Orphaned Land – שישה ימים במקסיקו

הקדמה

הסיפור מתחיל בערך באותם ימים שחזרנו מהטור הבלקני שהיה – בעת ובעונה אחת התחלנו לארגן את הופעת ה-"שנה למבול" בחיפה ובמקביל את הטור הדרום אמריקאי שלנו שהיה אמור לכלול 6 ארצות בדרום אמריקה.

"הסרט הטורקי" – לפני הנסיעה

כרגיל כמו בכל סרט טורקי של אורפנד לנד, תוך שבוע אחד הכול כביכול התמוטט לנו – הפיוז'ן, המועדון שבו היינו אמורים להופיע בחיפה, נסגר והפך למסעדה בין לילה… ממש יופי… זה כבר אחרי שהכול סודר והוסכם, נעשה סיור לוקיישן במקום, פגישות עבודה, עכשיו צריך להתחיל הכול מהתחלה. אורון (שמונה על ידינו למפיק האירוע) ואני מחפשים יום אחרי יום בנרות מועדון אחר להופעה, כל המועדונים מודיעים לנו אחד אחרי השני שהם כבר נתפסו… בכל זאת, פורים הוא תאריך אטרקטיבי. במשך ימים על גבי ימים, לא הצלחנו למצוא מועדון אחר בחיפה להופעת שנה למבול. באיזה שהוא שלב, אני ואורון מצאנו את עצמנו באולם חתונות גרוזיני מנסים לחשוב איך נרים שם את הבמה והסאונד, אורון כל הזמן טרח להגיד לי שבעלי המקום לא נראים לו אנשים סימפטיים, אני יסכם את זה בכך שכשראינו שהאיש תחזוקה שם חותך מפות נייר לשולחנות עם סכין קומנדו, השתכנענו שבמקום הזה – אורפנד לנד לא תופיע בזמן הקרוב.

תוך כדי הקאראחנה, אנחנו חוזרים לתל אביב, בדרך אני מעודכן שהטור הדרום אמריקאי שלנו מתפורר לחתיכות, אני מתחיל לתהות איזה חטאים עשיתי בגלגול הקודם שלי שזה מגיע לי, אני לא מצליח להתאושש. עצרנו באולפני הגרוב בהוד השרון לאיזה פגישה, אני בינתיים מרגיש על הפנים, יצאתי למרחב הפתוח שם לשאוף אויר, בעוד אני מטייל שם במרחבים הפתוחים, נושם קצת, חושב על החיים, על הבעיות, אני בטוח ששום דבר לא יכול להיות גרוע יותר, באותה השנייה – מאחד הקרוואנים שנמצאים במקום מזהה אותי איזה כלב ז'לוב, דופק נביחה "האו!!" ומתחיל לרוץ לעברי כאילו אני איזה בן לאדן. לפרוטוקול – מדובר בחתיכת כלב ז'לוב, סוג של "סומו כלב". אני מתחיל ללכת משם כשאני אומר לעצמי "אין מצב שהמניוק הזה דופק לי ביס, הוא בטח רק רוצה שאני יתחפף מהאזור" – וולאק אני קולט הכלב לא עוצר! הוא באמוק!! רץ במטרה להרוג, אני מגביר את הקצב כשלפתע הוא פשוט הגיע לידי ודפק לי וואחד ביס בחלק האחורי של הרגל!!! אני בהלם שננשכתי אשכרה ואני מתחיל להימלט מהכלב הגודזיל הזה למה אני בטוח שהביס הבא שלו הוא לאזור החלציים שלי!!

דמיינו את התמונה המטומטמת הבאה – אורון יושב בפגישה בקרוואן ומהחלון בחוץ רואים אותי נמלט מאיזה כלב פסיכי, כל זה שבאותו יום התמוטט לי כל מה שתכננתי. אם זה לא הספיק לכם, באותם ימים שבהם תוכננו ההופעות שלנו בארץ וחו"ל, להקת "דד קאן דאנס" האגדית חזרה להופיע בחו"ל (אחד החלומות שלי זה לראות אותם בהופעה), כמה חברים שלי קנו כרטיס והתכוננו לנסוע, אני יצאתי מהתכנון בצער בגלל ההופעות שתוכננו לאורפנד, באותו רגע אני נמצא במצב שאין הופעות, אין טור, ואני כבר לא יכול לנסוע להופעה של "דד קאן דאנס" כי כבר אזלו הכרטיסים. מצאתי את עצמי במיון מקבל זריקה נגד "טטנוס" בגלל הכלב הדביל, בנוסף, קיבלתי אנטיביוטיקה וצוותי לשתות 3 כדורים (1500 מ"ג של טינופת רפואית) ביום, מה אתם אומרים על זה? מהכדורים אגב, נהייתי חולה. אני נשבע לכם, התחלתי לשקול לחזור להודו, לטפס על איזה הר לאיזה חודש חודשיים, לתפוס איזה ערסל, לחשוב על החיים, איזה יום נאחס!!

המזל הגדול הוא שיש לי אמונה חזקה, שאני מאמין בכפרת עוונות, אני מאמין שהכול לטובה, אני מאמין שהכול תיקון, שהכול בידי שמיים, שהכול נהיה בדברו, אם לא הייתי מאמין בזה, מישהו רנדומאלי היה נרצח ממזמן.

6 ימים במקסיקו

בימים לאחר מכן, בלית ברירה, החלטנו שחייבים לדחות את הופעת השנה למבול לאזור פסח. בינתיים הפרומוטר המקסיקני סירב לוותר עלינו למרות שהטור הדרום אמריקאי נדחה לאיפה שהוא בעתיד, למרות שהעלויות שלו להטיס אותנו קפצו פלאים, הוא התעקש להביא אותנו, איך אומרים הגששים – "אם אתה נהנה מזה… מי אנחנו שנשבור לך את המילה".

סגרנו את ההופעות, הם שילמו על הכרטיסים, הכול נראה מסודר ואני כרגיל כבר בטראומה, אני נזכר במה שקרה לנו במבצר שוני, מה שקרה לנו ביוון, מה שקרה לי בהופעה בטורקיה, בפיוז'ן (למרות שלכולם יש סוף טוב) ואני מפחד לחשוב על זה כ-"סגור" למרות שהכול נראה מתקתק, כל פעם שאני מדבר על ההופעות במקסיקו עם מישהו אני אומר 900 פעם "בלי עין הרע", 700 "בע"ה" ו-500 "אמן".

אנחנו בסידורים אחרונים לפני הטיסה, אנחנו כבר בשדה תעופה, אנחנו על המטוס! זה אשכרה קורה! 5 שעות טיסה למדריד ואח"כ עוד 12 שעות טיסה למקסיקו נראו כמו נצח, כל אחד שם קיבל צורה של כיסא. ישבתי בתנוחות ישיבה שלא ידעתי שקיימות בכלל, אפשר היה להמציא קאמה סוטרה בפורמט יחיד מהצורות שישבנו שם, מזל שהיה את יוסי הקרוע שהצחיק אותנו שהוא עשה דיבוב לעברית לאיזה סרט ספרדי דבילי. בכלל טוב שיש יוסי בעולם הזה, מדהים מה קורה לבן אדם הזה בכל פעם שהוא קצת רעב, יוסי יא מחוק!

בדרך למקסיקו…
אנחנו נוחתים במקסיקו בשעה טובה, חלק מהציוד שלנו חסר ואומרים לנו שהוא יגיע מחר. בבדיקת דרכונים לוקחים את כולנו לאיזה פינה שנראית כאילו רק פליטים או אנשים שמנסים להתפלח למדינה יושבים שם, לוקחים לנו את הדרכונים ושואלים אותנו כל מיני שאלות "למי באתם?", "כמה אתם מרוויחים?", נלחצנו בקטנה אבל נתנו לנו ללכת אחרי כמה דקות. אנחנו יוצאים וישר רואים את חורחה (מההפקה) שבא לאסוף אותנו למלון, אי אפשר שלא להרגיש האוויר המזוהם והמחנק שיש במקסיקו סיטי, התנשפות ללא סיבה זה דבר שקורה שם חופשי. נסענו למלון, שם חיכה לנו Ayu – בחור אינדיאני אסלי, הלייבל מנג'ר שלנו במקסיקו, יצאנו איתו לארוחת ערב לוקס וחזרנו לישון.

ב–22:00 בערב כבר הייתי במיטה, הרוג מעייפות, נרדמתי כמו כלום. ב–3:00 בלילה אני פותח את העיניים, אני ערני בצורה לא מוסברת, לקח לי דקה להבין שאני בפעם הראשונה בחיים חווה "ג'טלג", אני יסכם בזה שהסתכלתי על התקרה עד שהגיע הבוקר. בבוקר, אחרי ארוחת בוקר נפלאה (המלון הזה היה פשוט אליפות) לקחו אותי לראיונות עם כמה מהעיתונים של מקסיקו סיטי, חשוב לציין שהגענו למקסיקו בימים של חג, חצי מהעיר לא נמצאת שם, ומי שכבר נמצא שם, עסוק בתהלוכות כאלה שמשחזרים את הצליבה של ישו. הייתם צריכים לראות שם את העיתונים, כל עמוד, יש איזה 17 תמונות של איזה מסע צליבה משוחזר שנערך פה… שם…אבל אני מדגיש – כל העיתון עם התמונות האלה! ויש שם איזה 10-20 סוגי עיתון, בגלל החג, יש פחות תנועה בכבישים ופחות זיהום אויר. לואיס, איש הפרומו שלקח אותי לראיונות אומר לי – "היום זה יום נדיר, אפשר לראות את השמים של מקסיקו סיטי, זה לא קורה הרבה" נשמע עצוב אבל ככה זה בעיר עם הזיהום אויר הגבוה בעולם.

סיימתי עם הראיונות, החבר'ה בינתיים פתחו שכונה בבריכת שחייה של המלון, ירדנו לחדרים והתארגנו לצאת למוזיאון (הגענו יומיים לפני ההופעה הראשונה ככה שהיה לנו זמן לטיולים). אנחנו מגיעים למוזיאון של שבט האצטקים והמאיה, פשוט מדהים!!! איזה תרבות, המקסיקנים הם אינדיאנים לכל דבר (לפחות עד לאותו רגע שהספרדים הגיעו והכריחו אותם להתנצר ושחטו אותם לחתיכות). הלוח שנה האצטקי הוא גאוני, הם סגדו לשמש ויש להם חכמה שלמה בכל הקשור לשמש. המאיה, עד היום יש 9,000 ספקולציות מה קרה להם, לא מצאו זכר אחד לאנשיהם עד היום, בני השבט פשוט נעלמו… יש שם כל מיני פסלים מוזרים ואיזה דגם של כל העיר שלהם (שהספרדים שרפו) – פשוט תרבות עשירה ומעניינת. סתם לידע הכללי, לפי האצטקים, סופה של השמש החמישית (הנוכחית) יהיה בשנת 2012, סוף העולם לדבריהם.

סוף העולם מתקרב?
חזרנו למלון, ביום למחרת, ממשיכים עם הטיולים. אנחנו קמים, אוכלים ארוחת בוקר ונוסעים לפירמידות! הדרך לשם – זו מקסיקו האמיתית – רואים את כל העוני, הבתים הרעועים, הייתה שם שכונת צריפים ענקית, לא להאמין שמתקיימים חיים בתנאים האלה ואני עוד אומר לכם את זה בתור ילד שגדל ביפו בחתיכת חור. אנחנו מגיעים לפירמידות, המקום פגז, אני כבר מדמיין איך אנחנו יום אחד עושים שם מופע מטאל עם השפעות אצטקיות 😉 יש שם פירמידה אחת ממש ענקית, עם איזה מיליון מדרגות, אנשים עולים עליה ללא הפסקה, אנחנו ברוב עצלותנו (חוץ מאורי שניסה לשחק אותה גבר לדקה וחצי) לא עלינו… התקפלנו משם במהרה בשביל לא לאחר לסשן חתימות שנקבע לנו ב – 17:00 באותו מקום שנופיע למחרת. המקום נקרא Circo Volador – הקרקס המעופף, איזה מקום לפנים, זה אולם קולנוע ענק ויש לו אפילו יציע של כיסאות, אחד המקומות הכי יפים שיצא לנו להופיע עד כה.

סשן החתימות מתחיל – כמו בכל סשן, אין לי הרבה מה לספר מלבד כמה דברים מעניינים שקרו שם – חתמנו לילד בן 6 על דף עם הלוגו שלנו. ילדה אחת בשם מגדלנה הגיעה עם אמא שלה לקבל חתימה והקטע הכי גדול – שתי בנות שביקשו מאיתנו חתימה התבררו לנו כרקדניות בטן מקצועיות, תוך התייעצות של דקה ושתי שניות הם סופחו למופע שלנו!! קבענו איתם במלון בלילה לעשות חזרה על המופע.

אנחנו חוזרים למלון, טריסטניה וקריאטור כבר הגיעו ורובם בחדרים שלהם, חלק מהחבר'ה מטריסטניה נמצאים בחדר אוכל, אני מדבר עם החבר'ה ומבקש ומוודא איתם "אחים שלי, אנחנו אנשים קולניים, תשימו לב שאתם מתנהגים כמו שצריך, בלי פדיחות, אל תבהילו אותם…" איך שאני מסיים את המונולוג הקורע לב שלי – מתי פורץ לו לחדר אוכל בסערה, כשהוא בלי חולצה, יחף, עם טרנינג בלבד לגופו וצורח "נו למה אתם לא מעלים לי את המפתח!?!?!?!" איזה אנשים גזורים אנחנו…

בכל מקרה הזמנו את טריסטניה לאכול איתנו ארוחת ערב, היה אחלה ערב, הם אנשים נחמדים מאד. משם עלינו לחדרים, אני הלכתי לישון כי הג'ט לג עוד לא עזב אותי, הבנות (הרקדניות בטן) מגיעות למלון ולא נותנים להן לעלות לחדר שלנו משום מה. בלית ברירה, עדן, יוסי ואבי עושים עם הבנות חזרה על ריקודי בטן בחניון של המלון, סוריאליסטי משהו – חניון של מלון, 3 ישראלים חייוואנים, שתי רקדניות בטן בלבוש מלא מענטזות לצליליו של נורא אל נורא.

יום ההופעה במקסיקו סיטי

בבוקר אחרי ראיון לרולינג סטון המקומי, רביצה בבריכה ובסאונה אנחנו מגיעים למקום. קריאטור נמצאים בסאונד צ'ק בדיוק, הדגל הענק שלהם (עם העטיפה של Enemy Of God) תלוי שם על כל הקיר, ורק אז בשנייה הזאת זה ממש מכה בנו – אנחנו מופיעים במקסיקו! עם אחת מענקיות הטראש אי פעם, אותה להקה שלפני 11 שנה ברוקסן החברים שלי הלכו מכות על המפרט שהגיטריסט שלהם זרק לקהל, אנחנו איתם, ועוד במקסיקו, קשה לעכל את גודל המעמד, אורי כמעט התחיל לבכות מהתרגשות.

המשך יבוא…