The Assassination of Julius Caesar: איך להקת בלאק מטאל לימדה את העולם לעשות פופ
את ההיכרות הראשונה עם Ulver קשה לשכוח. להכיר את Ulver זה כמו להתחיל לקרוא ספרים או להיתקל לראשונה בשירה טובה. זאת חוויה יוצאת דופן שנשארת בלב. ההיכרות שלי עם Ulver התחילה לפני שבע שנים תמימות. האלבום המפורסם שלהם Shadows of the Sun קצר שבחים ויצר גלים של באז בקרב חובבי המוזיקה האלטרנטיבית. חובבי האוונגרד נמשכו לאלבום הזה כמו גחליליות לאור. וככה האזנתי לשיר "Vigil" שהשאיר אותי פעור פה ומנסה להבין איך משהו יכול להיות כל כך נוגע ללב ועוצמתי. כמו שאתם מבינים, צללתי לעולמם של הרביעייה הנורווגית דרך המוזיקה הניסיונית שלהם אבל במהרה כיסיתי את כל הדיסקוגרפיה – גם את אלבומי הבלאק מטאל הלא פחות ניסיוניים של תחילת הקריירה.
Ulver היו פלא כבר ב-1995 כשהם הציגו לראווה את הילד הראשון שלהם לעולם – אלבום הבלאק מטאל הראשון שלהם, Bergtatt. במשך שלושת אלבומי המטאל שלהם החבורה כיסתה בלאק מערות, פולק ואפילו פוסט-מטאל, הרבה לפני ש-Alcest הפכו את כל העסק לאופנה. ואז הם נטשו את המטאל עם האלבום Themes from William Blake's The Marriage of Heaven and Hell. השם הארוך של היצירה מתאר בפשטות למה אפשר לצפות: מעין פס-קול לפואמה המפורסמת של המשורר וויליאם בלייק. הדבר אותו אי אפשר היה לצפות היה השינוי בסגנון. מלהקת מטאל שמשתנה ומתפתחת תוך שלושה אלבומי סטודיו בלבד, Ulver הפכו ללהקת אוונגרד עם נגיעות פרוגרסיב. סביר להניח שהם לעולם לא יחזרו להיות להקת מטאל, בדיוק כמו שאלבום המחווה שלהם לשירה של וויליאם בלייק הוא חד פעמי. במהלך השנים Ulver היו לזיקיות מוזיקליות (דבר שהתאפשר בחלקו הודות לשינויים תכופים בליין-אפ, כשהכל סובב סביב כריסטופר ריג שמנהיג את הלהקה). הם הקליטו אלבום קאברים לשירים אלטרנטיביים משנות ה-60 וה-70, הם הקליטו אלבום אלקטרוני שנוצר בשיתוף פעולה עם האורקסטרה הקאמרית של טרומסה, שחררו אלבום קראוט-רוק שהוקלט על בסיס סיבוב הופעות מלא באלתורים ואפילו הוציאו אלבום עם להקת הדום\בלאק\נויז Sunn O).
אצל Ulver דבר אחד בטוח: הכל אפשרי ואין גבולות. גם The Assassination of Julius Caesar, אלבומם החדש, הוא חסר גבולות. החל מהאומנות שמכסה את העטיפה והבוקלט, דרך העיבודים העשירים ושכבות הסאונד ועד לתחושת המסתורין הכללית שאופפת את האלבום הזה – ההתנקשות ביוליוס קיסר היא יצירת מופת נוספת של Ulver ואלבומם הטוב ביותר מאז Shadows of the Sun.
שיר הפתיחה של האלבום, "Nemoralia" (שהיה השיר היחיד ששוחרר להאזנה במסע הקידום של האלבום), הוא באופן אופייני למדי רק ספתח קליל למה שמחכה למאזינים. השיר מדלג בין אלקטרוניקה מלטפת, קטעי סינת' אפלים ושירה רדופה שנושאת קטעי שירה מצמררים מתוך ההיסטוריה האנושית. אחרי שכריסטופר ריג השתפשף בלהפוך את השירה של וויליאם בלייק ליצירה מוזיקלית, השילוב בין שירה ופעילות בתוך להקה בא לו באופן טבעי. "Nemoralia" משדר אווריריות ותחושה כמעט פופית. זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שחברו הקרוב של ריג ומשתף פעולה כמעט קבוע שלו הוא דניאל או'סאליבן (הסטיבן וילסון של האנדרגראונד הבריטי), חובב פופ אלטרנטיבי ומתוחכם ששיתף פעולה עם Ulver באלבומיהם האחרונים אבל דווקא נעדר מהליין-אפ של ההתנקשות בקיסר.
אחרי שתשמעו את השיר השני, "Rolling Stone" כבר תבינו עם מה יש לכם עסק. אלבום פופ. רק רגע, מה זאת אומרת? מה פתאום להקת בלאק לשעבר שפנתה למחוזות הפרוגרסיב, האלקטרוניקה והמוזיקה הניסיונית עושה פופ? אז זהו, ש-Ulver מגישים לנו את הגרסא שלהם לפופ, הרבה לפני שבריטני ספירס וניקי מינאז' הפכו את הז'אנר הזה למילה גסה. "Rolling Stone" מספיק באורך הכמעט אפי שלו לספק ג'אמים של אלקטרוניקה, גיטרות בס ותופים לצד פזמון פופי וקליט במהלכו חוברות לכריסטופר ריג הסולניות ריקה נורמן וסיסי סומבונדו. הפזמון הזה מדבק כמו חיידק קטלני ובעל איכויות עליזות של דיסקו, כאילו החבורה מצאה מכונת זמן שלקחה אותם לשנות השבעים. כל זה עומד בדיסוננס מושלם עם שאר קטעי השיר שקורצים להתנסויות של הלהקה עם כלי נגינה סטנדרטיים ומוזיקה אלקטרונית.
הדיסוננס הזה ממשיך עם "So Falls the World" המלנכולי והאפל שמגיש לנו את סיפור נפילת האימפריה הרומית על רקע מוזיקת אמביינט אווירתית. מיד אחריו מגיע "Southern Gothic", שיר סינת'פופ קצבי מלא בקצב ו… סינת'ים. אפילו מילות השיר לא מתאפיינות באפילה ה"אולברית" הטיפוסית (אם כי עדיין מלנכוליות). "Southern Gothic" מעניין במיוחד דווקא אם מצפים ממנו להיות המשך לרצועה "Norwegian Gothic" מהאלבום Wars of the Roses, שהיה קטע אוונגרדי מוטרף וחולני. "Transverberation" הקצר ממשיך את כיוון הסינת'פופ עם פזמון מדבק ואווירה אלקטרונית עליזה מהולה בעצב שמאפיין את הלהקה. יש כאן ניחוח כבד של דייוויד בואי מתקופת Low ו-Heroes, וזה לא מפתיע בהתחשב בכך שכמו בואי, גם Ulver שאפו השראה מהארט רוק וההתנסויות של שנות השבעים. האלבום נסגר עם הרצועה "Coming Home", מעין ג'אם סשן ארוך עם דקלומי שירה שמרגיש כמו קטע שהיה יכול לצאת ישר מהאלבום של וויליאם בלייק או אפילו Perdition City הקלאסי והאהוב.
האלבום הופק בידי Ulver עצמם ומוקסס בידי מרטין גלובר שהפיק ומיקסס עבור שורת אמנים עם שמות מפציצים כמו מרילין מנסון, The Verve, The Cult ואפילו U2. הסאונד התעשייתי של האלבום מושלם עד מכניות, ובעצם הופך את האלתורים של הלהקה למשהו שנשמע כמעט מתוכנן ואת השירים ששומרים על מבנה יותר סטנדרטי ליצירות משומנות היטב שאם היה מעט צדק בעולם היו מתנגנות ברדיו. החיבור בין עולם הפופ לחגיגה המטורללת של Ulver מוצג לנו לראווה בטקס נישואין מופרע ומענג. אף אחד לא צפה את זה, אבל כולם חשדו שהחבורה הנורווגית הזאת עשויה לעולל משהו כזה יום אחד. וככה, בעוד כמה שנים טובות, תהיה תחייה של סינת'פופ איכותי, כאילו הוא יצא מהאייטיז עצמם והמעטים שישמעו את האלבום יוכלו להתפאר בעובדה ש-Ulver עשו את זה לפני שזה היה מגניב, ולעזאזל כמה מגניבים הם היו. "The Assassination of Julius Caesar" הוא ניצחון ונוק אאוט מוחלט ל-2017. אלבום השנה נמצא. אפשר להתקפל.