Orphaned Land – יומן מסע תורכיה-בולגריה (חלק ד')
30.1.05 – הנסיעה וההופעה באיזמיר… המשך
וולאק יום ראשון או לא – תוך שעה היה שם כמעט את כל מה שביקשנו על מנת שיהיה לנו את המינימום הנדרש בשביל שנוכל לעלות על הבמה ולשמוע את כולם מנגנים, זה עדיין לא היה מה שביקשנו במפרט, אבל קשה לנו לחשוב שאנחנו נבאס 500 מהמטאליסטים של איזמיר שמחכים שנקפיץ אותם.
הסאונד צ'ק מסתיים ואני מתחיל להרגיש לא טוב פתאום, אולי זה משהו שאכלתי או שהתקררתי בבק סטייג' הקפוא של איסטנבול, לא יודע…. אנחנו יושבים בבק סטייג' הצפוף, מתי אומר לי שיש לו בחילה, לעדן יש בחילה, אורי ויוסי רבים על איזה שטות ותוך דקה מתפייסים ומתחבקים, אבי עוד שניה רוצח מישהו כי הביאו לו סנדוויץ' בשר וחלב אחרי שהוא אמר במפורש "No meat together with milk, tamam??" המקום כולו קלסטרופובי כזה (במובן הטוב והרע של המילה, טוב כי זה מטאל לפנים, רע כי אנחנו לא מרגישים טוב).
בגלל שהסאונד צ'ק לקח שנים אנחנו שוקלים לבטל ללהקות המחממות את ההופעה, כואב הלב אבל אנחנו חייבים להופיע ולעלות על אוטובוס לסופיה – 19 שעות נסיעה יא וואראדי! החלטנו בסוף רק לצמצם להם את משך ההופעה שלהם, באמת זה נעשה בלית ברירה, אם המועדון היה עומד במה שהתחייב לא היו נגרמים עיכובים, כמה שזה ביאס – לא אשמתינו, הלהקות עלו להופעה, בינתיים ההרגשה שלי הכללית הולכת עוד שלב אחד אחורה.
האינטרו מתחיל – אנחנו עולים לבמה, במקום יש 500 אנשים, המטאליסטים של איזמיר הם יותר קשוחים מאלה של איסטנבול, הם בלאקרים כאלה, עדן אומר לי שנצטרך להתאמץ יותר מהרגיל בשביל לחרפן אותם. המבול מתחיל ברקע וזה כמו בסרטים, כל המקום דחוס במטאליסטים, למטה, למעלה, בצדדים במדרגות, הקהל ממש עלינו, ליד אבי עומדים 6 מטאליסטים ודופקים לו הד באנגינג ליד ה-High hat, זה מה שנקרא שכונה, אבל איכות של שכונה.
תוך שני שירים הקהל ואנחנו כבר היינו אחד, כמו תמיד, משום מה ההופעה כל כך טובה אבל משיר לשיר אני מרגיש שההרגשה שלי הולכת ונהיית יותר ויותר גרועה. באמצע ההופעה אני כבר מרגיש חולה לכל דבר, טוב מה עושים עכשיו במצב כזה? אני באמצע הר געש מתפוצץ ואני חייב פסק זמן… המשכתי לסחוב עד סוף ההופעה כשאני מחזיק את עצמי אשכרה לא להתעלף, השירה וההופעה עצמה לוקחות הרבה אנרגיות שבאותו רגע בכלל אין לי.
היה שם מצב, כמו בסרטים אשכרה – אתם מכירים את הקטע הזה בסרטים שפתאום התמונה נהיית הזויה והסאונד כאילו התפוגג? נעלם? אני רואה את התמונה של המקום, בכל פינה מישהו דופק את הראש, אני רואה ערימה של "הד באנגס" בכל מקום, אני כאילו רואה את זה בהילוך איטי כזה, אנשים מסתכלים עליי וצורחים את המילים של השירים אני עומד על הבמה, גמור, ואני לא שומע כלום, הכול נהיה הזוי כזה, השיר מסתיים ואני לובש חולצה ארוכה כי פתאום התחלתי לקפוא מקור. הגענו לאל מאד נעלה, אמרתי לחבר'ה שאני חייב שנוותר על Ornaments Of Gold כי אם לא אני שופך לאגר על הבמה! ביצעתי את אל מאד נעלה בכוחות האחרונים שלי, איך שהשיר הסתיים ירדתי מהבמה ובריצה יצאתי מהכניסה האחורית של המועדון לחצר…
אני מוצא את עצמי מחוץ למועדון, אני שומע 500 איש צועקים – ORPHANED LAND !!!ORPHANED LAND!!! ותוך כדי אני מקיא את אמא של הנשמה שלי בחוץ. כל הלהקה לא יודעים בכלל לאן נעלמתי, איזה תמונה פסיכית, הקהל ממשיך לקרוא לנו באטרף! אחרי שסיימתי ושתיתי מים אני בא להיכנס למועדון מאותה דלת אחורית שממנה יצאתי ואני קולט שהיא נעולה!!!! איך תמיד אני מגיע למצבים המטומטמים האלה? אני נעול מחוץ למועדון! הקהל קורא לנו, כל הלהקה מחפשת אותי ואני מחוץ למועדון דופק בבוקסים שיפתחו לי את הדלת אחרי שהקאתי, עוד שניה הייתי הולך לכניסה הראשית ומשכנע את הדור מן שאני הסולן של הלהקה שהרגע ירדה מהבמה. נראה לי הוא היה דוקר אותי רק בגלל שהוא היה חושב שזו בדיחה, הזוי כל כך, מי צריך סמים בכלל?
מופיעים באיזמיר
אחרי שכמעט שברתי את הדלת פתחו לי אותה, כולם צועקים לי "איפה אתה!? מחפשים אותך, תעלה לבמה!!" לקחתי עוד בקבוק מים תוך כדי שאני ממלמל "כן, כן, הנה, אני עולה, אדיוטיים, נועלים לי את הדלת…" – הרגשתי טיפה יותר טוב. בהדרן, שביצענו את Beloveds שמחובר ל – The storm still rages הרגשתי כבר יותר טוב, המשכנו לנורא אל נורא, אני לא יודע איך הקומה השנייה לא נפלה מהקפיצות שהיו שם וסיימנו כמובן ב-Estarabim (אותו כבר שרתי שאני עם מעיל, המקום רתח מחום ואני קפאתי) שהיה מן הסתם שידור חוזר של מה שהיה באיסטנבול.
איזה מעצבן זה להיות חולה פתאום! איך שנגמרה ההופעה ביקשתי מהמפיק שיבריח אותי מהמקום בחזרה למלון, אנשים קוראים לי שם מכל כיוון ואני מסמן להם עם היד "שניה, תיכף אני בא" הברזתי להם פשוט, פשוט לא יכולתי להיות שם עוד שניה. החבר'ה נשארו שם לחתום, להצטלם, סה"כ הופעה מדהימה, פאקינג שכונה מה שהלך שם.
31.1.05–03.2.05 – הנסיעה, ההופעה ועוד – בולגריה
הנסיעה לסופיה היא לא באוטובוס פרטי שלנו, אלא באוטובוס תיירים. הדיילת של האוטובוס, רק ראתה אותנו וכבר שנאה אותנו והסדרן של האוטובוס, נראה אנטישמי ברמות על. בנסיעה הרצנו אין סוף תיאוריות על מה הם חושבים עלינו, במעבר הגבול בין טורקיה לבולגריה, כבר קיבלנו קונוטציות של השואה, כנראה לכולנו עדיין יש איזה טראומה ואיכשהו, הייבוש שם וההמתנה, העייפות והעובדה שאנחנו אנשים שרוטים + ההליכה הזאת ברגל בין האשנבים נתנה איזה קו דמיון דקיק… עברנו את הגבול סוף סוף.
בולגריה, למי שלא יודע, היא ארץ מולדתם של סבא וסבתא שלי, מאד מרגש עבורי להגיע למדינה הזאת ועוד להופעה. המדינה, נראית מאד, מאד ענייה, כל הבתים שם עזובים, הכול נראה כמו עולם שלישי. האנשים נראים איכרים כאלה לבושי סמרטוטים, קצת צבט לי את הלב למרות שיש המון אמת בפשטות הזאת בעולם שרץ קדימה במהירות האור… שהגענו לאזור סופיה, התמונה קצת התחילה להיראות יותר אירופאית ומערבית, סוף סוף רואים עיר, שלטי חוצות, איזה בניין חדש, משהו… שכחתי לציין שכל בולגריה לבנה משלג. ראיתי כבר שלג בחיי אבל 29 שנים שאני חי אף פעם לא ראיתי אותו נופל מהשמים והנה לבסוף זה קרה, הדבר "הדבילי" הזה באותו רגע מרגש אותי מאד 🙂
הגענו לתחנה המרכזית של סופיה, אנחנו מחוקים ברמות שאני לא יודע איך לתאר – שתי הופעות יום אחרי יום, במצטבר נסענו כמעט 30 שעות באוטובוסים, אנחנו חצי חולים וחסרות לנו שעות שינה בכמויות, המפיקים (+ שתי חברים שלהם דוברי עברית שאחראים על כל תנועת התיירות מישראל לבולגריה, ג'ורג' ונועם הגברים) לקחו אותנו לאיזה מלון גרוע, תוך דקה פסלנו אותו. שלומית ראתה את המיטות שם וקיבלה חום (בצדק) עד שלא עברנו מלון היה לה פרצוף של "מי שמדבר איתי עכשיו אני דוקרת אותו" (הוא היה יותר גרוע מהמלון שהיה לנו באיסטנבול) והסברנו למפיקים שאם לא נישן טוב הלילה, מישהו מחר פשוט לא יקום בבוקר. המפיקים גילו הבנה ולקחו אותנו לאחלה מלון, איזה כיף, הלילה נישן על מיטות! דבר כל כך פשוט כמו מיטה, כל החיים שלנו הדבר הזה נלקח כמובן מאליו, בטור, מיטה זה כמו זכייה בלוטו, לילה טוב!
בבוקר, אחרי שראיינו אותי לתוכנית שמשודרת לחיילי הצבא הבולגרי (?!) לקחו את החבר'ה לסאונד צ'ק, אני נשארתי במלון לאגור קצת כוחות.
הסאונד צ'ק הלך מצוין, המקום אחלה, הבמה אחלה ועוד יש שם פרגוד כזה (כמו במועדון התיאטרון, כמו שאנחנו אוהבים!) הבק סטייג' בכלל אליפות, יש לנו חדר ענק, מחומם, ים כיבוד… Draga – אחת המפיקות של הערב שהיא גם מעצבת בגדים גותים מקוריים התלבשה על שלומית ונתנה לה כמה בגדים ממש יפים, לצורך העניין גורשנו על ידי הבנות לכמה דקות מהחדר בשביל ששלומית תמדוד כל מיני בגדים (כל שנייה מישהו מאיתנו שכח שמודדים שם בגדים ונכנסנו בטעות לחדר – שלומית, סליחה!)
שלומית בלבוש הולם
אחד הדברים היותר מוזרים אצל הבולגרים הוא האפקט שעדיין נשאר להם מהשלטון הקומוניסטי – הקהל מתחיל להיכנס לאולם, הם נעמדים שתי מטר מהבמה! בשורה! אף אחד לא חוצה את השורה ולא מתקרב לבמה (ולא תגידו שיש שם מאבטחים או משהו, הרגל מהקומוניזם…). אני חושב לעצמי "אם זה ככה בטח בהופעה הם יעמדו כמו פסלים". Beta – המפיקה השנייה הרגיעה אותי ואמרה לי שלקראת ההופעה שלנו הם יתקרבו לבמה – בכלל זה כל כך מוזר, כל מקום עם המנטאליות שלו, השיגעונות שלו (באיסטנבול למשל – כל הקהל השכונתי רצה את נורא אל נורא, באיזמיר, כל הקהל הקשוח צעק Find Your self בקריאות קצובות).
במקום יש 300 איש, אחרי 3 להקות חימום אנחנו עולים לבמה, הקהל כבר דבוק לבמה, כולם דופקים את הראש, הם פחות מכירים את המילים של השירים אבל תהיו בטוחים ששומעים אותם, הם קופצים ומשתוללים כמו משוגעים. שביצענו את The Beloved's Cry ראיתי את אמיל (המפיק השלישי, בעלה של Draga) שר ומתרגש, מסתבר שאני והוא מכירים כבר מעל 10 שנים, בימי האנדרגראונד של שנות ה – 90 הוא ראיין אותי ל-Fanzine שלו ואפילו שם שיר שלנו באוסף שיצא על… קלטת (מדובר על שנות ה–90 רבותיי, צאו מההלם) – בסוף, ביצענו את Priturisa Planinata – שיר מלנכולי (מדהים!) בבולגרית.
ההופעה בבולגריה הייתה ההופעה בה היו הכי מעט אנשים, מצד שני זאת הייתה ההופעה היחידה מבין חמשת ההופעות בטור שבה קראו לנו פעמיים לעלות להדרן. אחרי ההדרן הראשון, הקהל פשוט עמד שם 10 דקות (!!!) וקרא לנו לחזור. ביצענו את אל מאד נעלה וזה היה השיר שסגר את ההופעה ואת הטור סופית. באותו לילה, סוף סוף שתיתי בירה ועישנתי סיגריה אחרי שהחזקתי את עצמי כל הטור על מנת לשמור לעצמי על הקול. כולה בירה וסיגריה מסריחה, לפעמים ברגע הנכון, הם הדבר הכי טוב שיש, אבל רק באותו הרגע.
יום למחרת, סשן חתימות בחנות של Draga, למרות השלג הכבד מגיעים עשרות אנשים ונותנים לנו מתנות, מצטלמים איתנו. משם באיזה שלב ברחנו אני, אורי, מתי ואמיל לסטודיו של אמיל. אמיל, או בשמו המקצועי Emo, הוא המקעקע הבכיר ביותר והוא מעין God Father של כל המקעקעים בבולגריה, הוא אחראי גם על ארגון פסטיבל הקעקועים שקורה שם כל שנה. אשתו Draga היא הדוגמנית שמעטרת את כל הפוסטרים של הפסטיבל, הוא חתיכת מקעקע, יש לו חזון וראש כל כך אומנותי, יסלחו לי מקעקעי ארצנו, הוא באמת God Father.
אז הלכנו אליו לסטודיו, בשלג כבד, באמצע סופיה, שוב, אני מתרגש, (אני חושב לעצמי "בטח סבא שלי הילך פה לפני 50 שנה באותו רחוב…") אנחנו הולכים לקעקע למתי את הלוגו על היד (הגיע הזמן באמת ינעל אחותך!) ואני ואורי עשינו את המשולש של 3 הבנים של 7. אין דרך יותר יפה מלסיים את הטור ככה, מקועקעים בסמלי הלהקה והמבול בסופיה המושלגת.
מתי מתקעקע
לסיכום Flooding The Balkans:
– הופענו 5 פעמים בחודש (הופעה אחת, באתונה, בוטלה)
– הטור כלל 4 ארצות (ישראל, יוון, טורקיה ובולגריה)
– עשינו 3 לילות באוטובוס.
– קהל בהופעות: תל-אביב 700, סלוניקי 350, איסטנבול 1,000, איזמיר 500 וסופיה 300.
– הייתה חוויה שלא תשכח, מבחינתנו – אנחנו מקווים שזו רק ההתחלה.
נתראה בפעם הבאה, אוהבים אתכם עד השמים!
