Whorecore – שש שנים של בלגן

לכבוד 6 שנים לפעילותה הבימתית של תופעת הדת' מטאל והגריינדקור, Whorecore, החלטנו לסכם לכם את שלבי הלהקה בהתהוותה, את המכשולים, ההישגים (והיו הרבה יותר משאנחנו זוכרים) ואת החוויות המטורפות שפקדו אותנו. הרי לכם כתבת תחקיר מסכמת על הלהקה שעשתה את הדבר האסור והבל יאמן – והפכה את המטאל, תסלחו לי על המילה, למגניב. היה זה רונאלד רייגן שאמר בזמנו "פוליטיקה היא המקצוע השני הכי עתיק בעולם, והדבר לא כל כך שונה מהמקצוע הראשון". כולנו יודעים מהו המקצוע העתיק ביותר, נכון? פריצות, זנות, שידול מיני. מה לכל זה וללהקות מטאל?

ובכן, התשובה היא כמובן Whorecore – שלומר שהם מכניסים את ה-Whore לכל ז'אנר המטאל באשר הוא, תהיה לא רק Understatement, אלא גם סוג של היתממות. Whorecore היא מפלצת שהשילה את עורה פעמיים-שלוש ושרדה את כל המשברים שלה כשהיא יוצאת חזקה ויותר ומבטיחה יותר, ואני חייב לציין, להפתעתי הרבה. יכולתי לעשות פה ראיון על Whorecore עם חברי הלהקה, לשאול את שלומם ולראות בזכוכית מגדלת את התהליכים שהם עוברים בחדרי החזרות אפופי הפיח של תל אביב, לתהות עבור כל מעריציה אודות אלבום חדש שבדרך, אודות השינויים שהם עברו, ולקבל את התשובות הכנות אבל התשובות שכולם כבר יודעים, מכיוון ש-Whorecore – בדומה ל-Slayer או ל-Deicide – לא מסתירה דבר מהמעריצים שלה בשלב זה. כולנו יודעים מה אנחנו הולכים לקבל, וכולנו יודעים מאיפה אנחנו נקבל את הכאפה הזאת, ולהבדיל מעולם המוזיקה הפרוגרסיבית, דווקא הידיעה הזאת עושה את הכאפה הזו כל כך חזקה.

אז לא תמצאו פה את Whorecore מדברים על Whorecore. מה כן תמצאו פה? את התהיות אודות התופעה, ולא רק הלהקה, וההסברים (שהם כמעט הגיוניים, שלא לומר כמעט מדעיים) שאני יכול להנפיק עבור הלהקה כחבר וכמי שצופה בה בסוג של הערצה מפוכחת כבר 6 שנים. אז הכתבה הזו לא נועדה לחבר'ה בני 27 שכבר מכירים את Whorecore עוד מהיום שהם השתחררו, וליוו אותם בהופעות בפטיפון ("עם מתן מ-Betzefer?") או באסיילום ("היי גברת, תשימי חולצה! כל הציצי שלך בחוץ!") ב-2003. זו כתבה שתפקידה להבהיר ולהסביר את התופעה הזו שנקראת Whorecore, מתחילת הדרך עד היום, במיוחד לאלה שלא כל כך קולטים בזמן אמת מה הולך להם מול העיניים, ולא היו פה כדי לחוות את התופעה לכל אורכה.

ההתחלה: היא לובשת את העור שלהם!

אז נתחיל רקע מהתשתית. Whorecore עוד הייתה קיימת בפורמט ראשוני כזה או אחר בעבר, אבל לא יכלה לצמוח בלי ש-Hertzog (מי?) תתפרק, ו-Hertzog לא יכלה להגיע לגדולה בלי ש-Decayed Soul (אה???) תפנה לה את המקום בתור להקת הברוטאל דת' מטאל השולטת. השנה הייתה 2001, Decayed Soul – להקת ברוטאל דת' מטאל שנתנה תחרות עיקשת בתור מובילת המטאל הטכני והכבד ביותר שידענו על הבמות, עשתה מה ש-Dying Fetus רק התחילה לעשות באותה התקופה. אבל הלהקה הגיעה לסוג של משבר, והתפזרה לכל עבר (השרידים הבולטים העיקריים שלה הם Breorn, למרות שרק ישי אמיץ לקח חלק בהרכב המקורי, ואחרים התפזרו ל-Bishop Of Hexen או Skin Clock ואפילו Nighshit).

עם התפזרותה של Decayed Soul עלה כוח חדש בעסק, וב-2002 כבר חזה עולם המטאל המקומי בהופעות המשוגעות של Herztog, שהייתה להקת ברוטאל דת' מטאל וגור-גריינד כשהז'אנר עוד היה בחיתוליו בארץ. Hertzog העיזו לעשות כמעט כל שטות, מלעלות עם חצאית טוטו וחולצה של מיקי-מאוס, להתנגח אחד עם השני בהופעה, לבעוט, להשתולל, וכל זה עם יכולת נגינה בומבסטית. אילן, המתופף של Decayed Soul המשיך עם גיטריסט עולה חדש בשם ערן סגל, וזמר כריזמטי ומפלצתי בשם אריאל שהיה ידוע בציבור כ-"קונאן" והביאה עימה כל מיני נגנים מתחלפים אחרים (לדוגמה, אריאל אשכר, גם יוצא Decayed Soul).

אבל ההרכב של Herztog מעולם לא הרגיש יציב. לא יכולת לומר בוודאות שהכל יגמר טוב עם הלהקה הזו ואחרי שהיא חיממה את Aborted בהופעתם הראשונה פה בארץ, ביחד עם Lehavoth – שהייתה ללא ספק מנהיגת הדת' מטאל הברוטאלי יותר וגם זו שהשאירה את Decayed Soul ככינור שני בכל אותה העת – קשה לי לומר שהיא הייתה מצליחה לשחזר את ההצלחה שלה, והיא פשוט דעכה מאז. באותה תקופה ערן ואני הלכנו לראות הופעה של 3 להקות שרק אחת מהן ממש קורצת למטאל במועדון ההייניקן בימה קלאב בת"א. אז Betzefer, בתור להקת המטאל הייצוגית שם, נתנו טעימות ראשונות מתוך מה שעתיד היה להיות New Hate, ואיתם על הבס עוד היה האיש והזקן – Evil חיים בנימיני.

מעבר אליהם הופיעו גם ה-Midnight Peacocks ההזויה, ולהקת הפאנק-רוק שסבלה לאחרונה אובדן קשה עם מות אחד מחבריה בפיגוע, "הפוסי של לוסי". ערן תפס אותי בכתף ואמר לי "אתה יודע משהו? המתופף הזה של 'הפוסי של לוסי' – הבחור הזה לא צריך לנגן פאנק, הוא צריך לנגן מטאל!" המתופף הזה, הוא לא אחר ממיידן, מי שיהיה בעוד כמה חודשים אחד ממתופפי המטאל האיכותיים ביותר בגזירה המקומית של המזרח התיכון. למעשה, דברים כבר התחילו לנוע מאחורי הקלעים עוד בתקופה הזו, וקצת לפני כן.

תומר ג'ונס, האיש שמזוהה עם Whorecore יותר מכל שאר נגניה יחד, חבר יחד עם מיידן וכמו כן עם מתן אביטל, כן-כן, אותם מתן ואביטל מ-Betzefer שכבר הייתה בתנופה, להרכב ראשוני שנקרא דאז Nocturnal Orgasm. אבל מכיוון ש-Betzefer כבר החלה להאיץ קדימה, ו-New Hate עמד לצאת כל רגע וחייב את הלהקה להתמקד בה, פנו ג'ונס ומיידן אל ניר דולינר – דאז המתופף של Lehavoth שהיווה גם את עמדת הגיטריסט לתקופה קצרה ב-Leng Tche הבלגית, ושאלו אותו אם הוא רוצה לנגן איתם על עמדת הגיטרה. הבחורצ'יק שמח, והציע את ערן ואת אריאל בתור תוספת. עברו כמה חודשים מאז והגיעה שנת 2003. בתחילת 2003 פגשתי את ערן עם תומר ג'ונס. "יש לנו להקה חדשה" הוא אמר "והקונספט, תקשיב, יהיה זונות."

"זונות?" גירדתי בפדחתי והצרתי את עיניי. ידעתי שללהקות מטאל יש לפעמים בעיות קשות עם קונספט, אבל זונות? "כן – זונות. דמיין עטיפה עם זונות, פשוט ככה." אז כן, ניגשתי מאד סקפטי בהתחלה, אבל הסקפטיזם הזה שלי רק גרם לי לעכל את התופעה הזו לאט ולפגר מאחורי כולם, כשכולם כבר הבינו את מכרה הזהב המוזיקלי והפצצתי שהוא Whorecore בזמן אמת. מאי 2003 הביא פעם ראשונה את Whorecore לבמה, בערב מחווה ל-Philip Anselmo. ביחד עם Berzefer והופעת הבכורה של Breorn (אז עדיין תחת השם הקודם Bitchslap ובלי שום שיר מקורי אחד), הלהקות הצדיעו ל-Philip Anselmo הצדעה רבתי. בעצם חוץ מ-Whorecore.

Whorecore לא הצדיעו ל-Anselmo ולא נעליים. אבל כן הרביצו אחד לשני. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי איך גריינדקור צריך להתבצע על הבמה, וזו הייתה חוויה די מפתיעה. הלהקה, דאז מיידן, ערן, ג'ונס, קונאן, דולינר וירון שחם (שלא באמת הספיק להשתלט על ענייני גיטרה-בס מאז שעזב את Sewaged בה היה סולן גרגרני, והראשון מסוגו להקליט באמת ווקלאז Inhale בארץ, אבל השתולל איתה כמו שצריך), וביחד איתם עלתה בחורה בלונדינית חשופת חזה וישבה בציפייה מאחורי ההופעה על כיסא, ששדיה חשופים לעין כל. הלהקה בינתיים השתוללה, התנגחה, קונאן פתח לעצמו את האף, היה קאבר ל-Cephalic Carnage וערן ניגש בסוף ההופעה ואמר "גם אנחנו אוהבים את Philip" וירד מהבמה. להופיע בערב מחווה ל-Philip בלי לעשות שיר אחד שקשור אליו, זו באמת תעוזה, ו-Whorecore העזו לעשות דברים שאף אחד לא עשה לפניהם.

דור ה-X

כש-Lehavoth טסו להקליט אלבום בשבדיה, ודולינר לא יכול היה להופיע עם הלהקה-הבייבי שלו, Whorecore ועם Lehavoth במקביל בזמן הופעתם בפטיפון, החבר'ה הביאו את מתן, גיטריסט Betzefer להחליף אותו. לא ברור לי מה הלך שם, אבל זה היה אלים ורעשני. שתי הופעות הספיקו ללהקה כדי להפוך לשם ודבר באוזני קהילת האינטרנט המטאלית בארץ, הרבה לפני שמגזין מטאליסט פתח מערך פורומים.

הפעם הבאה שחזיתי ב-Whorecore מול עיניי הייתה כבר בהופעתם הבומבסטית בפסטיבל Metalist הראשון – בסוכות של שנת 2003. הלהקה הצליחה תוך פחות מחצי שנה להפוך לתופעה, הרבה יותר גדולה מכל מה שכל להקה אחרת בעצם הצליחה להחזיק על כתפיה בתקופת זמן כל כך קצרה, ולהישאר בחיים. עם אנג'ל אוגוסטה קשורה על איקס עשוי עץ בצד הבמה, השתוללה הלהקה כפי שלא השתוללה מעולם, באורגיה מפחידה של ברוטאל דת', גריינדקור, ומה שכיום קוראים לו דת'-קור הרבה לפני שידענו איך זה נקרא בכלל. זה היה לא נורמאלי. Whorecore (ביחד עם Hand Made God שגם איתם לקח ערן סגל חלק באותה תקופה) הייתה בעצם להקת הדת'-קור הראשונה בארץ, הרבה לפני שהז'אנר הזה הושרש בפי כל, והספיקה לצאת מהגדרת הז'אנר הרבה לפני שהוא הפך למאוס.

מאז הצליחה הלהקה בכל מחיר להפוך לכוח שיווקי אלגנטי, בכך שייצרה יותר חולצות משירים. 2004-2005 הספיקו שנים אלו להנפיק ללהקה כל כך הרבה חולצות איכותיות, עם משפטים גאוניים כמו "We probably hate you" ו-"Tempons are for pussies" ועוררה קנאה רבתי אצל כל שאר הלהקות בארץ. למה אנחנו לא חשבנו על זה? היתרון העצום של Whorecore היא שהיא הצליחה לשלב במוזיקת דת' מטאל ודת'-קור וגריינדקור וכוסעמק מה זה משנה הז'אנר – את הגישה של הפאנק וההארדקור (הם היו הראשונים להוציא חולצת Girlie, ועוד בורוד!) ותופעת החולצות של Whorecore כבר הפכה לכל כך מזוהה עם המטאל הישראלי, שכל מי שלא שמע מטאל מקומי, אבל כן עקב באדיקות אחרי להקות ענק ברוק השוליים בארץ כמו Useless ID או Man Alive הספיק להכיר את להקת המטאל הזו שאותה הוא דווקא אהב לראות בהופעות (ויגיד מה שיגיד על המוזיקה שלהם) – וזו Whorecore.

Protection יצא בשנת 2006, והביא עימו את הצעדים הראשונים של הלהקה להפוך מעוד להקת שכונה (אבל במימדי ענק) לדבר אמיתי גם בעיניים אירופאיות. הלהקה הוציאה את האלבום בינואר 2006, והייתה מוכרחת להגדיר את עצמה מוזיקלית. מי שישמע את Protection במערכת שלו או במחשב שלו בגרמניה לא באמת יוכל לדעת ש-Whorecore זה הרבה יותר מרק מוזיקה, שזה עולם מונחים שלם, כמו הופעות אלימות ותחושה ענקית של מסיבה שיצאה משליטה לכל תחום תרבות השוליים, עם זה פאנק, הארדקור, ואפילו אספקטים של היפ-הופ וראפ, אני חייב לציין. לאיטה נעלמה תופעת קשירת בחורות לאיקסים (ביחד עם ה-X בשם הלהקה), לא מעט בגלל מקרים שגבלו בעילפון.

ערן, דולי וג'ונס הודו כמה פעמים שהם רוצים שאנשים לא יזכרו את Whorecore רק בגלל הבחורות הקשורות, אלא גם בגלל המוזיקה, ולכן על מנת לא להיות מתוייגים רק כמופע חשפנות מטאלי, הלהקה החליטה להוריד מעט את האספקט הנ"ל, עד כדי העלמותו הכוללת מהבמה. ההחלטה להתמקצע בכל צורה – לא מעט בצורה המוזיקלית, הביאה למעשה את אותו חיים הרשע לעמדת הבס, לאחר שעזב את Betzefer וכש-Lehavoth צמצמה פעילות.

האמצע: חולקים יחדיו

אחרי ש-Protection שוחרר Whorecore יצאה לסיבוב הופעות באירופה. כן, לא הרבה יודעים את זה, אבל Whorecore כבר עברה את השלב הזה של "אנחנו רוצים להשתולל גם בחו"ל". אני לא אומר שזה עבר להם, אבל זה בהחלט מאחוריהם מבחינת הרפרטואר. רק שאת ההופעות האלה הם עשו בלי קונאן. קונאן סיים את לימודיו באותו הזמן, והתחיל לעבוד במכון כושר, ולאט-לאט נעלמה הזיקה שלו לבוא ולהשקיע בלהקה. את סיבוב ההופעות עם Macbre ו-Jungle Rot הלהקה עשתה בלעדיו, כחמישיה. לאחר מכן הובן שהוא לא ממשיך איתם. כל זאת ועדיין, עופר שכטר לבש חולצה של Whorecore בטלוויזיה, והלהקה הספיקה להופיע באחד ממופעי המוזיקה הגדולים בארץ, Urban Motomusic של חברת Motorola, באמצע דיזנגוף מול עשרות אנשים. אין ספק, תאמרו מה שתאמרו על Whorecore, הם הביאו את הברוטאל לקדמת הבמה, ואי אפשר יותר קדימה מזה.

סוף 2006 הביא את Svencho, האיש מ-Aborted, שבינתיים התברג בארץ היטב, גם בתור חבר טוב וגם בתור סולן מוכשר, אל ההרכב. Whorecore עשתה הופעה בומבסטית וענקית במועדון התיאטרון, ובאמצעות עבודת יח"צ מאסיבית שניצלה את מודעות האינטרנט וה-Myspace, היא נסקה למעלה במטרה ברורה ומיידית – לקחת את המושכות המשוחררות של הובלת דור העתיד של המטאליסטים הישראלים, ולהבדיל מדורות קודמים, לעשות את זה במקסימום חן. לא עוד להקות מטאל עם פאסון מעופש ומלאכת שטן. מעתה, אפשר להזדהות עם צדדים מגניבים לא פחות – כמו מאפיה, קריזת שכונות, לשבת על הברזלים ולהרביץ לחנונים, תפקידים רבים שקידמו ילדי מטאל רבים בארץ שלב אחד קדימה בסולם החברתי. איך תוכל להיות בעצם אותו חנון כמו בשנות ה-90 ששומע Megadeth, כאשר יש לך חולצות שכל ערס צעצוע היה מתפלל לכאלו, ודיבור של סרסור. אין מה לעשות – החסד האמיתי של Whorecore (ביחד עם רועי שרמן, האיש מאחורי לא מעט רעיונות שיווקים מבריקים שקשורים ללהקה) היה הרבה מעבר למוזיקה והרבה מעבר לשואו. הם הפכו את המטאל, כנגד כל הסיכויים, למגניב.

2007 הראתה פעילות שוצפת של הלהקה עם Sven בתור הסולן הנוסף במקום קונאן, שהשיאים היו שיתוף הפעולה עם הפקת Extreme Production במיני פסטיבל שסבב בעיקר סביב Whorecore, וכמו כן גם הופעה משותפת עם Betzefer בתור הדליינרית בפסטיבל Break Your Neck שנערך בחיפה. מיותר לציין ש-Whorecore הייתה להקת החימום של מס' להקות מחו"ל, בין אם זו Hatebreed הענקית, Pungent Stench הקלאסית או Aborted (ביחד עם Emeth הבלגית) שחזרה פעם אחר פעם – וכל זה הביא את הלהקה לתודעה ענקית בקרב קהל המטאליסטים בארץ. אם המטאל בארץ היה מזוהה במשך 15 שנה עם שתי להקות בלבד, Salem ו-Orphaned Land, וב-2005 הצטרפה Betzefer למשוואה הזו – ניתן לומר בבירור שאם יש להקה שיכולה להתברג לשלישייה הזו ולשבור את המסגרת, בפעם השנייה ברציפות בעשור, ולהופכה לרביעייה, זו Whorecore ללא ספק. אבל אז הגיעה 2008, ואיתה משברים.

שמועות על פירוק הלהקה החלו לצוף, כאשר ג'ונס, הדמות הידועה ביותר בלהקה, סולן בעל גרון של זעם אבל במקביל גאון שיווקי בפני עצמו, קושר להפקת סרטי פורנו בארצות הברית, לצד כוכבות הפורנו הגדולות ביותר בעולם. כאן חברי הלהקה חצו יותר מדי קווים, אולי אפילו בשבילם, כי לא רק שהם צחקו על כבוד האישה, השפילו עד עפר את קונספט המטאל הקשוח והחליפוהו במטאל מגניב, רמסו רעיונות חברתיים כאילו היו קן נמלים קטנטן תחת המגף המעוצב שלהם, והביאו את עצמם עמוק לתודעה – הפעם לא מעט מעריצים הרגישו כאילו יורקים להם בפנים. הלהקה הכריזה שהיא מתפרקת, כי Whorecore בלי ג'ונס אינה Whorecore. היה בכי, הייתה תדהמה, ובעיקר חוסר מודעות. האנשים המקורבים ללהקה רדפו אחריה בחיפוש אחר קצת תשובות ולא קיבלו אותם.

הכל היה תרגיל שיווקי מבריק שנחשף ב-Ynet וב-Metalist, כאשר הלהקה שינתה את שמה ל-They:Swarm, והוציאה EP ראשון בהרכב הנוכחי שנקרא The Mundane Curruption. בעקבות כך, הרבה מאד מעריצים ומאזינים הרגישו מרומים, אבל Whorecore הביעו את מה שהם המשיכו להביע עוד מלכתחילה. זה הכל חלק מהמשחק. אתה לא יכול לצפה ש-Whorecore, אולי הלהקה הכי פחות מתחשבת בעולם בכל מה שהוא קיים, ולא אכפת לה לרמוס אף פרה קדושה ולזלזל בכבודו של אף אדם, תתנצל בפני מישהו רק בגלל שהוא הרגיש מרומה. Whorecore עשו את הדבר הכנה ביותר שיכלו לעשות, והפכו את קונספט הפיכת השם למשהו מגניב, כפי שהם רק יודעים. אז כולם, כולל אני, נפלנו במתיחה הגדולה של להקת מטאל בשנות ה-2000, קורה. לא בוכים על זה, מקבלים בהבנה שצחקו עליך וממשיכים הלאה.

ההווה: להפסיק לנוע בצורת נחיל

אבל 2008 הזמינה עוד כמה מקלות בגלגלי הטרקטור השועט קדימה, עם עזיבתם של Sven ושל ערן. Sven עזב עקב התחייבויות אחרות, ללהקת האם שלו Aborted ולדרך העבודה שלה, בעוד ערן סגל לאיטו התחיל להרגיש שזה לא מדבר אליו, וכנראה מיצה את דבריו בתחום המוזיקלי של Whorecore. להבדיל מרוב המוזיקאים אשר מאסו בז'אנר במהלך שנות חייהם בארץ, דווקא סגל – למרות שאינו פעיל בהרכב מטאל בזמן זה ממש – עדיין מאזין מטאל אדוק. בהזדמנות זו הספיקה הלהקה לחזור לשמה המקורי (עדיין, בלי X) כי הרגישה ש-They:Swarm הייתה צד אולי בוגר ואולי נדרש מלהקה אמריקאית שרוצה לקבל חוזה תקליטים מ-Roadrunner, אבל Whorecore לא צריכה, תסלחו לי על הביטוי, לזרוק זין על אף אחד מהמוסכמות החברתיות, ואם לא בארץ, אז בטח לא בחו"ל.

Whorecore העדיפה להישאר Whorecore ולטפח את התופעה הזו שקשורה בשמה, לפני שתשכח ותעבור לזיכרון חולף, ועדיפה האופציה הזו – שיקחו אותה לפעמים ברצינות ולפעמים לא, ואפילו יעלבו מעצם קיומה, מאשר שהיא תצטרף לארכיון להקות דת' מטאל ברוטאליות שניסו לשחק את המשחק לפי החוקים שלו. ג'ונס אמר לי לפני שנתיים בערך שכל הרעיון בברוטאל דת' מטאל ובגריינדקור זה להיות קיצוני, לשבור מוסכמות, לפרק את עמודי התווך של הממסד עם מוזיקה. אז אני שואל את עצמי – למה לכל הרוחות להקה שלקחה על עצמה את העבודה הקשה של להחיות ולרענן את הז'אנר הזה תיכנע לתכתיבים, גם אם הם תכתיבים תוך-ז'אנריים, רק בגלל שככה נוח למאזיני הז'אנר לקבל את זה? אז אנשים התרגלו לשמוע את Whorecore עם שני סולנים ושני גיטריסטים? עכשיו יתרגלו לשמוע אותה אחרת.

הופעת הקאמבק של Whorecore (למרות הופעת פרה-קאמבק לפני כן בירושלים) ייצגה כל מה ש-Whorecore הייתה עד עכשיו, אבל יותר. אם העטיפה של Mundane Curruption הציגה זוג בחורות יפות מראה נאבקות עד זוב דם, עכשיו הדבר הוקצן לכדי אלימות כמעט מכוערת, ונוכחות הלהקה בסצינה האלימה הזו אפילו יותר מערערת. Whorecore הפכה לחוד החנית של ז'אנר שלם, עם להקות כמו Tales From The Mourge, Your First Deadly Sin, My First Fifth Murder, Excecution ואחרות שמתלהטות אחריה, כל אחת בקטע שלה, אבל לא מעט בזכות ההיכרות ש-Whorecore הביאה לקהל בארץ.

אי אפשר לומר ש-Whorecore שינו סגנון או איבדו מהכוחניות הבימתית שלהם, וזה אומר לכם בוודאות. אז נכון, שהקרקס של הדת' מטאל שהיה בעבר, שלא מעט ממנו היה המופע האקרובטי של סגל ושל קונאן, בעודם בועטים ומרביצים לכל מי שבדרך, כבר לא נוכח שם – אבל מופע ראוותני שלא יבייש אף להקה, ואפילו יותר, בהחלט קיים שם. מי שהיה בפסטיבל Helleluja האחרון יודע על מה אני מדבר. ג'ונס מקבל ריספקט בארץ ששמור רק לאנשים כמו 50 Cent בחו"ל. אבל 50 Cent עושה היפהופ, ראפ, מוזיקה בעלת קליפים שמשודרת ללא הפסקה ב-MTV, בעוד ג'ונס שלנו הפך עצמו לאייקון תרבותי באמצעות קהל מאזינים עצום שהבין לבדו מה יש לו בידיים, בלי תמיכה מהרדיו, העיתונות או הטלוויזיה.

2009 מביאה את Whorecore בשרנית יותר, כבדה יותר ומכוערת יותר כלפי המציאות המתיפייפת והמתקתקה של עולם הזרם המרכזי. צריך לתפוס את הלהקה הזו בהופעה חיה לכל הספקנים כדי להבין שלא מדובר בסתם עוד הרכב ברוטאל דת' מטאל או גריינדקור או דת'קור או כוסעמק כבר עם השמות לכל הז'אנרים האלה. מדובר בתופעה, ואף אם יורשה לי, בת זונה של תופעה. לא צריך כוסיות בעטיפה ועל הפלאייר כדי להבין שמה שהולך על הבמה זה התגלמות המגניבה ביותר של פסדו-ז'אנר שלם, וכל להקה תקנא במה שהולך בקהל שפוקד כל הופעה של הלהקה כשמתחיל השיר "Severed Wings". לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא את התופעה הזו על הבמה. ההופעה ביום שישי הקרוב תהיה החניכה של הלהקה במועדון "ברזילי", ובו תתניע הלהקה מחדש את ההתקפה החזיתית המוזיקלית שלה הלאה, ותסיר ספק לכל מי שחשב ש-Whorecore אחרי 6 שנים זה כבר לא Whorecore. על כן החלטנו לסכם לכם ממש 6 שנות פעילות של Whorecore – רק כדי להגיד שה-6 הבאות תהנה, כפי המסתמן, מטורפות הרבה יותר.