Read this interview in English

וואקן – כבר עבר חודש. והשנה שמעתי בוואקן יותר להקות מאי פעם, יותר מבכל השנים הקודמות גם יחד. נשמע מוזר? אבל זה נכון.
שמי מוניקה ברמר, אני עיתונאית. מאז הקיץ אני כותבת בMetalist – והקשר שהוביל לכך נוצר דווקא בוואקן.

במשך 12 השנים האחרונות בניתי את ה-Middle East Metal Battle עבור וואקן.
זה התחיל בקהיר, המשיך בביירות ובדובאי והגיע עד ערב הסעודית ובחריין. הוזמנתי גם לשבת בחבר השופטים בישראל. ואלמלא טעות בהזמנה שביצע אתר הנסיעות שלי, שמנעה ממני לצאת ממצרים לתל אביב, היה קורה בפועל מה שמבחינה פוליטית כביכול לא אמור לקרות: מי שאחראית על ה-Middle East Metal Battle הייתה יושבת בחבר השופטים בישראל.

אבל זה בדיוק מה שתמיד רציתי להשיג באמצעות ה-Metal Battle. כמנהלת תרבות גרמנייה, מורה למוזיקה ועיתונאית, רציתי לפתוח בפני להקות מהמזרח התיכון את הדרך לוואקן ולהראות שמוזיקה מחברת, ושמפגשים שלווים אפשריים ללא קשר לפוליטיקה או למוצא. ואכן, במהלך השנים נפגשו בקמפינג ומאחורי הקלעים אנשים ממדינות שהיחסים הפוליטיים ביניהן רחוקים מלהיות טובים – והמפגשים ביניהם היו שלווים.
אף להקה מהמזרח התיכון עדיין לא הצליחה להגיע לאחד מחמשת המקומות הנחשקים בגמר. אבל וואקן הוא הרבה יותר מניצחון ב-Metal Battle. דברים משתנים, זמנים משתנים, ואחרי שעברתי להמבורג, אחרים קיבלו על עצמם את האחריות ל-Middle East Metal Battle. כך שהשנה היה לי זמן להקשיב ללהקות, ללכת למסיבות ולחוות את וואקן בצורה אחרת.
וואקן הוא הבמות המרכזיות וההדליינרים. אבל הסיפורים שנשארים איתך מתרחשים לא פעם דווקא בשוליים: בקמפינג, במסיבה, בתור למקלחות. עקבתי מקרוב אחרי שלושה סיפורים כאלה.

Given by the Flames – זוכי ה Metal Battle מיפן תחת לחץ כבד להצליח

השנה האוהל שלי היה ממוקם ליד עמיתיי לשעבר להפקה והלהקות שלהם. בכל בוקר הגיע הרגע שבו הצצתי בדאגה החוצה מהאוהל – הכול יבש? צחצוח שיניים מהיר, ואז ריצה אל מתחת לסוכך הקרוואן של חבריי מ-Given by the Flames היפנית, זוכת ה Metal Battle.
הלהקה כוללת את Willian, הסולן, המייסד ומנהיג הלהקה; Diekey בגיטרה ושירה; Shima בגיטרה; ו-Noi בתופים. הסגנון שלהם הוא Gothic Metalcore. התפקיד שלי היה להכין קפה בכל בוקר.
כשהמוזיקאים היפנים הצעירים או המנהל שלהם, Yutaro, זחלו החוצה מהאוהלים, תמיד נשמע "Ohaiooooo" עליז – "בוקרררר טוב" – וכולם שמחו לקבל קפה חם.

ההצעה שלי לנסות בננות או פירות אחרים עם נוטלה התקבלה בחשדנות מסוימת. בסופו של דבר הגיטריסט Diekey מרח בהיסוס נוטלה על בננה, וכשטעם אותה כל הפנים שלו אורו. התקשורת הייתה לפעמים קצת מסובכת, משום שמבין חברי הלהקה רק Willian באמת דיבר אנגלית.
מחוץ לבמה, לעומת זאת, הלהקה הייתה פעילה מאוד בWacken United וב-Metal Battle Lounge, שם נפגשים להקות, אמרגנים ועיתונאים, אבל גם בקמפינג, מאחורי הקלעים ובמסיבות.

Willian סיפר לי שזו בדיוק הסיבה שבגללה למד אנגלית מלכתחילה, עוד כשהיה נער: "רציתי להיות מסוגל לדבר עם להקות אחרות. בגלל זה למדתי אנגלית – ואני שמח שעשיתי את זה."
האם המפגשים האלה באמת הופכים לקשרים של ממש, או נשארים בגדר סמול טוק של פסטיבלים? גם הוא לא ממש יודע:
"אני חושב שהרבה אנשים פשוט מדברים ואז לא נשארים בקשר. אבל האנשים שדיברתי איתם יכולים לראות שאני מתכוון לזה ברצינות."

החלום שלו הוא להופיע יום אחד ביפן עם אותם אנשים בדיוק שפגש בוואקן. "אבל שום דבר לא מובטח. וזה החלק המרגש."
כמו רוב להקות ה Metal Battle, גם עבור Given by the Flames זו הייתה הפעם הראשונה בוואקן, והוצאות הנסיעה מומנו באמצעות קמפיין מימון המונים.
"הצבנו רף גבוה ולא ציפינו שבאמת נצליח להגיע אליו", סיפר Willian. בסופו של דבר הם אפילו הצליחו לגייס יותר מכפי שציפו.

יום ההופעה בגמר ה-Metal Battle על במת W.E.T. היה מלא מתח והתרגשות. הציפיות מהנציגים היפנים היו גבוהות, אחרי שבשנים האחרונות שתי להקות מיפן זכו במקום הראשון בגמר העולמי: Sable Hills ב-2022 ו-Phantom Excaliver ב-2023.

Willian on stage, Band given by the Flames


שאטל האמנים אסף את הלהקה מקמפינג ה-VIP, וכשעתיים לפני ההופעה הם הגיעו לאזור האמנים שמאחורי הקלעים. חיכה להם שם קונטיינר עם כיבוד ומקום להחליף בגדים, להתאפר ולהתכונן. Yutaro ואנשים נוספים הגיעו לבקר.
מאחורי הקלעים הכול היה בתנועה. להקות מוכרות יותר ופחות נכנסו ויצאו, מישהו ניגן בגיטרה, מלאי המשקאות חודש ובקבלה הייתה פעילות בלתי פוסקת. כולם היו עצבניים.
ואז הגיע הרגע שבו Willian השתנה לחלוטין. האיפור כבר היה עליו, ומאותו רגע כמעט שלא ניתן היה לגשת אליו.

לקראת הסאונדצ'ק שאטל האמנים אסף את הלהקה בזמן, אבל חוסר הוודאות לפני ההופעה היה גדול:
כמה גדולה תהיה מערכת התופים? מי אחראי על הבמה? כמעט שלא היו תשובות ברורות.
"לא באמת ידענו למה לצפות. לאף אחד לא היה ממש איש קשר שאחראי על הבמה."

ובכל זאת, הלהקה לא האשימה איש. אולי זה פשוט מה שקורה כשלהקה שעדיין אין לה שם גדול עולה בפעם הראשונה על במה גדולה כל כך. המסקנה שלהם הייתה ברורה: "תמיד צריך שיהיה בצוות טכנאי שבאמת מבין את הטכנולוגיה של הבמה ודובר את השפה – בלי קשר לנסיבות."
עמדתי מוקסמת בשורה הראשונה מול במת W.E.T. וכמעט שלא זיהיתי את הלהקה. לאן נעלמו הבחורים הצעירים והידידותיים ששמחו כל כך מהקפה החם באותו בוקר?
Given by the Flames הביאו לבמה אנרגיה שהשאירה אותי פעורת פה.
Willian במיוחד – עם קול שעבר משירה נקייה לגראולים, עיניים כהות ושיער ארוך – הפגין נוכחות בימתית מדהימה ופלרטט עם המצלמה כמו מקצוען.
למחרת בבוקר הייתה לי הזדמנות לברר עם Willian שני דברים: למה הוא נראה פתאום כמו אדם אחר לחלוטין ברגע שהתאפר, ומאיפה מגיעה הנוכחות הבימתית המטורפת של הלהקה?

Willian הסביר, תוך שהוא מצטט את Lemmy Kilmister, מדוע מהרגע שהוא מאופר הוא נעלם לתוך הדמות שלו, כאילו נכנס למנהרה:
"אם אתה הולך להיות כוכב רוק, אז תהיה כוכב רוק. אנשים לא רוצים לראות את הבחור מהדלת ממול על הבמה; הם רוצים לראות יצור מכוכב אחר."

והוא באמת הצליח לעשות בדיוק את זה. הייתי מרותקת.
להקות ה-Metal Battle מהמזרח התיכון שהבאתי איתי לוואקן תמיד היו המומות לחלוטין מהפסטיבל. במות בסדר הגודל של וואקן נדירות במזרח התיכון וכמעט בלתי נגישות ללהקות קטנות.

אצל GBTF זה היה שונה.

Willian הראה לי צילומים מהופעות של הלהקה בטוקיו: במה גדולה בתוך אולם, עם מסכי ענק שממלאים את החלל כולו. באותו רגע הבנתי לראשונה שוואקן אינו בהכרח החוויה האולטימטיבית עבור כל להקה שמגיעה ל Metal Battle – ושלהקות ממדינות שונות מגיעות אליו עם נקודות ייחוס שונות לחלוטין.
בסופו של דבר Given by the Flames סיימו במקום השלישי בגמר העולמי. שמחתי בשבילם, אף שהם עצמם כמובן היו שמחים לראות את עצמם כמנצחים.
אבל כששאלתי אותם מה הדבר המרכזי שהם לוקחים איתם מוואקן, התשובה הגיעה בקלות מפתיעה: לא הגביע – אלא החברויות החדשות.

ומה היה חסר? עוד זמן במה, כדי שיוכלו להציג את עצמם טוב יותר – ומרצ'נדייז, שנמכר מהר מכפי שציפו.
אני בטוחה שהעתיד של Given by the Flames עוד לפניהם. וכשיום אחד הם יהיו ההדליינרים של וואקן ושל פסטיבלים אחרים, אצפה בהם בגאווה ואגיד: תראו, לפני שנים ישבתי איתם בקמפינג בוואקן וניסינו יחד בננות עם נוטלה.
Yutaro, המנהל היפני שלהם, מייצג בעיניי נימוס וצניעות. לכן הופתעתי עוד יותר כשראיתי אותו רוקד לצלילי ההופעה של Eric ב-Warm-Up Barbecue!

Eric – האיש שגורם למטאליסטים לרקוד

את Eric Hutchence הכרתי בעיקר כעמית מעולם ההפקה. אבל כבר כמה שנים שהוא מופיע גם כ-DJ בתוך קהילת ה Metal Battle. השנה ראיתי אותו מתקלט בהופעה חיה בפעם הראשונה, כשהוא מרקיד את המטאליסטים מעל במת המשאית.
למעשה, Eric מופיע כ-Metal DJ כבר כ-15 שנה. הכול התחיל די במקרה – עם סטים בין הופעות של להקות באירועים מקומיים, בזמן שהקהל חיכה ללהקה הבאה.
בהמשך התקלוט נדחק הצדה, משום שהיה עסוק בארגון הופעות ופסטיבלי Open Air משלו. רק בתקופת הקורונה, כשנכפה עליו הרבה זמן בבית, הוא חזר לזה – בהתחלה רק בשביל עצמו, בשביל הכיף שביצירת רמיקסים משלו.

כשמארגני פסטיבל נזכרו בסטים הישנים שלו והזמינו אותו לאיסטנבול, הוא הבין: זה מה שהוא רוצה לעשות שוב. משם הדברים כמעט התגלגלו מעצמם – פסטיבל אחד המליץ עליו לבא אחריו.
למעשה, הוא לא ממש אוהב את ההגדרה "DJ": "אני לא DJ במובן הקלאסי – אני יותר מופע מטאל קרוסאובר."
הוא לא מנגן שירים מקוריים, אלא רק רמיקסים שהוא יוצר בעצמו, שנועדו לגרום לקהל מטאל לרקוד. מדובר בשילוב של מטאל ומוזיקה אלקטרונית, לעיתים עם אלמנטים של Drum & Bass.

הכלי המרכזי שלו הוא Launchpad Controller, שאותו הוא לפעמים אפילו תולה על עצמו כמו גיטרה, ולצדו מיקרופון שבעזרתו הוא מתקשר עם הקהל. אין כאן לחיצה על Play, אלא הופעה חיה.
ובניגוד ללהקה עם סטליסט קבוע, הוא מגיב לקהל בזמן אמת: "זה אחד החלקים החשובים ביותר בעבודה שלי – להישאר גמיש, להרגיש מה הקהל הזה צריך ברגע הזה ולהתאים את הסט תוך כדי."

לדבריו, החשיפה שלו גדלה באופן מורגש, צעד אחר צעד. בעבר הזמינו אותו בעיקר כדי למלא את הזמן בין להקות; כיום הוא כבר מקבל לעיתים סלוט משלו בפסטיבלים, עם במה אמיתית, צוות במה וגישה לבקסטייג'.
כמודל לחיקוי הוא מציין DJ צרפתי שהתפתח מאז לפרויקט של להקה שלמה – מודל אפשרי גם לעתיד של Eric. כרגע הוא עובד גם על פרויקט משותף עם חבר DJ נוסף, והופעה משותפת מתוכננת ל-2 באוקטובר בסופיה.

הלקח הגדול ביותר שלו מהשנים האחרונות הוא החשיבות של תקשורת ברורה עם המארגנים מראש, כדי למנוע אכזבות.
החוויה הגרועה ביותר שלו הייתה בפסטיבל קטן בפולין. כשהגיע הזמן שלו לעלות, אחרי הלהקה החיה האחרונה, נותרו במקום בקושי יותר מעשרה אנשים. הוא הופיע בכל זאת.
"זה היה מוזר וקצת עצוב בו זמנית."
מקדמי ה Metal Battle מכירים את Eric כ-DJ בעיקר בזכות "מסיבת החימום" האגדית ב-World Metal Camp.

מטאליסטים מכל העולם נפגשים ב-World Metal Camp של Kasper

תמיד הייתי משוכנעת שה World Metal Camp הוקם מלכתחילה עבור מארגני ה-Metal Battle והלהקות שלהם, אבל קספר מולין תיקן אותי.
את קספר הכרתי ב 2014, כשעוד היה אחראי על ה Wacken Metal Battle בדנמרק וניהל שם את חברת LiveScenen שבבעלותו.
בשנים האחרונות, במקביל לעיסוקיו האחרים, הוא לקח על עצמו גם את ניהול ה World Metal Camp בוואקן.
בכל שנה הסתקרנתי לגבי המחנה – והשנה גם לגבי האופנוע החדש של קספר, שאגב, עדיין לא יצא לי לראות.
יש משהו מושך ברעיון של קמפינג בין מעריצים מכל העולם. אבל שירותים מקרמיקה ושירותי הסעות VIP תמיד ניצחו מבחינתי, ולכן נשארתי בקמפינג ה-VIP.

ועדיין, סקרנית כפי שאני, בכל שנה קפצתי לראות מה קורה במחנה. והשנה הוא היה מיוחד.
הוא היה רחוק במיוחד מקמפינג ה VIP – אבל גם מעוצב בצורה יפה במיוחד. הייתה בו מרפסת גדולה, אזור עם ערסלים ואוהל גדול עבור "מסיבת החימום" השנתית, שמתקיימת ביום שלישי, לפני שוואקן באמת מתחיל.
קספר הוא האיש שעל הגריל, וכמובן Eric נמצא על העמדה.

השנה פגשתי את קספר בעיקר הרחק מהבמה, מסתובב באזור הפסטיבל בין הופעות. אבל את השיחה האמיתית על ה World Metal Camp קיימנו מאוחר יותר בשיחת וידאו, אחרי שהאבק של וואקן כבר שקע. ומה שהוא סיפר לי פתח בפניי זווית שלא יכולתי לראות בזמן שהייתי שם.
ה-World Metal Camp לא התחיל כפרויקט רשמי של וואקן, אלא כשכנות פרטית בין שתי חברות נסיעות. החברה של קספר וחברת נסיעות שוודית הקימו במשך שנים את המחנות שלהן זו לצד זו, עד שהמתחם הפך באופן רשמי ל-"Nordic Camp".
בהתחלה היו בו בערך 17-18 אנשים מדנמרק, שוודיה, נורבגיה, איי פארו ואיסלנד.
רק לאחר שהקונספט הוכיח את עצמו, קספר התבקש לפתוח אותו בפני כל שותפי הנסיעות הבינלאומיים. כך הפכה שכונת אוהלים פרטית באופן רשמי ל World Metal Camp.

השנים הראשונות דרשו הרבה עבודה. במשך זמן רב לא היה למחנה שטח קבוע ושמור בפסטיבל, והיה צורך לנהל עליו משא ומתן מחדש בכל שנה.
היום מגיעים אליו אורחים אפילו מדרום אמריקה, כשהם יודעים מראש שמחכה להם מקום שמור ושיפגשו פרצופים מוכרים.
ולמי שמגיע לבד קספר אומר: "אני תמיד אומר לאנשים שאין שום בעיה להגיע לבד – תמיד תמצא כאן מישהו לשבת איתו. ועד עכשיו זה תמיד היה נכון."
באותה נשימה הוא גם מבין לחלוטין את הנטייה האנושית לחפש קודם כול את קרבתם של בני ארצך, ורק לאחר מכן להיפתח לאחרים.

רעיון אחד שמעולם לא באמת הצליח להתממש הוא לשלב את להקות ה Metal Battle ישירות בתוך ה-World Metal Camp, כדי שיוכלו ליצור קשר עם קהל המעריצים הבינלאומי.
בפועל, המרחק הכשיל את זה עד היום. הלהקות ישנות באזור ה VIP, רחוק מכדי שיוכלו, למשל, פשוט לקפוץ באופן ספונטני למחנה עם כלי הנגינה.
קספר עדיין לא יודע להסביר מדוע מחנות ותיקים אחרים נמצאים קרוב יותר לאזור ה VIP מאשר ה World Metal Camp. כנראה שזו פשוט שאלה של מקום, ואין לו באמת השפעה על כך.

השנה, לדבריו, המיקום היה טוב באופן יוצא דופן. מיום רביעי היה להם דוכן קפה משלהם וחשמל לטעינת טלפונים – "כמעט יוקרתי" בהשוואה לשנתיים הקודמות.
כששאלתי אותו האם הערבוב הבינלאומי באמת עובד, הוא ענה בכנות: רוב האורחים נצמדים בהתחלה לאנשים מהמדינה שלהם או לקבוצה שאיתה הגיעו, אבל כולם נפגשים בנקודות השיא המשותפות של התוכנית – למשל ב Warm-Up Party, שכבר הפכה לאגדה.
המסורת הזו התחילה לפני כ-20 שנה כערב ברביקיו קטן וחד פעמי, ומאז גדלה בהתמדה. באחת השנים אפילו נגמר להם האוכל.

הזיכרון האהוב ביותר על קספר הוא מערב אחד שבו היה מזג אוויר טוב, מצב רוח טוב, Eric תקלט בהמשך הלילה, ואחד משותפי הנסיעות ניגש אליו בהתלהבות ואמר לו שזה בדיוק "ה-Wacken feeling" – לרגע אחד כל הדאגות מהבית נשכחות, וכולם הופכים למסיבה אחת גדולה ומשותפת.גם מי שלא הזמין מקום באמצעות אחד משותפי הנסיעות מוזמן להגיע החל מיום רביעי, אם נשאר מקום. המחנה אינו אירוע סגור.
לדברי קספר, גם הפסטיבל עצמו משקיע יותר ויותר בתשתיות של המחנה, למשל בריצוף ובמערכת הגברה.

כל זה קרה בדיוק לפני חודש – אז מה נשאר?

ברשתות החברתיות מסתובבים מונחים כמו "Festival Blues" ו "Wacken Blues" – אותו חור שנופלים אליו כשחוזרים לחיי היומיום אחרי פסטיבל כמו וואקן.
ואכן, השגרה משיגה אותך מהר יותר מכפי שאתה מצפה.
אני תוהה אם Given by the Flames באמת הצליחו לשמר את הקשרים שיצרו ואם הם עדיין בקשר עם האנשים שפגשו. יפן רחוקה.

באינסטגרם שלהם אפשר לראות תמונות נהדרות מה-Metal Battle, ראיונות איתם כמי שסיימו במקום השלישי בגמר וברכות מהעמוד הרשמי של Metal Battle.
Willian מספר לי שמאז שחזרו הם כבר הופיעו בשני קונצרטים בטוקיו, באחד מהם כהדליינרים. באינסטגרם הם מכריזים ש Given by the Flames "החזירו את האש לטוקיו", לצד קטע וידאו מההופעה.
המנהל היפני Yutaro מאשר זאת ומוסיף שההופעות היו הצלחה עבור הלהקה.
בנוסף, בקרוב צפוי להם ראיון במגזין המטאל המוכר Young Guitar.
מבחינתו האישית, Yutaro מרגיש שה Metal Battle הולך וצובר חשיבות ביפן. הוא מבסס זאת על כך שמאז שחזר אנשים שואלים אותו עליו יותר. לדבריו, אחת הסיבות לכך היא הראיונות עם המקדמים, שצולמו ושודרו ממש לפני ההופעה של הלהקה שלהם.

גם Eric חזר אליי.
מיד אחרי וואקן הוא המשיך לאמסטרדם להופעת מועדון, ומשם הגיע בפעם הראשונה לפסטיבל Alcatraz בבלגיה: "ענק וממש מגניב."
מבחינתו, גולת הכותרת הייתה המפגש עם כמה אמנים, ביניהם Evan Seinfeld מ-Biohazard. השניים סיכמו לשתף פעולה, והעבודה על כך כבר מתקדמת.
הוא בקושי הספיק לחזור הביתה וכבר הופיע בפסטיבל הגדול הבא, הפעם ליד הים, יחד עם Dead By April ו-The 69 Eyes.

אצל קספר, לעומת זאת, מה שאני רואה בעיקר ברשתות החברתיות הם טיולי האופנוע שלו וההופעות עם הלהקה שלו, Maiden Aalborg.

גם אותי השגרה כבר השיגה.
וכמו בכל שנה, יש מפגשים ופרויקטים שנשארים – כמו הכתיבה שלי עבור Metalist – ואחרים שחולפים או מתקיימים רק בתוך העולם של וואקן.
מוזר לי שכבר אינני חלק מקבוצת מנהלי הWacekn Metal Battle ושאני חווה את וואקן בצורה אחרת. מצד אחד, זה פותח בפניי הזדמנויות ופרויקטים חדשים; מצד שני, יש בזה גם מידה מסוימת של געגוע.
אבל מה שמנחם אותי הוא שאני יכולה להמשיך לסקר את ה-Metal Battle ואת הפסטיבל כעיתונאית.
ולכן אני כבר מחכה לפרק החדש שלי סביב וואקן.