Opeth – סיפורה של להקה
מאת: ישי שוורץ
לכבוד הופעתה המדוברת בישראל של אחת מגדולות להקות הפרוג-מטאל הפועלות כיום בסוף שבוע זה, ישב ישי שוורץ – מעריץ וותיק של הלהקה, וכתב קצת על ההרכב השבדי הענק. לא כולם מכירים את שורשי הדת' מטאל המסורתיים של הלהקה שבאלבומה האחרון – Heritage עשתה הסבה כמעט מלאה ללהקת פרוג של ממש, תוך חיבור הז'אנר עם פולק ושאר ז'אנרים ששלטו בעולם בשנות השבעים. להקת Euroption היתה הרכב בלאק/דת` שבדי טיפוסי שקמה בהשפעת הרכבים כמו Grotesque וקיימה מספר בודד של הופעות קטנות בגטבורג, הלהקה הרגישה די מהר תחושה של מיצוי עצמי והתפרקה, הגיטריסט והיוצר העיקרי בה מייקל אקרפלדט, החליט שרוצה ליצור משהו ייחודי יותר ופחות על פי נוסחה.
אני אקח אתכם אחורה בזמן יותר מ 15 שנה, שנת 1994, המטאל במצב לא טוב בעולם שלאחר מהפכת הגראנג`, שנה שבה להקות כמו איירון מיידן שחררו הצהרות כמו "אנחנו לא להקת מטאל, אנחנו להקת Heavy Rock", שנה שבה היה נראה שהדברים כבויים למדי, בשבדיה שלאחר שנות הבום של הבלאק מטאל ולאחר שרבים מחברי הלהקות בסקנדינביה מצאו עצמם או מאחורי הסורגים או בעולם הבא, הבלאק מטאל תכנן את המפץ של 1996 ובשבדיה החלו ליצור אלבומים ייחודיים וכאלו שמותחים את הסגנון לתחומים חדשים, להקות כמו Edge Of Sanity, Entombed, Tiamat, At The Gates, Dark Tranquillity ועוד רבים היו בשיא תקופת היצירה שלהם,באותה תקופה הייתי בקשר רציף עם Dan Swano שנחשב מעבר להיותו מנהיג Edge Of Sanity למפיק מוסיקלי מהטובים והיחודיים במטאל השבדי, באחד המכתבים הוא מספר לי על הרכב חדש שנכנס להקליט אצלו באולפן, הרכב צעיר בשם Opeth שלסולן שלו יש יכולת למשוך צעקת Growl כמעט 30 שניות בלי לאבד את הקול,Swano התלהב וסיפר כי ללהקה הזו יש קלטת של 3 שירים מחזרה באולפן וזה כל מה שיש להם אבל החומר המוסיקלי לא פחות ממדהים בעיניו.
כמה חודשים לאחר מכן ואני נתקל בשם Opeth בכמה מגזיני שוליים שקיבלתי בדואר, ראיונות ראשוניים עם ההרכב, הסולן שיכול למשוך שאגה יותר מ 30 שניות מייקל אקרפלדט מדבר "אנחנו מושפעים מ Celtic Frost, Bathory, Darkthrone וונום מצד אחד, ומצד שני מנסים להכניס אלמנטים של רוק מתקדם משנות השבעים כמו Yes או קינג קרימסון, אין לנו דמו כי לא רצינו להוציא חומר לא מספיק טוב ולהבלע בשוק, הקלטנו חזרה ואותה שלחנו לכמה חברות תקליטים בעולם, מקווה שיאהבו" זה לקח בדיוק חודש חודשיים לאחר מכן ו Opeth הוחתמה בחברת התקליטים הבריטית Candlelight Records ומכאן נסללה הדרך לאחד האלבומים הטובים והמשפיעים ביותר במטאל השבדי והאירופאי: Orchid.
In Mist She Was Standing פתח את Orchid ומייד הרגשתי שיש כאן משהו שונה, הריפים המיוחדים, אופי הנגינה, הצבע של הסאונד, לא שמעתי דבר כזה מעולם, בעטיפת האלבום שמה הלהקה תמונה של פרח סחלב ורוד, ללא שם הלהקה או לוגו, לא כל כך "מטאל" אם ניתן לומר בעדינות, אך מצד שני לא היה אחד בסצינה של אז שלא שם לב לעטיפה מושכת העין הזו, בראיונות סיפרו חברי הלהקה כי לא רצו לפגוע ביופי של התמונה ולכן לא תקעו לוגו על העטיפה, במקביל חוסר תמונות של חברי הלהקה, דבר שהיה מאד מקובל בתקופה, הביא לסקרנות, הרבה שאלו את עצמם "מי אלו" ובראיונות טענו חברי הלהקה כי הם מקדמים מוסיקה ויצירה ולא לוק חיצוני ותדמית ולכן אין כל משמעות לאיך שהם נראים ועדיף להשאיר את זה כך. עולם המטאל קיבל את Orchid בחיבוק מסוים אך בריחוק מה, האלבום שהוקלט והופק על ידי אותו Dan Swano יצר הרבה עניין במגזיני המחתרת של אותן שנים אבל לא הצליח לעורר אנשים מעבר למעגלים של מוסיקת ה Underground בעולם, אני בטוח שהם גם לא ניסו, זה היה אחלה אלבום שמי שאהב אותו החזיק ממנו סוג של קאלט, אני הייתי מהמאוהבים הראשונים, אבל אני מודה ומתוודה שלקח לי הרבה זמן להבין בדיוק מה הולך שם ולאיזה עולם עשיר ומיוחד אני נכנס, אני יודע שרוב קהל המטאל הרגיש תחושה דומה לגבי האלבום אך הקונצנזוס היה על איכותו הגבוהה ועל היותו מבטיח ויוצא דופן.
את Orchid אני שומע המון עד היום ובהרבה מובנים אוהב אותו כיום הרבה יותר מאי פעם, זה אלבום בכורה מדהים, מעניין, אורגני ומרגש שלא שמעתי כמותו מבחינה מוזיקלית מעולם, אם הייתי צריך לקחת 3 אלבומים של Opeth לאי בודד – Orchid היה אחד מהם, ללא ספק.
האזינו ל: The Apostle In Triumph
השנה היא 1996, אני בן 20, הדיסק של Morningrise האלבום השני של Opeth נוחת אצלי בתיבת הדואר שבוע לאחר צאתו בעולם, הפעם כבר נפרדתי מ 18 דולר ופיתחתי ציפיות גבוהות, מבט אחד בעטיפה הבהיר לי שאני לא הולך להתאכזב, השקעה אומנותית כזו לא ראיתי בהרבה אלבומים מהשנים ההן, מעודד שמתי את הדיסק במערכת ו Advent החל להתנגן, אני לא יודע מה קרה לי אבל מהר מאד מצאתי את עצמי מפזר שיער, עומד באמצע החדר ודופק ראש לכל הכיוונים לפי המוסיקה, הייתי בשיא הספיגה האומנותית שלי וב Morningrise ה 13 דקות הראשונות שלו הסתמנו כהמשך וכשדרוג ענק של Orchid שהיה אלבום טוב מאד אך מעט נאיבי, כאן הלהקה עברה והתבגרה בשנה הרבה יותר ממה שלהקות עוברות בחצי עשור, שירים כמו Nectar המצויין, The Night And The Silent Water וכמובן Black Rose Immortal שהיה אורגזמה מטאלית איכותית של 20 דקות והיה שיא השיאים של האלבום בעיני, Opeth שדרגו את אלבום הבכורה בכל פרמטר אפשרי, גם כאן דרך אגב לא הופיע לוגו הלהקה על העטיפה במהדורה הראשונה ולא היו תמונות של חברי ההרכב, Opeth יצרה מוסיקה שבאה בהרמוניה עם הטבע והאלמנטים האומנותיים הבסיסיים מהם מורכב כל פריט אומנותי איכותי, במקום לנתץ אותם כמו שניסו רוב הלהקות מהתקופה, Opeth רתמו את הטבע, החזון והאומץ האומנותי לצידם והצליחו בגדול. אחרי Morningrise כבר היה ברור להרבה אנשים שהלהקה היא אחת המעניינות והאיכותיות ביותר במטאל באירופה, אך עדיין הזרקור האיר על הרכבים אחרים.
My Arms, Your Hearse שיצא ב 1997 תפס אותי לא מוכן, לקח לי הרבה מאד זמן להתחבר לאלבום הזה, אני זוכר את עצמי נוסע ביום גשם מבול לחזרה עם הלהקה דאז, ודורי בר אור, חבר טוב וגיטריסט Eternal Gray כיום משמיע את האלבום הזה, אני מקשיב למוסיקה דרך חלונות מוצפים בגשם, צומת רמת גן-פתח תקוה, פקק אימים והאלבום מתנגן לנו באוטו באמצע המבול, אני לא אשכח את הסיטואציה הזו לעולם, היה בה משהו מאד מיסטי, הרגשתי את מה שהם מנסים ליצור כאן, אבל אחרי שני אלבומים שמאד נגעו בי עמוק, הרגשתי מעט מאוכזב, לא הייתה כאן באמת תזוזה או עליית מדרגה, זה אלבום טוב אבל הרגשתי ואני עדיין מרגיש שהוא פחות טוב משני הראשונים ומאלו שיצאו אחריו, אין ספק שהוא הכי אפל של הלהקה עד היום ואולי זה מה שמבדיל אותו מהאחרים, בנקודה הזו התחלתי לחשוש שאולי אני מאבד אותם, באותה שנה יצא The Mind's I המצוין של Dark Tranquillity ו Emperor הוציאו סוף סוף את אלבומם השני כך שהפוקוס שלי עבר לכיוונים האלו.
ואז הגיע Still Life וכל מה שחשבתי על Opeth החוויר לעומת האלבום המדהים והמושלם הזה, כאן כבר הרגשתי שההרכב ישב על כל תו וכל צליל ויצר אלבום מתוך לב מדמם, האלבום שהיה אמור להקרא במקור Everything Dies נהנה ממשחק המילים וכפל המשמעות של Still Life, הכתיבה של מייקל תפסה נופך ציני ובוגר הרבה יותר, מוסיקלית הלהקה קפצה באלבום הזה שלוש דרגות והגיע לשיא היצירתיות שלה בעיני, אין פה שירים פחות ממעולים, החומר דינמי, לא משעמם לרגע ומתפתח בכל שנייה, מוסיקה לשוט עמה בתוך המוח והרגש. עברתי המון סיטואציות אינטימיות בשנים ההן עם האלבום הזה ברקע, זה אלבום חושפני, נסו לעשות סקס בחורף כשהוא ברקע ותבינו על מה אני מדבר, Still Life הביא את Opeth להצלחה הכי גדולה שלה עד אז בכל העולם, הוא פתח ללהקה קהלים חדשים ושימר את הישנים, בעיני זה האלבום הכי טוב של הלהקה, נכון שהוא מעט קל יותר לעיכול, אבל זה לא בהכרח דבר רע לומר, אלבום שאין בו ולו קטע אחד מיותר או משעמם, בעיני Opeth הגיעה כאן לשיא היצירתיות שלה.
בארבעת האלבומים האלו קיבעה הלהקה את היסודות לכל מה שאתם מכירים כיום ולכל מה שנוצר ונכתב בהמשך הדרך, הטקסטים של אקרפלדט תמיד היו מעולים, יוצאי דופן ואיכותיים בהרבה מהמוכר בתחום, לא התעכבתי על צורת הנגינה ולא על שורות או משפטים בטקסט אלא בסיפור החווייתי שלי עם הלהקה האיכותית הזו בימיה הראשונים. את שאר ההיסטוריה אתם יודעים טוב מאד, סטיבן ווילסון נכנס לתמונה, Blackwater Park ולאחריו צמד האלבומים Deliverance ו Damnation וכן הלאה והלאה עד היום. דבר אחד אני מרגיש שכן חשוב לי לומר, וזה בנוגע ל Heritage, האלבום האחרון של הלהקה.
בישראל יצר האלבום תגובות מעורבות ויש שיאמרו שחצה את קהל המעריצים לשניים, אני מרגיש שהמקום ממנו בא האלבום הזה הוא אותו מקום של תעוזה ממנו הגיע אלבום הבכורה Orchid, כלומר: גם אז יכלה הלהקה למצוא עטיפה יותר מטאלית מפרח סחלב וורוד, להוריד את קטעי הפרוג רוק וליצור אחלה אלבום בלאק מטאל, הם לא עשו זאת וטוב מאד שכך, הם העיזו, הלכו בדרך שלהם, בשביל זה הם עדיין כאן. אני מודה שגם לי היה לא קל להתחבר לאלבום החדש והוא בטח לא הדבר הראשון שקופץ לי לראש כשאני חושב על ההרכב, בטח ובטח כמי שמכיר ושומע אותם מתחילת הדרך. יחד עם זאת אני מעריך את הרצון לחדש, ללכת אל הלא מוכר, אל מקומות שמגרה להתעסק בהם, מעל לכל Opeth הראו באלבום הזה שני דברים באופן מאד בולט: האחד הוא שהם להקה שלא הולכת על בטוח ולוקחת הרבה סיכונים, דבר שהוא נפלא אומנותית בעיני, והדבר השני הוא שהם להקה מעולה, יהלום נדיר בעולם מוסיקלי רדוד ומשעמם לרוב.