Prey For Nothing – יומן הקלטות – חלק ב'

השבוע השני של ההקלטות התחיל בסימן חיובי ביותר. השמש זרחה, הציפורים הדניות צייצו, סוסים וכבשים (ואף לאמה אחת, בי אני נשבע) טיילו להן באחו הסמוך והכינו את יניב היטב לימים הקשים הצפויים לו עם הקלטות הגיטרה. אחת החששות הגדולים ביותר שלנו כלהקה היה להגיע לא מוכנים על כל התפקידים, אבל Prey For Nothing צוידו בגיטריסט ומלחין מוכשר – שלמד היטב את כל התפקידים שכתב בעצמו (גם את אלה שלא היה צריך לבצע) והתיישב לשרבט את השירים בזה אחר זה.

ג'ייקוב איחר לנו שוב, הפעם הוא הסביר שהוא קנה אוטו חדש, והאמת – נראה כמו אחלה אוטו, אז החלקנו לו על זה. גם מיקאל הודיע שהוא מבין למה ג'ייקוב עובד על זמן שאול כל הזמן – אישתו בחודש מתקדם להריונה, והיא איימה ללדת בכל יום. בין לילה ללילה התפללנו שלא תלד מוקדם מדי – ותשאיר אותנו נטולי ג'ייקוב באולפנים שאין לנו מפתח אליהם.

סדר ההקלטות הלך כדלקמן – בזמן שג'ייקוב ישב וערך את הסאונד של התופים, סידר וניקה רחשים מיותרים בחדר המיקסים, מיקאל ואנחנו ישבנו והקלטנו סה"כ 6 ערוצי גיטרות (ובשיר אחד אפילו 10 !) כדי לתת לשירים סאונד מנופח ואכזרי. עד כה התרגלו ג'ייקוב ומיקאל לעבוד עם להקות מטאלקור או דת' מטאל כבדות בהרבה מאיתנו, ועבודה עם להקה שמיתריה מכוונים על D, ויש לה המון קטעי ת'ראש מטאל בתוך המוזיקה, הרתיעה מאד את צמד הדנים. הם פחדו שהסאונד שלנו ישמע לא מספיק אגרסיבי לצד הפקות דומות מאותו ז'אנר – כמו העבודה האחרונה על Fear My Thoughts או Nightrage. כאשר תקתקה עבודת הגיטרות בקצב הנכון, כשלמדנו היטב איך מעבירים את ההקלטות ממגבר המסה-בוגי למגבר המרשל, וזאת כדי לגרום לסאונד להישמע יותר מלא וחי, דברים התחילו לזרום בכיוון חיובי הרבה יותר.

הסאונד היה רחוק מלהשמע "חלוש" או "דקיק" – ולאט הצלחנו לבנות חומת גיטרות איתנה שהפתיעה אפילו אותנו ברמת הדיוק של יניב כאשר הושיב בצורה מושלמת את הריפים המרצדים והמסתבכים שלו.

ככה עבדנו על גיטרות הקצב, במשך יומיים פחות או יותר, כאשר ג'ייקוב אמר לנו שאנחנו עובדים מהר מדי בשבילו – והרצף הבא של השירים לא מוכן עוד מבחינת תופים נקיים. במקום לשבת בחיבוק ידיים, החלטנו להתחיל להקליט שירה -לפני- שהטראקים של הבס יהיו מוכנים, וככה לצמצם פערים על שירים שכבר עשינו. התחלתי עם השיר Averting our eyes והמשכנו לפי סדר ה-ABC עד שהגענו ל-5 שירים ביום הראשון. ג'ייקוב הספיק להכין לנו את כל התופים בדיוק שסיימנו, אני ויניב, את עבודת כל השירים חוץ מהשיר האחרון.

בהמשך לעבודתו כמפיק, למי שלא יודע, ג'ייקוב הוא גם מוזיקאי מטאל מוכשר. יש כאלה המכירים אותו בגלל שהוא הגיטריסט של הרכב הפרוג-מטאל הכלל-אירופאי Beyond Twilight או בגלל עברו המחוספס כאיש הראשי מאחורי הקול והגיטרות ב-Invocator – להקת הת'ראש מטאל הדנית של פעם, אך מעבר לכך – ג'ייקוב הוא גם סולן של הרכב פרוג-מטאל בשם Anubis Gates – החל מאלבומה החדש. חשבנו לנצל את ההזדמנות, הודות שלג'ייקוב יש קול נהדר בהקלטות של Anubis Gates וביקשנו שיתרום את קולו לאחד משירנו. הבלונדיני היקר חשב על זה קצת, ואז הסכים. הוא ביקש שנפנה את האולפן לכמה דקות, ואחרי 40 דקות קרא לנו לחזור ולשמוע את התוצר. הבן אדם הפיל אותנו מהכסא. איזה קול מדהים ! לרגע חשבתי שקאי הנסן בעצמו בא, שר לנו באלבום, וברח לפני שנספיק לקלוט אותו.

עם בואו של הסוף שבוע החליט מיקאל לעשות לנו הפתעה. לאחרונה הצטרף ללהקה בשם Phon, הרכב רוק מטאלי (מעולה, כבדרך אגב) החמוש בסולן / גיטריסט בשם שון, שהוא במקרה גם מקום שלישי ב'כוכב נולד' של דנמרק לאותה שנה – והוא הזמין אותנו לחזרה בעיירה הסמוכה כשהסוף שבוע הגיע ויום העבודה הגיע לידי סיום. קפצנו על ההזדמנות ושון בא לאסוף אותנו בואן הגדול שלו, דחף את כולנו לתא המטען – ופרק אותנו למרגלות פאב דני זחוח כאילו נתלש מסצינה של סרט אירופאי ישן.

Phon נשמעו נהדר. הם אמנם היו מאד רוקנרוליים, אך גם נגעו בהמון אלמנטים מטאליים – וכמלחינים הם עבדו על שירים קליטים שנתקעו לנו שעות, ואף ימים, בראש. הם גם דרשו מאיתנו לתת להם ביצועים של השירים שלנו. למרות שבהתחלה הרגשנו קצת מהוססים, לנגן גם עם מול קהל מצומצם, תחת תנאי הפתעה היה קצת מפתיע. יפתח לא כל כך היה רגיל למערכת של האנס המתופף, כי הבחור טיפה יותר מלא ממנו, וגם הכלים היו מכוונים אחרת לגמרי ממה שהיינו רגילים – אבל התגעגענו כבר לנגן ביחד, והחלטנו לתבל עם The deadliest rain ו-Overture of dust. החברים הדנים התרשמו במיוחד – מחאו כפיים, צילמו תמונות ובכלל הרגשנו כאילו הורמנו על איזה כס שלא לנו. כך או כך – החיבור בינינו היה נהדר. מיקאל הציע שביום ראשון – בו אין עבודה, הוא ייקח אותנו לטיול באזור, ואף הזמין אותנו לסעוד עם משפחתו. בהתחלה הצד האשכנזי שבי אמר "לא, מה לנו ולמשפחה דנית עם חמישה ילדים ולארוחת ערב מסיבית", אבל כל מי שיש לו קצת שכל ילמד במהירות לא להקשיב לצד האשכנזי שבו – ועל כן כולנו הסכמנו. לא רק כך – מיקאל גם יצא מגדרו והביא לנו את ה-DVD הביתי שלו, שכן קורא דיסקים צרובים, והציל אותנו מישימון של The running man פעם אחר פעם.

בין לבין ג'ייקוב הפתיע אותנו, וכדומני אפילו את עצמי, כאשר בא לסגור את האולפן באחד מן הימים יותר מאוחר. שמרנו לו על המפתח בדירה שלנו, שסמוכה לאולפן, ולמרות שהבחור נראה להוט מאד לעזוב בתחילה, הקסם הישראלי עשה את שלו וג'ייקוב נשאר לרכל איתנו על עולם המטאל, המוזיקה ובכלל על העולם עד השעות הקטנות של הלילה. פעמיים !
אחרי שיחה מעמיקה יותר גילינו שג'ייקוב בכלל לא נהנה להיות נגן מטאל בעולם בו המוזיקה נמצאת ממש בשוליים – ועם כל האהבה שלו למוזיקה – סיבובי הופעות פשוט לא נועדו בשבילו. הקסם של אמצע שנות ה-80, כאשר הוציא את המגזין הדני הראשון של מטאל – Beautiful rhythms – בו נתן חשיפה ללהקות צעירות דאז כגון Sadus, Carcass ו-Dark Angel – פשוט נמוג עם הזמן. הכיף הסתיים פחות או יותר עם הכניסה אל השוק – וכאשר המוזיקה הופכת להיות הסובייקט המשני לצד הכסף והצרכים הכלכליים של קיומה של הלהקה ההרכב פשוט ביצע נסיגה רחמית עד כדי חוסר קיום לתקופה ארוכה. כיום Invocator קיימים, אך הם מופיעים לעתים רחוקות בלבד באירועים גדולים לצד להקות דניות גדולות בעולם הרוק כגון Volbeat (אותם ג'ייקוב הפיק כזכור).

בכלליות השבוע הבא של העבודה הפתיע את כולנו במהירות שלו. הבעיה היחידה הייתה הסתגלותו של ג'ייקוב יקירינו אל הסאונד הבלתי- רגיל של אמיר. ג'ייקוב גדל על להקות כמו Death או Fates Warning, התרגל לאומנים כמו Spiral Architect ו-Watchtower – אבל להפעיל סאונד של בס נטולת-פרטים, משמע פרטלס, בהרכב דת' מלודי היה אתגר חדש בשבילו. ישבנו לצד המייספייס שלו והקשבנו לאומנים פרי המלצתי כגון Qua Vadis או Iced Earth ואף ה-Sadus האחרון, רק כדי לתת הבחנה איך נשמעת גיטרת פרטלס בס בעולם שבו רק סטיב דיגיורגו מוציא הפקות בעלות שם בתחום המטאל. אף אחת מהלהקות האלה לא היוותה רפרנס הולם, כך שלא נותרה לנו ברירה אלא לשבור את הראש ולהתנסות. החלפנו סט מיתרים לפחות 6 פעמים, החלפנו ממגבר בס למגבר גיטרה וחזור – ניסינו והתנסנו עד שמצאנו סאונד שסיפק אותנו, נתן גם את היציבות של תפקיד הבס המקורי וגם מקום ביטוי הולם לסולואים ולהשתוללות על הסולם.

הקלטות הבס נמשכו בערך כיומיים, ואז פנינו אל הסולואים. העבודה הייתה קצרה יותר משחשבנו, ואחרי שהשתוללנו מעט עם כל מיני רעיונות – ושלפנו את הגיטרה האקוסטית כדי לבצע את העידונים האחרונים. יניב ביצע סולו מטמטם בסופו של The deadliest rain אותו כתב בזמן שאנחנו ראינו "300" ואת "Smoking aces" וכמו כן מחצית מהעונה הראשונה של 24. ביום ראשון – יום החופש והמנוחה – הגיע מיקאל לאסוף אותנו לטיול אשר הובטח לנו.

נסענו כ-30 ק"מ אל תוך השדות של דנמרק, צופים בתחנות הרוח הענקיות על המישורים הענקיים של המקום, עלינו על גשר שמחבר בין אי סמוך (שרוב ימות השנה מופרד בים) לבין היבשת המרכזית – ויצאנו לטיול על חופו של האי. המחשבות על לעצור ולכרסם איזה סטייק או שניצל באיזו מסעדה התבדו כשראינו את המחירים (70 ₪ להמבורגר מחורבן, 80 לשניצל ו-140 לסטייק. הפעם נשאר רעבים). מיקאל קלט מיד את העיניים שלנו שנפתחו לבשר המהדהד מהמסעדות שסמוכות אל החוף, וישר המליץ שוב על הבישולים של אישתו ועל ארוחת ערב היום בביתו. נענו כמובן בחיוב, כי אם כל הכבוד לאמיר, גם לנו מגיע בשר ולא רק פסטה ברוטב פטריות (שהייתה נהדרת).

אחרי שהתגנדרנו לכבוד המשפחה של מיקאל בשעת ערב הוא בא ואסף אותנו. מיקאל גר בסמוך לכלא. אישתו סוהרת במקצועה, והם גרים במגורי העובדים הסמוכים לכלא עצמו. להבדיל ממה שציפינו כשמיקאל אמרנו לנו "אישתי שומרת על גברים עבריינים מאחורי סורג ובריח" (רק באנגלית עם מבטא כבד) נתגלתה לנו עלמת חן צעירה, בערך בת גילנו וקצת פחות, אדמונית ויפת מראה. אז חלחלה בנו המסקנה שבדנמרק אין נשים מכוערות בגילאים כאלה. מצד שני, כל הזקנות שראינו, גם בדרכנו לסופר וגם ברחבי העיירה, התגלו כמכוערות אימים – משמע בדנמרק בחורה נולדת יפיפייה והופכת לזקנה בלה בערך בגיל 40. קצת מוקדם – אבל אין ברירה – מה שהטבע נתן, בדנמרק הוא ממהר לקחת.

אכלנו אוכל מקסיקני, דיברנו על המצב בארץ שלנו, על המצב בארץ הנכר, ולפני שהספקתי לומר "משהו מסריח בממלכת דנמרק" מוזיקה מוכרת נשמעה באוזניי. במן המסתבר הבן של מיקאל, בחור חביב בן 15 עם תסרוקת אימו מרדנית, ניגן את השיר Cement של Abed במחשב שלו. אבא שלו נתן לו את הדיסק (אותו לקח מג'ייקוב) והבחורצ'יק התאהב. אמרתי לבחור שהוא עוד לא שמע כלום והשמענו לחבורה את השירים שביצענו בהופעה היחידה שלנו דאז ביחד עם Whorecore ב-Youtube. בואו רק נאמר שקונה נוסף הרחבנו לאלבום לכשיצא לטובה הרחק בדנמרק 🙂

המיקסים הלכו בקלילות יחסית. ג'ייקוב עבד כמו חמור אל תוך השעות הקטנות של הלילה במשך הימים הנותרים, בעוד אנחנו נחים, רובצים ללא הכרה ורואים עוד ועוד סרטים כמו חזירים, בעוד ג'ייקוב קורע את התחת על מיקסים מדהימים. בלילה האחרון, בסביבות השעה 1:00 – הודיע ג'ייקוב שהוא הספיק לסיים 10 מתוך 12 השירים שלנו, ואת השאר הוא יוכל לשלוח בשמחה אל ישראל. הפרידה הייתה יחסית מרגשת, וג'ייקוב דאג להזמין לנו מונית גדולה למחרת שתסיע אותנו אל עבר שדה התעופה.

הטיסה חזרה הרגישה כמו הקלה עצומה, כאילו עברנו איזו אבן דרך ביעוד שלנו בחיים, אבל עם זאת גם המון ריקנות – להתעורר לבד כל בוקר, בלי שאמיר נוחר לך באוזן, בלי שיפתח עושה שטויות, בלי כלב בגודל של דוב שמאיים לאכול את כולנו חוץ מאת אמיר, בלי שכנה זקנה בת 60 שמסתובבת Topless בשדות ובלי שאני אתעצל ולא אנקה שום דבר כי מישהו צריך לתעד את זה בסוף. למרבה הפלא, איך שנחתנו קיבלנו בשורה אחרת, שיש לנו הופעה עם בצפר וסאלם בעוד כשלושה שבועות. מדנמרק הרגועה והשלווה, הישר אל תוך רצף העבודה והחזרות של ישראל הלחה. אפילו לא יצא לי להיות בלגו-לנד, נקווה שאת זה אנחנו נספיק לבקר כבר בהקלטת האלבום הבא.