Orphaned Land בפסטיבל סאמר בריז

הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה בה כתבתי יומן מסע, אני יודע שחלקכם נהנה מאד לקרוא את יומני המסע שפרסמנו אחרי הטור הבלקני וההופעה במקסיקו. אני מודה שלא היה ממש זמן עקב ריבוי ההופעות שלנו אבל כשיש אני מבטיח תמיד לכתוב והנה אני כאן!

מאז יומן המסע האחרון שכתבתי הספקנו לעבור טור של 29 הופעות לעיניי עשרות אלפי אנשים ב-14 מדינות (כולל עוד הופעה בחנות דיסקים בשוויץ לעיני 10 אנשים) ביחד עם Paradise Lost. הספקתי להכיר את אהבת חיי בפולין וקצת אח"כ הופענו בהונגריה ובפסטיבל ענק באיטליה שם הייתם צריכים לראות מה קורה שלהקת "חפלת מטאל" עושה ביצוע לשיר האיטלקי Volare!! חוויה שלא רואים כל יום, תהיו בטוחים!

לפני היציאה לפסטיבל Summer Breeze הופענו במועדון התיאטרון, איך אני יסביר לכם את זה…זה קטע מטורף, אחרי שהופענו ב-21 מדינות, כמה שחושבים שזה ברור, זה ברור יותר מאי פעם – אין על הבית! זה מתחיל מהאנרגיות שלנו על הבמה, הביטחון העצמי בהופעה, הקהל שמכיר כל מילה ומילה מכל שיר, אי אפשר להשוות את זה עם שום הופעה מעשרות ההופעות שהופענו מסביב לעולם, שלא תבינו אותי לא נכון, ההופעות בחו"ל הם חוויה חשובה, אדירה ומדהימה, יש לנו אין סוף סיפורים משם, אבל הבית, הבית… תסלם.

סיימנו עם ההופעה בתיאטרון וישר התחלנו להתכונן קשות להופעה בפסטיבל (בו הופיעו 50 להקות במשך 3 ימים) עשינו כמה חזרות עם טל (המחליף של יוסי) בשביל לרענן איתו את החומר, יוסי בחריקת שיניים נאלץ להישאר בארץ לצידה של אשתו שתלד את בתו השנייה בע"ה בימים הקרובים, לא הייתה בעיה להכין את ההופעה תיק-תק, בעיקר בגלל שמדובר בפסטיבל, הזמן שכל להקה מקבלת לנגן הוא מועט, למזלנו שובצנו על הבמה הראשית (הבמה היא בגודל של עיר, ראיתי כבר מועדונים בגודל הבמה הזאת).

יום שישי בבוקר יצאנו לדרך, בערב כבר היינו בשטח הפסטיבל, ה-"פאק" הראשון היה שבאנו עם שקי שינה ותכננו לעשות את הפסטיבל בשטח הקמפינג של הבק-סטייג', עקב המבול 🙂 שתקף את האזור נאלצנו לקחת מלון, הדבר עלה לנו קצת יותר כסף ממה שציפינו אבל בסופו של דבר עדיין זה היה שווה את הפסטיבל היוקרתי הזה. עד כמה שידוע לי הפסטיבל הוא השני בחשיבותו (לאו דווקא בגודלו למרות שיתכן שכן) בגרמניה ויש לו שם ומוניטין מצוינים. אגב, כל 12,000 הכרטיסים לפסטיבל – נמכרו.

את היום הראשון של הפסטיבל פספסנו, את רובו של היום השני גם לא הספקנו לראות אבל למזלנו הספקנו להסדיר את כל הסידורים שהיו לנו (עניינים טכניים, תחבורה, מלון, למסור את המרצ'נדייז לדוכן, פגישות עם כל מיני אנשים חשובים) ואת כולם עשינו כשדארק טראנקוויליטי מנגנים ברקע, סיימנו וישר רצנו לראות את Opeth – אחלה הופעה, אחלה סאונד, הקהל לא נטרף מהם אבל ככה גם המוזיקה שלהם, סה"כ מאד רגועה, הופעה מצוינת לדעתי, ריגש אותנו המחשבה שאנחנו מחר נופיע על אותה הבמה.

עפנו למלון והלכנו לישון, למחרת ביום ההופעה אספו אותנו ב-12:20 והגענו ישר לסשן חתימות בדוכן של מטאל האמר הגרמני, הקטע החזק של סשן החתימות היה שלי – שימו לב:

אנחנו יושבים, חותמים על דיסקים, גלויות, תמונות, ניירות, מגיע לו לפתע בחור חמוד, ויש לו ביד את הקרן הזאת שמוזגים לתוכה בירה ושותים כמו הויקינגים, אני שומע את מתי שואל: "What is it, Shofar?", אני פתאום חושב שהבחור כל כך אוהב אותנו שהוא הביא לפסטיבל – שופר!!! פששש…. אני אומר לו "תן לי את זה רגע", איך שאני לוקח את זה אני בא לחפש את הפייה של אותו "שופר" ואני לא מבין למה זה סתום ואין שם פייה… בינתיים, אני לא שם לב שאני מעיף בירה לכל הכיוונים ושהצפתי את כל הסטנד בבירה, כל ה-מ-ק-ו-ם נהיה בירה!!! ואני לא שם לב ועדיין בשלי, מנסה להבין מה זה ה-"שופר" הזה, אני זוכר שאמרתי לעצמי בראש "בונא איזה מן שופר מוזר זה…" זה מה שנקרא – חייוואן עעעעלללל!!! התחלתי לשיר עם אותו גרמני את "אל מאד נעלה" מילה במילה, תוך כדי שכולנו מנקים עם סמרטוטי נייר את כל הבירה ששפכתי שם, במקום להקה נראינו שם כמו עובדי מטבח, זה היה הזוי מאד.

סה"כ היה כיף לפגוש שם את החבר'ה מהארץ, מסנצ'ורי מדיה, מהפורום הבינ"ל, היה כיף לפגוש את ליב קריסטין, אטרוסיטי, לקונה קויל, טריסטניה ודארק טראנקוויליטי!

ההופעה עצמה הייתה מצוינת, השקנו בה את הדגל החדש שעשינו ללוגו שלנו, הדגל הוא ענק יחסית והוא בגודל של 3.5 מטר על 2.5 מטר, על הבמה של הפסטיבל הוא היה ננסי ועדיין – הוא גדול פי 5 מהדגל הקודם! הקהל הגיב ממש מצוין להופעה שלנו, היה ברור שהמטאל המזרח תיכוני שלנו הכה אותם בתדהמה, בנורא אל נורא, אלפי אירופאים לא היססו וקיפצו כאילו הם עשו דוקטורט במהות החאפלה, אין ספק שההופעה הזאת היא אחת החשובות בקריירה שלנו, נכון לרגע זה מן הסתם…

קשה להסביר במילים את ההרגשה שעוטפת אותך שאתה נמצא עם הלהקה שלך בגרמניה דווקא, לעיניי 10,000 אנשים ואתה רואה שני דגלי ישראל מונפים בקהל משני מוקדים שונים, דווקא בימים האלה, שנראה לנו שיש קרע עמוק בעם שלנו, הרגע הזה הזכיר לי איזה עם חזק אנחנו, מישהו פה מכיר עם אחר ששרד את מה ששרדנו? אני מכיר כמה "עמים" מגניבים לאללה שנמחקו ואמרו סאלאמת לעולם, העם שלנו אחד ויחיד ואני לא מחליף אותו בשום עם או מקום אחר למרות ערימות החרא שכולנו אוכלים כל יום, כל החיים.

Summer Breeze ודגל ישראל. צילום: Evina Schmidova

יש לנו במדינה שלנו הכול, בקו ישר של 500 ק"מ יש לנו שלג, מדבר, שפלה ו-חוף ים, יש לנו את כל סוגי המאכלים בעולם, היחידים שאכלו ג'חנון אורגינל זה התימנים בתימן והישראלים, אותו הדבר לגבי קוסקוס, ועוד מאות מאכלים. בישראל יש את כל העולם ומלואו – אנחנו קיבוץ גלויות וזה המקום הכי יפה ומעניין שיש לחיות בו. בצ'כיה יש בעיקר צ'כים, פה יש סלט תרבויות שלם, היופי הוא שהסלט הזה מתערבב אחד בתוך השני, בדיוק כמו המוזיקה של Orphaned Land, אפשר לאהוב או לא לאהוב, מה שבטוח, מדובר במשהו שונה ויוצא דופן שאין בשום מקום אחר, לא משנה איפה נופיע, ההשראה והבית שלנו – השם שלהם הוא – י-ש-ר-א-ל!

עם ישראל חי, באהבה, תסלם…
קובי פרחי.