבר את המקלדת שנייה (כמו שהובטח) ואין לי מיקרופון אלחוטי, דבר שיקשה על הטיולים הבימתיים שלי. ההרגשה עדיין טובה – פאקינג מקסיקו, שתי רקדניות בטן, 2,500 איש, קריאטור, מה יכול להעיב על זה? מי אני שיתלונן? אני מכיר הרבה אנשים שהיו חותמים עכשיו לקבל וואחד ביס מרוטוויילר רק על מנת שיופיעו עם אגדת המטאל הזאת.

הזמן שלנו מגיע! רגע העלייה לבמה מתקרב, אנחנו מתחבקים, מרגיעים את הרקדניות שהתרגשו מאד מגודל המעמד, האורות נכבים, בשנייה שהם נכבים, המקום גועש, זה כמות האנשים, האקוסטיקה, לא יודע ממה זה בדיוק, נשבע לכם הופעתי כמה וכמה פעמים בחיים, זה נשמע שם כמו אצטדיון!

האינטרו של Ocean Land מתחיל, כל המקום מוחא כפיים! אפילו הקהל של קריאטור, ה-"טראשרים" האלו לא עמדו והסתכלו וכולם שם קפצו והשתוללו למרות ששמתי לב שלהמון אנשים, זו הפעם הראשונה שהם בכלל שומעים על או את אורפנד לנד, שלא תבינו לא נכון, זה מצוין, זו כל המטרה בעצם בלהיות Support act – להיחשף לקהל חדש.

אני שואל את הקהל Comue Stas Mehiko????? וכולם צורחים Bieeeeeeennnn!!!!

הרקדניות Allesandra ו–Erendira עולות לבמה, הם פשוט אלופות, מהפנטות את הקהל עם כניסה מסתורית כזאת, תוך יום אחד הם הכינו מופע שלם ששתיהן ביחד עושות בערך את אותו הדבר במהלך המופע, פשוט קיבלנו אותן בהשגחה פרטית מלמעלה. מה עוד אני יגיד לכם…. הקטע שירה שאנחנו תמיד שרים עם הקהל בסוף של Ornaments Of Gold – בהופעה זה היה נשמע כאילו כל בלומפילד שר את זה, זה הרגע הכי חזק שלי מההופעה.

קובי ורקדנית הבטן
אנחנו יורדים מהבמה, חיבוקים, נישוקים, ברכות, איזה כיף! טריסטניה מתכוננים לעלות, ההרגשה נפלאה, כמנהגינו, אנחנו לא נשארים בבק סטייג' אלא יוצאים לטייל בחוץ איפה שהקהל, כי אנחנו וכל להקת מטאל כמעט, נולדנו מחדש באיזו ערימת קהל באיזה ערב מטאל, אסור לשכוח את זה בחיים.

טריסטניה עולים, הם אחלה להקה, בגדול ההופעה שלהם טיפה משעממת אותי אבל זה מדהים מה קורה שהזמרת עולה על הבמה (היא גם דומה מאד לזמרת של נייטוויש מה שמוסיף אקסטזה לקהל). בינתיים אנחנו שותים בירות בפינה של הקהל שם, אני בדיוק בא לחזור לבק סטייג', אני עומד בחלק האחורי של הבמה ומסתכל על ההופעה כשלפתע נקרע המיתר בבס של הבסיסט של טריסטניה, אנשי התחזוקה שם התחילו להחליף במהירות מיתר אבל מה עושים? הם באמצע שיר! ניגשתי אליו ושאלתי אותו – "Need a Backup Bass Guitar?" הוא מרגיש שנפלתי עליו מהשמיים, אנחנו הולכים לחדר שלנו, אני לא מוצא את אורי שייתן לי אישור והחלטתי בשם אורי שאני נותן לו את הבס (וורוויק 5 מיתרים שעולה סכום מכובד, טוב שאני מכיר את אורי טוב, ידעתי שזה מה שהוא היה עושה).

טריסטניה יורדים מהבמה, עד לאותו רגע, חשבתי שהמקום געש והרעיש, היו שם המון אנשים, הם הרעישו מאד בהופעות שלנו ושל טריסטניה, כשהחלו הקריאות לקריאטור לעלות לבמה – נזכרתי מי הבוס האמיתי פה, נזכרתי מי הלהקה שראיתי ברוקסן לפני שידעתי שיש מושג כזה שנקרא "בק סטייג'", נזכרתי שאנחנו היינו רק החימום לחתיכת אגדת מטאל שתיכף הולכת לקרוע פה את המקום לפירורים, המון זמן לא שמעתי קריאות כאלה של הקהל.

ראיתי המון הופעות בחיים שלי, מכל הסוגים, אפילו הייתי בהופעה של ז'אן מישל ז'אר במילניום בפירמידות במצרים, באמת הייתי בעשרות הופעות מכל הסוגים בכל מיני מקומות, מהופעות המטאל שראיתי, זאת הייתה ההופעה השנייה הטובה ביותר בכל הזמנים!! (רק מטאליקה בפארק הירקון בשנות ה – 90 לוקחת אותה) מילה פטרוזה קרע אותם! היה שלב שחשבתי שהמקום יקרוס מהבלגאן שהקהל עשה שם, היה קטע שמילה צעק לקהל – Well Mexico, are you ready to kill????
Pleasure to!!! וכל הקהל צועק (כולל אותי) – KIIIIIIIIIIILLLLLLLL!!!!! ככה איזה 4 פעמים עד שהתחיל השיר, אם אי פעם חוויתי "תענוג להרוג" זה היה רק בהופעה הזאת שלהם, אני עומד עם מעריצים מקסיקנים של אורפנד ואנחנו דופקים את הראש כמו משוגעים, בהחלט אחד הלילות היפים בחיי.

חזרנו למלון מאוחר בלילה והלכנו לישון, מחר נוסעים לגוודלחרה. קמנו בבוקר ועלינו על הוואן, מזג האוויר שם ממש קיצי, חמסין משהו לוקס, לפני שאנחנו יוצאים מהעיר אנחנו רואים משחק כדורגל שילדים ארגנו על הכביש (מכבישים כאלה יצאו שחקנים כמו מאראדונה) אחלה תמונה.

התמקמנו בוואן של Ayu האינדיאני ויצאנו לדרך. הדרך לשם מדהימה, 7 שעות נסיעה, הרים (אבל אני מדבר על הרים, עם כל הכבוד שאני רוחש להר תבור…) נופים, עצים, הנסיעה הזאת אמנם מתישה את הגוף אבל לי היא ניקתה את הנשמה, במיוחד שהייתי מחובר לדיסק מן שהבאתי ושמעתי בו את "דד קאן דאנס" הלהקה הזאת היא פשוט הפס קול של המקומות האלה בעולם השלישי. הקטע הגדול של הנסיעה – אורי (הפרח) שלא הרגיש טוב כל הנסיעה, דפק "ראסייה" לאיזה תמרור באמצע הרחוב באחת מהעצירות שעשינו בדרך, חייוואן!! הוא ירד מהאוטו כזה מג'נון, לא שם לב ונכנס בשלט, מאותו רגע היה לו שריטה על המצח מהנגיחה שהוא שם לשלט.

Ayu וחברי הלהקה
אנחנו מגיעים לגוודלחרה, גם כן איזה שם מצאו לעיר הזאת… – גוודה-לה-חרה…. אחלה מקום, הבחורות יותר יפות שם ממקסיקו סיטי, בזה ישר מבחינים בין אם רוצים או לא, העיר נראית טיפה יותר טרופית ויותר צבעונית. אנחנו עייפים מהנסיעה, מתמקמים במלון תיק תק ויוצאים לכיוון ה-"הארד רוק" קפה, מקום ההופעה. אנחנו מגיעים למקום, המפיק חורחה תופס אותי לשיחה ואומר לי "שמע, הכול פה מתאחר, נוצר מצב שאתם לא יכולים להופיע ראשונים ורוצים שתופיעו אחרונים, אחרי קריאטור…"

תבינו, להופיע אחרי קריאטור בהופעה של קריאטור משמע להופיע מול 20 איש שאולי יעשו טובה ויישארו לראות אותנו, זה לא היה בא בחשבון מבחינתנו (אני חלילה לא מזלזל ב–20 איש, אבל התוכנית היא להופיע בפני כל מי שבא, ולא שאריות קהל). אחרי התייעצות קטנה בינינו החלטנו שבנסיבות האלה לא מופיעים ואנחנו חוזרים בסבבה עם ההישג של ההופעה במקסיקו סיטי הביתה, עדיין משהו אחד קצת הרגיז בכל הסיפור – למה אתם נותנים ללהקה + 2 הרקדניות (שנסעו באוטובוס 8 שעות) להגיע עד לכאן בשביל לשפוך את העובדות האלה? בכל מקרה זכרנו את גודל המעמד ואיפה אנחנו נמצאים, לא ממש כעסנו או משהו, סתם הרגשנו לא בנח עם המצב, חשוב לזכור שלהופעה בגוודלחרה סופחנו ברגע האחרון, אפילו לא הופענו על הפוסטרים של ההופעה כי ההופעה שלנו שם נתפרה ברגע האחרון.

טוב איך פותרים את המצב המעצבן הזה עכשיו? ניגשתי ל–AC המנהל של קריאטור (ושל עוד כמה להקות + הוא הבעלים של אחת מסוכניות הבוקינג הטובות של עולם המטאל) לאחר שיחה של כמה דקות איתו (שתי דקות מתוך השיחה הוא רק מתנצל כמה המקסיקנים מאחרים כל פעם) והרצון הטוב שלו לעזור הבנו שאין לנו ברירה ולא נוכל להופיע ראשונים, מה שכן, הובטח לנו שקריאטור "יאיימו" על כל באי המקום לא ללכת אחרי ההופעה שלהם ולחכות להופעה שלנו. החלטנו שנקבל את ההחלטה שלנו ברגע האחרון אם להופיע או לא, בינתיים היה לנו שעתיים וחצי או יותר לשרוף עד שההופעות יסתיימו, שוב כהרגלינו, טיילנו בקהל, חלק מהחבר'ה תפסו תנומה בבק סטייג'.

על הקטע שהיה לאורי ולעדן עם הבחור והחולצה של הצלב קרס אני מניח שכבר כולכם קראתם (במעריב או בחדשות מטאליסט, לא ארחיב שוב למרות שאספר על מקרה נוסף שקרה בהמשך) ההופעה של קריאטור מגיעה לסיומה, אנחנו שומעים פתאום מהבק סטייג' את מילה פטרוזה אומר לקהל –
"Don't go anywhere after our show, one of my favorite bands will play here – ORPHANED LAAAAAAAAAAANNNND!!!"
המניוק עשה את זה בדרך כזאת שכל מי שלא הכיר אותנו היה חייב להישאר רק מהסקרנות עכשיו, אחרי שהם ירדו מההדרן מילה שוב הזכיר לכולם לא לזוז.

אנחנו מעיפים מבט ורואים שאולי רק איזה 200 איש הלכו מהמקום, יש במקום עוד לפחות 500 איש שנשארו ומחכים לראות אותנו, אנחנו מתחילים להתארגן ולאחר כמה דקות אנחנו על הבמה, בלי יותר מדי גזירות אני רק יאמר לכם, קנינו לנו עוד 500 אנשים חדשים למוזיקה שלנו. הקהל קפץ ושר (שם היו עוד יותר אנשים ממקסיקו סיטי, שלא שמעו על אורפנד לנד מעולם) אפילו זרקו למתי חולצה של מקסיקו מהקהל, הייתה הופעה אדירה! לפעמים כל כך חשוב להמתין ולא לכעוס, לנסות לתת צ'אנס למרות הנסיבות, פעלנו בחכמה זה בטוח. שירדנו מהבמה חיכה לנו בבק סטייג' בקבוק וויסקי, ככה בשביל ההרגשה הטובה, מתנה מחברי קריאטור והמנהל שלהם, אתם מבינים? זה קלאסה.

הם היו יכולים באותה מידה להגיד – "זה המצב, סורי, מה לעשות, תאשימו את המארגנים, סאלאמת" אבל לא, חוץ מכל מה שיש להם על הראש, היה חשוב להם שאיזה להקה קטנה ומחממת, לא תצא בבאסה מהערב הזה. האנשים האלה, כל דרך ההתנהלות המקצועית והאנושית שלהם היא פשוט שיעור בבית ספר, כמה למדנו מהם, אין לכם מושג. בסופו של דבר מה יכול להיות יותר טוב מלשמוע את מילה צועק את שם הלהקה שלך לקהל מקסיקני?

עם מילה פטרוזה
הערב וכל הטור בכלל היה נראה כמושלם. השגנו את כל המטרות והיעדים שלנו, יש לנו המון קהל חדש, חברים חדשים, אנשים שנהפכו שם למשפחה שלנו, אפילו שתי רקדניות בטן ליוו אותנו כל הטור, הכול נראה כל כך טוב, עד שמתי לפתע בא ואמר לי שבא אליו מישהו ונתן לו שרשרת של צלב קרס, איחל לו כל מיני איחולים והלך לדרכו… שמעו, זה המקרה השני בערב, למרות שאח"כ שני חברים של אותו אידיוט התנצלו בפני מתי, עדיין פעם שנייה בערב, וזה בכלל במקסיקו, מה להם ולאנטישמיות?

קיבלנו תזכורת שאנחנו נמצאים בעולם שבו האנטישמיות מתגברת, אני גאה בחברי הלהקה על הדרך בה הם נהגו בשני המקרים. אם תשאלו אותי, אנחנו לפני יציאה לטור ב–14 מדינות באירופה, אני בטוח שבחלק מההופעות שם אנחנו נראה כל מיני אנשים אנטישמים שינסו לעשות לנו את החיים רעים על ידי זה שיעוררו בנו את הפצע הכי עמוק וכואב שיש לעם שלנו, מה עושים במצב כזה? הולכים מכות? נכנסים למעצר? מבליגים? מנסים לדבר ולהפוך את אותו אדם לחבר? זה אחד האתגרים הקשים שיהיו לנו בטור שגם ככה הוא מאתגר וקשה, אני מקווה שכמו תמיד, ננהג בחכמה בהתאם למקרה ונצא מנצחים ומרוויחים כמו תמיד.

אחרי הכל, אם הצלחנו לגרום לאלפי ערבים מוסלמים לאהוב אותנו, אם שלושה מהם (לבנוני, ירדני ועוד אחד מדובאי) אפילו קעקעו את הלוגו של OL בגופם, יש לנו כבר את כל ההוכחות שמוזיקה, יכולה להפוך אויב לחבר, ואני מקווה שזו תהיה אחת מההצלחות הבאות שלנו בטור באירופה. עצם העובדה שהעם היהודי קיים למרות כל מה שעבר (בדיוק חזרנו ממקום שבו האצטקים ועוד שבטים נכחדו למשל) היא הניצחון הגדול ביותר שלנו, עדיין אנחנו חיים בעולם בו מיליונים על גבי מיליונים מסרבים להכיר בקיום שלנו, מי ייתן ונהיה אור לגויים.

תם ונשלם, תודות לבורא עולם, נתראה בפעם הבאה.