Salem – לפתוח פצעים ישנים (וגם סיפורים אחרים)

הבעיה בלהכין כתבה על Salem היא כמובן ההיסטוריה של Salem. קשה להבדיל את Salem מהעבר שלה, וכל מה שנאמר על Salem לפעמים נדמה בעצם כמו ביוגרפיה כזו או אחרת. הפעם לא נשב ונסביר לכם על כך שמדובר בלהקה הוותיקה ביותר בארץ במטאל (וכנראה גם ברוק, באופן רציף ופעיל בכל אופן) שקמה באמצע שנות ה-80. הלהקה הראשונה אשר קיבלה חוזה הקלטות מחוץ לחברת תקליטים ישראלית, ואחרי מספר קונפליקטים עם אנשים שלא אהבו אותה – אם זה בלהקות בלאק מטאל נורבגיות ספיציפיות עם סיפור קרימינלי נפרד, או אם זה בכנסת ישראל ובחדשות כאשר החליטו לשחוט פרה קדושה באופן רשמי כלהקת מטאל מן המניין – Salem למעשה עברה את שלב הפרובוקציות כבר לפני 15 שנה לפחות. הפרובוקציות האלה כבר לא חלק ממנה.

מאז אותן שנים, התהפוכות הכי גדולות ב-Salem היו עזיבתו של המתופף הוותיק אמיר נויבאך (שלא באמת נפרד בכעס, עובדה שהוא ממשיך לזמר עם הלהקה עם קולו הנמוך והנהדר מדי פעם) וצירופו של ניר נקב על עמדת התופים (שהפך לאיש המפתח בעיצובה המוזיקלי של Salem בשנות ה-2000). כמו כן אחרי רצף ארוך של עבודה עם גיטריסט אחד, הלא הוא ליאור מזרחי, הצטרף ניר גוטריימן, גיטריסט להקת Lehavoth, לעמדת הגיטריסט הנוסף. את הביוגרפיה של Salem תוכלו לקרוא בכל מקום בו תחפשו, וגם דעות שונות ומגוונות על המוזיקה שלהם תוכלו למצוא איפה שרק תרצו. Salem הצליחו בכוחות אדירים למסד עצמם לא רק בתור להקת ה-מטאל ב-ה' הידיעה בתקופה שבה תרבות הרוק התעצבה בארצנו, אלא גם לא וויתרה אחרי שלהקות צעירות ממנה כבשו לבבות של צעירים – מי נותרו עד היום ומי לא – והמשיכה ליצור מוזיקת מטאל. ככל שהזמן עבר, המוזיקה הזו נהייתה פחות ופחות מתפשרת.

אם יש שני דברים שאפשר לומר על Salem, גם אוהביה הגדולים ביותר וגם שונאיה החריפים ביותר, היא שראשית – היא לא מתפשרת. על כלום. לא על העיצוב, לא על הנגישות, לא על הפתיחות למעריצים, לא על הסאונד ולא על שום דבר. Salem לא עושה שוק מהמוזיקה שלה. היא נדבקת בחוזקה איתנה למה שהיא מאמינה בו והולכת איתו עד הסוף. אין פשרות בעולם של טננבאום ושות'. זה מתבטא עוד מתחילת הדרך. עוד הרבה לפני שניר נקב דרך בחדר החזרות של Salem בפעם הראשונה, ולמעשה עוד לפני ליאור מזרחי ומיכאל גולדשטיין האלמותיים – Salem כבר עשתה מוזיקה בלתי מתפשרת בעוצמה הכי חזקה שהיא יכלה להרשות לעצמה. על זה למשל מעיד גיא באר, גיטריסט להקת הרוק המצליחה ביותר בארץ, "היהודים".

"אני מכיר את סאלם מילדות מאז שאני בן 15" אומר בארי "וזו אחת הלהקות היחידות ששמעתי שלא התפשרו אף פעם על שום דבר, לא באיכות ההקלטה, לא בסאונד ולא במוזיקה – והלכו עם האמת שלהם עד הסוף." בארי גם מציג את ההשפעה הישירה של המוזיקה של Salem עליו כמוזיקאי. "Salem נתנה כוח להרבה צעירים, ואני ביניהם, שרצו לנגן מוזיקת רוק לפי הדרך שלהם. הם הוכיחו שאפשר לעשות את זה בארץ בלי התחשבות בכל הגורמים המסחריים. בלי פשרות. כאנשים אשר הולכים עם האמת האומנותית שלהם עד הסוף. עד היום יש לי כמה אלבומים שלהם שלא יוצאים לי מהאוטו ואני שומע אותם באופן עקבי. מעבר להיכרות עם ניר נקב, מתופף הלהקה, שיצא לי לעבוד איתו כמה וכמה פעמים ונהיינו בקשר טוב – ההשפעה שלהם על עולם המוזיקה הישראלית היא פשוט עצומה."

הדמואים של Salem הפכו לאגדה מקומית בתחילה, ועם הזמן לאגדה עולמית. המונח Cult לא נחסך מהם בסופו של דבר. לא לחינם הלהקה המזוהה ביותר עם Salem בעולם כולו היא Mayhem. עזבו לרגע את כל האלמנטים הסיפוריים הסובבים את שתי הלהקות, ממקרי הרצח של הלהקה הנורבגית וכלה באהדה הרבה לצד שנאה בלתי נתפסת. עזבו את הדואט של Attila עם Salem בשנת 2007. שימו את זה בצד והתייחסו רק לחלוציות וההליכה עד הסוף. אם יש משהו שהפך את Mayhem לאגדה בז'אנר הרבה לפני המוזיקה שלה, זה הסיפורים סביבה. ואם יש משהו שגרם ל-Mayhem להישאר בתודעה זו מוזיקה שעיצבה דור שלם של מטאליסטים. גם ל-Salem היה יד בדבר בעיצוב של דור של מטאליסטים, אמנם לא הדור שיושב ומדבר על זה באינטרנט, אלא קצת לפני כן.

אפשר לשלוף מהכובע אנשים מהדור הזה, כמו Tomas Lindberg סולן At The Gates. גם היא, כמו Mayhem, הפכה לאגדה ורק כעת בסופו של דבר זוכה באמת לקצור את הפירות (שהן, בין היתר, תולדת אחד הז'אנרים הפופולארים ביותר במטאל, שהוליד לטוב ולרע את אחד הז'אנרים הפופולארים ביותר ברוק הכבד בכלליות) שהיה מתכתב עם Salem עוד מהימים שהעולם רק נחשף ללהקות מהפריפריה, בתקופה בה Salem עשתה את מה שלא עשו לפניה וחתמה בחברת התקליטים Morbid Records. הרומן של Salem עם Tomas לא הסתיים, לא מעט בזכות הפגישה המחודשת של טננבאום ונקב עם Lindberg באולפני Spiderhouse שבגרמניה ב-2002, בזמן הקלטת אלבום הבכורה של Nail Within, בה נקב תופף, וטננבאום הפיק. לאחרונה אף Tomas התנדב להתארח גם באלבומה החדש של Salem, בשני שירים הנקראים Mark Of The Beast. את דעתו של Lindberg בנושא הוא חותם במשפט הבלתי משתמע לשני פנים : "Long live the cult".

הדבר השני שאפשר לומר על Salem הוא שהיא משתנה באופן תמידי. זה מדהים כמה להקה יכולה להשיל את עורה ולהיוולד מחדש כל כך הרבה פעמים, ועדיין לשאת דגל ברור ועיקרי בנוגע למה המסר מאחורי ההרכב, וכל זה מבלי באמת להוריד הילוך מוזיקלי או לדלל אמירה אומנותית. אחרי ש-Creating Our Sins יצא ופילס את הדרך אל התודעה הציבורית העולמית, Kaddish היה השלב המוזיקלי המתבקש ביותר. לא לחינם נחשב Kaddish, למרות היותו הרבה פחות אלים וברוטאלי מ-Creating Our Sins – לאלבומה הכבד ביותר של Salem. גם אומנים מקומיים גדלו על האלבומים הללו בצורה ניכרת. ביניהן אסף מיידן, מתופף להקת הדת' מטאל הקיצונית ובין המוכרות והפופולאריות ביותר בישראל, הלא היא Whorecore – משחזר זיכרונות עבר.

"ההכרות שלי עם Salem היא עתיקה. אני זוכר את עצמי בן לא יותר מ-12 כאשר אחי הגדול הביא לי מן קסטה מצ'וקמקת כזו של Creating Our Sins ואני זוכר את עצמי יושב במיטה שלי בחדר ושומע את זה. אני גם זוכר שהתרגשתי כמו ילד קטן מהמוזיקה של Kaddish אחרי שהתוודיתי אליו. הוא היה שונה בתכלית אבל היה כל כך כואב ונכון. מבחינתי Salem היא מטאל ישראלי אמיתי. אני אומר את זה עכשיו כשאני נחשפתי באופן אישי אל האנשים הפועלים, אך זה ממש לא מה שעבר לי בראש כשהייתי ילד ושמעתי את המוזיקה הזו, וכבר אז חשבתי כך. אין לי ספק ש-Salem הייתה הלהקה הישראלית שהכי דחפה אותי לנגן מטאל. אין בכלל צורך לומר שהיא אחראית להתחלת ההתרחשויות שהביאו את סצינת המטאל פה למצב שבו היא נמצאת כיום, ושההשפעה שלה פשוט אדירה."

אולי זה העיסוק הגמור בשואה, אולי זה בגלל שבסופו של דבר Kaddish מעז לחבר נקודות שלא חוברו לפני כן בעולם הרוק הכבד בעבר, כמו למשל הקינה הצורמת שאינה מבוססת על אובדן אהבה כפי שעשו זאת מספר להקות דום מטאל שעלו באותה תקופה, אלא ממש נגיסה רצינית בשכול הלאומי, באופן שאופייני לשירי המחאה הגדולים ביותר של ז'אנרים קופצניים יותר בהרבה. אלירן קנטור, מעצב גרפי שהפך לשם ודבר ובעל מוניטין בין לאומי בתחום עיצוב עטיפות אלבומים ללהקות מטאל מכל העולם, נזכר בחוויה החזקה ביותר שלו מ-Salem. "אני זוכר שראיתי את Salem מבצעים את ה-'עיירה בוערת' בהופעה, והרגע הזה התחבר לי יותר מכל ביצוע שהורגלתי אליו בטקסים הממלכתיים המקובלים, מכובדים ומהוקצעים ככל שהיו." קנטור מרחיב ואומר "הייסורים וחוסר האונים היו צריכים את הצרחות המהדהדות של זאב כדי שההרגשה תעבור בשיא האורגניות. כשכואב לך, אין מלודיה. מדובר בזעקה. זה היה מרגש, בשיא הכנות."

Salem עד היום נזכרת לא מעט בזכות שני האלבומים האלה. Creating Our Sins נתן את אותותיו באומנים מובילים בעולם המטאל היום, כמו Nergal – האיש מאחורי Behemoth – אשר זכה לשתף פעולה עם Salem בעבר ובעקבות שיתוף הפעולה המוצלח הנ"ל בחר להביא את Behemoth מספר פעמים לארץ. מילים שלו, לא שלי. גם Sakis, האיש מאחורי Rotting Christ, הושפע בצורה דומה מהעבודה של Salem, אם כי לא מעט בשל הפז"מ הדומה והתחושה השיתופית של להקות מטאל מחופי הים התיכון שעושות מטאל משלהן בלי פשרות והיישר מהפריפריה. Sakis לצורך העניין לא בזבז את הזמן שלו ולקח את Rotting Christ לפגוש את Salem כבר בתחילת הדרך עם צאת Kaddish ב-1994, ולא חיכה עד אמצע שנות ה-2000. עד היום הוא רואה ב-Salem כאחות ל-Rotting Christ, אם מבחינה סגנונית (גם Rotting Christ מרבה להשתנות באופן ורסטילי מאלבום לאלבום, אם כי לא כמו האחות הישראלית שלה) או אם מגורל משותף. הראשונות מסוגן בארצן, ושעוד ידן נטויה.

Kaddish עצמו נחרט בזיכרון המטאל העולמי על ידי חברים רציניים לקהילת המטאל הגדולה בתור יצירת מופת בתחומו. Don Anderson, האיש מאחורי להקת Agalloch האמריקאית שהפכה לשם ודבר בתחום הפולק-מטאל על צידו המוצלח יותר, ואספן אלבומים נלהב בתחום הרוק הכבד והמטאל בעצמו, העיד על Kaddish בתור אלבום גאוני לכל דבר, ושהוא אחד מהבעלים הגאים של התקליט 7-אינץ' הנדיר של Dying Embers מתוכו. Agalloch קמה הרי שנה אחרי צאת Kaddish וגם היא בחרה לשלב אלמנטים של בלאק מטאל ודת' מטאל בהגשה הסופית של המוזיקה שלה, לא שונה מדי מ-Salem של אותה תקופה.

בכלל, להקות דום מטאל רבות ראו ב-Kaddish כאבן דרך, המקום בו המטאל היותר קיצוני של הבלאק מטאל והדת' מטאל – שהיו אז בשיאם כבר – משתלבים באופן איכותי בעולם הדום מטאל המנוכר יותר, בחזרה למקורות שלו פחות או יותר. Andres Jacobsson סולן להקת Draconian רואה בו כהשפעה אישית על עבודתו, ומכנה אותו "אלבום דום מטאל פנטסטי, ואחד האלבומים היותר מרגשים שיצא בתחום". הוא גם מעיד ש-Draconian עצמה הושפעה לא מעט מהאלבום בבחירות המוזיקליות והסאונד שלה.

חלק מסוים בקהילת המטאל מאמינים ששם סיימו Salem את תפקידם האומנותי, אך יש גם כאלה שחולקים על כך. Mille Petroza למשל מעלה את הסוגיה של הטקסטים הפוליטיים שהשפיעו על כתיבת השיר "Suicide Terrorist" של Kreator כהשלכה ישירה של הדיון שעורר Collective Demise. הוא אמנם מאמין שהאגרוף המחאתי יהיה יותר כואב ויעשה יותר גלים בבטן הרכה של החברה אם השיר הטעון יגיע מלהקה גרמנית ולא מלהקה ישראלית, אך גם מצר על כך. בכלליות הוא מציין את האלבום מ-2002, שכבר החזיר את Salem לעולם הדת' מטאל בקריאת שופר, כהשראה לכתיבת האלבום Enemy Of God והתקופה הסמוכה אליו. מתן שמואלי, מתופף להקת Orphaned Land ו-Stella Marris, נזכר מחוויות אישיות אחרות כהשפעה אישית עליו.

"ראשית, צריך לציין ש-Salem הייתה הופעת המטאל הישראלית הראשונה שראיתי. זה עוד היה במועדון הבארבי הישן, ואני עד היום זוכר את החוויה, ואת ניר נקב שעשה עלי רושם עצום. אני זוכר עד היום את הביטרים האדומים על הדאבל-פדאל שלו, כמו בקליפ של פנתרה, ואת החולצה הארוכה של Mayhem שהוא לבש. החוויות שלי עם Salem לא נגמרות פה. בשנת 2004 כאשר הלהקה הראשונה שלי, Armilos, הוציאה את הדיסק הראשון שלה, Race Of Lies, נבחרנו להיות מופע החימום של Salem, בהופעתם המשותפת יחד עם Nergal מ-Behemoth. מאוחר יותר יצא לי להתוודות אל זאב טננבאום כאשר הייתי עוד חלק בהרכב Matricide והוא בא ותמך וייעץ לנו על תקן מפיק כאשר התחלנו לעבוד בזמנו על אלבום שלא יצא. זה היופי האמיתי באמת של Salem, שהם מצד אחד גם מה שנחווה אצלי בתור אחת מלהקות המטאל הענקיות בארץ, להקת המטאל הוותיקה ביותר בישראל, עם כל הדיסטנס שנובע מזה – אבל עדיין הם אנשים שאפשר לדבר איתם בגובה העיניים, ממש לא תופסים תחת. לדבר עם מיכאל גולדשטיין, בסיסט הלהקה, על אלבומים ועל טריידים זה הדבר הכי טבעי בעולם, למשל, בהיותו מעריץ מטאל מושבע."

גם אומני רוק ישראלים מאור הזרקורים של הזרם המרכזי לא מבטלים את השפעתה של Salem. ארקדי דוכין ויובל בנאי, שני אומנים שפעלו פחות או יותר במקביל למתי ש-Salem הפכה למה שהיא, מעידים על הרבה עוצמה והרבה אוטנטיות במוזיקה שלהם, הישנה והחדשה כאחד. יעקב גלעד, איש התעשייה שהפך להקות כמו 'בנזין' לשם דבר, העיד בעצמו על Kaddish ושיר הנושא שלו בתור קינה מרגשת. טל פרידמן, קומיקאי מהולל וגם מנהיג להקת הרוק "הקריות" בין היתר, הוא מעריץ גדול של מוזיקת מטאל מקומית, ולמרות שהטעם המוזיקלי שלו מעט יותר רך מהמוזיקה של Salem הוא עדיין בוחר להביע הערכה רבה כלפיהם. "לצערי אני לא מכיר את החומר של הלהקה לעומק, רק את האנשים הפועלים. זכור לי שב-2005 הם הוציאו אלבום עם כלי מיתר, אך לא יצא לי להעמיק בו. אני מאד מעריך מוזיקת מטאל, על אחת פי כמה וכמה אם מקורה בארץ, ויש לי המון הערכה אליהם." גם כאשר אינך נחשף למוזיקה של Salem, כנראה שנחשפת אל הלהקה עצמה בשלב זה או אחר.

אז גם בכלל צורותיה השונות הצליחה Salem לעורר להט אצל הגדולים יותר בתחום, אך אנחנו למזלנו אנשים עצמאיים שאינם צריכים שיכתיבו לנו איך לחשוב ואנו מסוגלים להבין לבד מה טוב בשבילנו. את העובדה ש-Salem הפכה מלהקת דת' מטאל קיצונית (מה שנכנה בכלליות פה פשוט פרוטו-בלאק מטאל, כי זה לא בדיוק דת' מטאל דאז, פשוט מטאל קיצוני וברוטאלי) בשנות ה-80' ותחילת שנות ה-90' עד למהפך עצום לכיוון מלודי וקודר ב-Kaddish בדום מטאל שהפך לקלאסיקה, אך במקום לדבוק בנוסחה מצליחה בכוח, Salem זרמה עם האמירה האומנותית שלה ושחררה את A Moment Of Silence בהפקה הנוצצת עד אין קץ, שהיה אלבום על גבול הגות'-מטאל, מלודי אפילו הרבה יותר, ומקצועי עשרות מונים יותר.

במקום לנוח שם, משכה Salem בחוזקה לכיוון המטאל הקיצוני בחזרה, אך לא לפורמט הראשוני והנערי שניגנה בתחילת דרכה, כי אם משהו מושכל וחריף יותר ב-Collective Demise – דת' מטאל מושחר ואלים, שנתן לניר נקב להתבטא כמו חיה רעה על התופים, והעלה את Salem להילוך הגבוה ביותר שלה. משם, דרך הוצאות אלבום אוסף עם כלי מיתר (שנושק למטאל סימפוני לכל דבר) ו-2 הוצאות DVD ששוחררו בהפרש של 4 שנים זה מזה, הוציאה Salem את האלבום שהכריז על כניסה לסגנון חמישי (!) עבורה, ביצירה הכבדה והגרובית של Necessary Evil מ-2007. עוד לא הגיעו הימים שיעידו מה ההשפעה הגדולה של האלבום שיצא ב-Seasons Of Mist הצרפתית, ו-Salem כבר מיהרה להוציא אלבום נוסף, כבד וקודר עוד יותר מקודמו, הלא הוא Playing God (And Other Short Stories).

באלבומם החדש ניכר השינוי שהחל בשנת 2002 ומגיע לשיאו באלבום שמורכב בהחלט בהרבה ממטאל מודרני ובוגר, אבל על ידי האנשים שעיצבו במו ידיהם את התגלגלות הז'אנר שהוא היה עוד בחיתוליו. כעת Salem נשמעת כמו מכונה אחידה של מוזיקת מטאל, אבל גם נשמעת יותר מתמיד כהרכב אורגני שחולק את כתיבת המוזיקה עם כלל חברי הלהקה, כולל החברים החדשים בה, ניר נקב וניר גוטריימן, שהכניסו רוח מרעננת אל תוך הלהקה הוותיקה. מתן כהן, גיטריסט להקת Betzefer מעיד בעצמו על העבודה המשתנה והמתחדשת באופן תמידי של Salem. "מעבר לעובדה ש-Salem להקה מדהימה" הוא אומר "זה לא יאומן שיש להקה, ועוד בישראל, שעובדת רצוף כבר 25 שנה ועדיין נשארת להקה בסדר גודל לאומי בתחום בעיני קהל הרוק הכבד וגם התקשורת במקביל. Salem היא להקה שממשיכה להוציא אלבומים באופן רציף כל הזמן, נותנת את כל הלב שלה בעבודת האולפן, וגם ממשיכה להתפתח מוזיקלית ולא קופאת על שמריה. מבחינתי, האלבום האחרון של Salem, הלא הוא Playing God, הוא האלבום האהוב עלי. אני שומע שם את העבודה ואת התהליך המורכב שהושקעו בו."

אז אולי Salem סיימו לעצב את המטאל העולמי, ואולי אפילו את המטאל הישראלי. אולי הם התרחקו לא מעט ממעריציהם במיעוט הופעות (למרות שכל הופעה של Salem הפכה לאירוע שאסור להחמיץ), אבל בסופו של דבר, אי אפשר לקחת מ-Salem את העובדה שאת המוזיקה שלהם הם לא יפסיקו ליצור, כי הם לא יוצרים את המוזיקה הזו בשביל הקהל ולא מנסים להתחבב על אחרים בכוח. Salem הם מרכזו של הנון-קונפורמיזם המטאלי בארץ, הולכים עם כל הכוח כנגד הזרם וכנגד כל הסיכויים, העיקר לדבוק באמת האומנותית ובמה שמרגיש להם נכון, ואף יותר חשוב, כבד ובלתי מתפשר. את הדיון הזה אפשר לפסוק עם דבריו של איליה בדרוב, סולן להקת The Fading העולה, פשוטו כמשמעו. "לא משנה אם תאהב או תשנא את Salem, לא תוכל שלא לתת לה כבוד שהיא ממשיכה ליצור ולעשות מטאל כבר 25 שנה במקום כמו ישראל, בזה אין ספק."