Prey For Nothing – יומן הקלטות – חלק א'

להקת הדת' מטאל הטכנית-מלודית הישראלית Prey For Nothing חזרה לאחרונה מדנמרק, שם הקליטה את אלבום הבכורה שלה – Violence Divine. סולן הלהקה, יותם "דפיילר" אבני, ישב וכתב את תולדות הלהקה בהליך ההקלטה, שנעשה תחת שרביטו של ג'קוב האנסן, אחד ממפיקי המטאל העסוקים ביותר בעולם כיום. אז מישראל החמה לדנמרק הקרה, ובחזרה – יומן מסע:

לכל אחד שמגיע להקליט באולפן בחו"ל תמיד יהיה מה לספר. תמיד תוכלו לשמוע מכולם על הזקן המוזר שחיכה בנמל התעופה בדרך עם מיליון מזוודות, או על כמה שמישהו כמעט והיה בטוח שהוא שכח את הדרכון שלו במזוודה שכבר עלתה למטוס, או על כמה שמעצבן להיות להקה שנכנסת להקליט באולפן ותקועה ביחד בלי מקלחת נורמלית במשך שבועיים.
תנו לי לנפץ בועה קטנה בנוגע להקלטות באולפן – מבודד ומרוחק מארץ זבת חלב ודבש ככל שיהיה כן ייטב – מדובר בחוויה שכל מוזיקאי ישראלי, במיוחד המטאליסט הראוי המעוניין לראות את עצמו עם מוצר מוגמר ואיכותי בסופו של יום – חייב זאת לעצמו כתפילת שחרית !

Prey For Nothing לא שונים ממכם בכלום. לנו גם יש חברה שמאד תתגעגע, לנו יש גם הורים שצבטו לנו בלחי ואמרו "סוף כל סוף אתה לוקח את המוזיקה שלך מחוץ לגאראג'" ובמיוחד לי יש כברת דרך ארוכה עד לנמל התעופה – אבל אם נתחיל את הסיפור הקצר של הקלטות האלבום Violence Divine בנמל התעופה ולא נגיד מילה על "כמה טיפים להתפלחות למטוס בלגי עם כלי נגינה שיותר גדולים ממשקלם הממוצע של הנוסעים" – כאילו חטאנו לציבור שלם.

אחרי המעבר הביטחוני, בה אמיר בסיסט הלהקה הוכיח לנו שאין דבר יותר מיותר מאישור ממוחשב של ביקורת דרכונים בהנחה שאתה במילא צריך לחכות לשאר חברי הלהקה – ולאחר אני ויניב הסתובבנו במשך שעה וחצי בדיוטי-פרי בדודה למילקשייק שוקולד שאף מקום לא הרשה לעצמו להחזיק – הגענו לטיסה המדוברת רק כדי לגלות שבלגית פוסטמה שקוראת לעצמה דיילת אומרת לנו "הכלים האלה שאתם אוחזים בידיכם ? על המטוס שלי הם לא עולים."

הפרוצדורה הפשוטה שלנו הייתה צריכה להיות יותר מחוכמת. בגלל שחיכינו כמו ארבעה טמבלים עד שכל הנוסעים יעלו למטוס רק כדי לגלות שאין מקום – התחוור לנו שעוד לפני שרגלינו דרכו על אדמת נכר, הנה כבר כל הטיול / מסע / התמקצעות העתידית שתכננו לעצמנו – הנה הוא עף מעדן החלון. למזלנו, יפתח "התותח" לוי המתופף האהוד שלנו הפעיל את קסמו המרוקני המשולב במבטא מחוספס שהספיק לקלוט באמריקה, ובאמצעות פני כלבלב ועיניים כחולות וגדולות שכנע את הבלונדה האטומה להעלות את הציוד עליו תלינו את כל ההקלטות.

במשך כל הטיסה רק מחשבה אחת חלפה בראשנו. האם אנחנו טסים לאיזושהי תרמית גרועה במיוחד ? ג'ייקוב הנסן, האיש והמיקסינג, לא החזיר לנו מייל או טלפון מזה שבוע וחצי, ולמעשה יצאנו לנמל התעופה בתקווה שהוא זוכר שהשבועיים הקרובים תפוסים על ידינו. לא היה לנו למעשה דרך להודיע לאולפנים שאנחנו מקדימים ב-12 שעות, ולא יזיק לנו מקום לישון כי כנראה נגיע לקראת ערב.

אחרי טיסה לבריסל חלחלה בנו העובדה ששעת ההגעה שלנו היא 5:00 לפנות בוקר, ושעת היציאה לביולנד בארץ הלגו, יוצאת קצת אחרי 12:00. חישוב מהיר, גם אחרי ההיתברברות של "מאיפה תצא הטיסה שלנו" ו"סנדוויץ' מחורבן שעולה 12 יורו ?" גילינו שיש לנו בערך 7 שעות לשרוף עד הטיסה. בעוד החבר'ה שלפו את הגיטרה האקוסטית אותה גנבנו ללא בושה מידיו של שרון הלחמי, גיטריסט להקת Edgend, מבלי שישים לב – (וכן שרון, לשם נעלמה הגיטרה שלך) – אני הלכתי לישון. התפרסנו על הספסל מול דוכן מאכלי הים היקר במיוחד שאין סיכוי שאיש יבוא ואפילו ישתה שם מים, ניגנו עשרות שירים של Iron maiden, הדבקנו להם מילים של כנסיית השכל ומוניקה סקס, והם כנראה עשו את זה לא מעט זמן בזמן שאני נרדמתי כמו חסר בית על הספסל. בין הדברים שבוצעו הוא יצירת קשר עם האולפנים, שהסיר דאגה מליבנו. מן המסתבר – הטלפון פשוט התקלקל באולפן, אך מעבר לזה, הכל מתפקד.

הטיסה מבריסל לביולנד הייתה נעימה בהרבה, כללה מטוס שאיים להתרסק לפני שהמריא, אבל Muffins סוף הדרך – וכשסוף סוף יצאנו מנמל התעופה המדובר בביולנד הבנו כמה קר בדנמרק !
כשיצאנו מישראל בטמפרטורה קיצית של 30 מעלות לא תיארנו שנפגוש ביום קיץ שכזה 6 מעלות + רוח במהירות של 70 קמ"ש שחובטת לך בפרצוף ככפכף בידו של ערס ממש זקן.
הצלחנו להתארגן על מונית גדולה מספיק לכל התיקים שלנו, שלמזלנו אף אחד מהם לא אבד (אם כי קצף הגילוח של אמיר אבד בבדיקה הביטחונית – אבל זקן במילא הולם אותו) עם נהגת שלא יודעת מילה באנגלית – הסברנו לה בעדינות את הכתובת של אולפני הנסן והיא הובילה אותנו בנסיעה נעימה במיוחד לעיר הקרובה לאולפנים, למוזיאון. הסברנו לה שזה לא המקום – התייעצנו עם כמה ילדי Myspace מקומיים שיודעים אנגלית טיפ-טיפה יותר טוב, ואז מצאנו את עצמנו בארבע אחה"צ למרגלות סטודיו הנסן, התקוע בשום מקום, 15 ק"מ בערך מהעיר ריבה (כמו ריבה, אבל לבטא כמו אצל הייקים), העיר העתיקה בדנמרק, שמרוב עבודה באולפן אפילו לא זכינו לראות.

את פנינו קיבל ג'ייקוב הנסן, האיש והאגדה, בחיוך, התנצלות ועוגיות. הוא הוביל אותנו לדירה הסמוכה לאולפנים, הודיע בחיוך הבלונדיני שלהקת הברוטאל הגרמנית Sentarius A מסיימת היום את העבודה והם מתקפלים מחר בבוקר. קיבלנו בהבנה, ניגשנו לראות כמה DVD שהבאנו מראש (למזלנו לדירה הרחבה במיוחד שלנו, שהייתה למעשה בי"ס יסודי בעברו, הייתה מצוידת בטלוויזיה ומכשיר DVD) וגילינו שה-DVD אכן מחבב אותנו כמו האנטישמי הממוצע באירופה. המכשיר הארור סירב לקרוא דיסק DVD צרוב, וגם את המקוריים שהבאנו הוא השכיל לפקשש ולשרוט.

אז חסל סדר דיסקוסים אודות הפתיח הארוך במיוחד, ג'ייקוב התגלה כאדם מתוק, בלונדיני, מנוסה ופתוח, במיוחד לעומת הרושם הראשוני והמאוד רשמי שהציג לנו בתחילה. על תחילת יום ההקלטות הראשון, אחרי שנפרדנו משלושת הגרמנים לשלום (שהגיעו בשלום לביתם אני מקווה) קרא ג'ייקוב למארק, טכנאי התופים שלו, הושיב אותנו לשתות קפה ולקרוא עיתון של בוקר (של מטאל-האמר) – ותקתק לנו מערכת תופים בעלת סאונד של מפלצת. יפתח חייב היה לגשת לבדוק את הנושא בעצמו, מחא כפיים כמו דביל בחדר כדי לבדוק את "הלחות של הסאונד" ואז, תוך 15 דקות -כבר היה לנו סאונד תופים בסיסי לאלבום. התחלנו עם שיר פשוט וטוב לבדיקת הסאונד – Breach – וג'ייקוב פער את פיו מהכוח הבוקע מהבחור הקטן על המערכת. שיר רדף שיר, ועד השעה 14:30 כבר תקתקנו שישה שירים מהאלבום, עד שקרה לנו איזה פאנצ'ר.

מן המסתבר הסנייר שהבאנו מהבית החליט לעשות לנו קונצים, ולאיטו הלך ושיחרר בורג עד אשר נפתח כליל, מה שאומר שבמרוצת כל ההקלטות האחרונות – הסנייר היה פשוט -רפוי ולא מכוון בעליל-. לאחר שעבדכם הנאמן קבר את ראשו בקיר כמה וכמה פעמים החלטנו לשנס את המותניים וגררנו את יפתח בצעקות להקליט מחדש את השירים שהוא לא הקליט עוד, להשאיר למחר את המלאכה הכפולה.

באותו היום, ישר אחרי ההקלטות החליטו אמיר ויניב לקנות מצרכים. הבעיה העיקרית שהמכולת הקרובה נמצאת מרחק של 2 וחצי קילומטרים של שדות פורחים ופתוחים, שרוח איתנה שלעתים קרובות עוקרת עצים משורשיהם מנשבת בעדינות לפרצופם. לכבוד הדרך חזרה, כשהם כבר חמושים ב-20 ק"ג שקיות מצרכים, החליט בורא עולם שלפחות לא ירד גשם, והתחיל לתקן את הטעות. יניב ואמיר חזרו רטובים עד העצם ומוכי קור, מיהרו להתחמם במקלחת (שממנה דלף ריח של גז אמוניה ריחני) והתחלנו מרתון של הסרט היחיד שה-DVD שלנו קרא – The running man האגדי.

לכבוד היום השני יפתח, חמוש בבישוליו של אמיר לכבוד הבוקר (הבסיסט הוכיח את עצמו לא רק כדיגיורגו הישראלי, אלא כתחליף הולם לאימא) שהכין לנו פנקייקים, סלט וחביתה; הסתער על האולפן על השעה 9:00 – רק כדי לגלות שג'ייקוב השאיר פתק בו הוא מוסר שהוא יגיע לקראת 11:00.
לג'ייקוב יש דרך מוזרה לעבוד באולפן, כי עובדה שאת מיקאל, עוזר המפיק היקר, הוא לא טרח לעדכן. מיקאל הגיע כהרגלו בתשע בבוקר, רק כדי לבלות איתנו את הבוקר המוקדם בו שפך את ליבו אלינו. מן המסתבר אחרי קריירה של שילוב בין מוזיקה לעבודות מזדמנות, הבחור נשדד לפני שנתיים, נפגע במוחו ומאז הוא נלחם לשחזר את כל מה שידע עקב אובדן זיכרון. חלק מהתוכנית הממשלתית לשיקום הבחור להחזירו לשוק העבודה הייתה להציבו במקום עבודה לפי רצונו. הבחור "רוצה לעבוד במקצוע שלו" ועל כן שיבוצו באולפני הנסן, להוציא את העובדה שזהו גם שם המשפחה שלו, היה טבעי (הנסן נפוץ שם כמו לוי, ואלו לא אולפני הנסן היחידים שבדרום דנמרק). מיקאל התגלה כבחור לבבי וחם, עם המון אהבה למוזיקה ובמיוחד לרוקנרול על מגוון צורותיו. כשהוא שמע את יפתח משתולל בסולו הסיום של Bestowed Upon The Void הוא היה חייב לציין שהוא יכול להשבע שמראה יכול להטעות, והוא נשמע כמו Animal מהחבובות על ספידים. את התופים כולם סיימנו באותו יום שבת ארוך – כולל התיקונים המלאים לתופים שהצלחנו כבר להושיב ביום שישי.

היה לנו יום ראשון שלם לישון, להרגע, לראות עוד פעם את The running man, לאכול, לטייל בקור, לראות את הסרט שוב, לשמוע אלבומים שג'ייקוב הפיק, להתלונן ש-Yykroon כיסו את כל הדירה בסטיקרים המטונפים שלהם ואז התפרקו, ולקוות שיש מישהו בבית שמתגעגע.

את הפרק הבא אספר בקרוב, מייד עם תום הרצה נוספת של The running man.