אובסקורה מכסחים בתל אביב

מועדון האזור איננו חדש למטאל. פעם, תחת אמטלת מועדון "הברזילאי" ראינו שם השקות של Viscera Trail ו-Kna'an והופעות של מספר אומנים מובילים במטאל המקומי. גם Scardust ו-Sinnery הופיעו בחודשים האחרונים שם ומילאו את המקום כמעט עד אפס מקום. אז כיצד יוצא שלהקה עולמית מובילה בתחום עומדת ומנגנת בחיוכים אל מול כמות דלילה של מעריצים שרופים בלבד? אני אומר דרשני.

מה שאני לא אומר זה שזה היה בזבוז של זמן. גם בהעדר כמות קהל כלשהי Obscura הוכיחה את עצמה כמפלצת נגינה בלתי ניתנת לעצירה – עם מוסיקאים ברמה הגבוהה בעולם ובביצועים ברמה שאולי מתעלה על הנגינה באלבום. אני מניח שהסקירה הזו צריכה להיות הוכחה חותכת שההופעה הזו בכלל התרחשה, אז הרי לכם פירוט הדברים כפי שחווה אותם עבדכם הנאמן.

Caelesteus
ז'אנר: Melodic Death Metal

להקות דומות: Fleshcrawl, The Duskfall, Burden Of Grief

זוהי הפעם הראשונה שאני רואה את Caelesteus, מי שהיו עד לאחרונה Separation Anxiety, והחליטו להשיל מעצמם את עורו של העבר על מנת להתחדש. בהרכב מחודש לאחר תחלופה אין סופית בהרכב הקודם, החליט סלבה פדרוב גיטריסט הלהקה (לשעבר גם אחראי על גראולים) שהגיע הזמן לדרך החדשה. החומר הישן כבר לא מייצג אותו, והופעת ההשקה הדלילה במיוחד שהייתה להרכב לפני כשנה הייתה הקש ששבר את גב הגמל. מאז הקלטת אלבום הבכורה של Separation Anxiety נותר רק סלבה לבדו כחבר להקה, והוא הסיק שאין טעם לגרום לאחרים ללמוד קאברים לשירים שאין הוא עצמו גאה בעם, ושינוי שם ותדמית הוא הדבר ההגיוני היחיד שנותר להם לעשות. סלבה ויתר על עמדת המיקרופון לטובת יובל גרטי (בעבר כינויו היה גולי, אני לא יודע אם אנחנו עדיין משתמשים בכינויים כאלה, אני יודע שאני כן, אבל היי – אני דביל בצורה מיוחדת) שהיה סולנה של Immaterial, וצירף עוד חברים חדשים. אנדריי גיטריסט הלהקה כבר מלווה את ההרכב זה זמן מה לאחר עזיבתו של מאיר גור, אבל זוהי כבר הזדמנות ראשונה לפתוח דף חלק ולהתייחס אל Caelesteus כפי שהם.

החדשות הטובות הן שמבחינת חומר מוסיקלי השירים החדשים נשמעים טובים יותר. הריפים מרגישים נכונים, המוסיקה מרגישה בשלה יותר והנוכחות הבימתית של הלהקה השתפרה פלאים. למרות התשתית הבעייתית שנותרה להם כמופע פותח ועם ממש-ממש מעט ערוצים לחבר מגברים מתוכם, הלהקה דווקא עשתה את המיטב, ונעה לרוב עם עבודת גיטרות מספקת במיוחד בנושא הריפים וסולואים לא רעים בכלל. אפילו הבסיסט החדש בהרכב, בן ארנון, נתן בראש והיווה עליית מדרגה משמעותית בתחום, גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת שואו. אבל עכשיו אנחנו מגיעים לחלק הפחות טוב. יש משהו שאיננו מוכן -עדיין- ב-Caelesteus. אולי זה בגלל שלקח להם זמן להתחמם, אולי זה בגלל שהם לא התכוננו להופיע מול כמות מצומצמת של קהל וייתכן שבאמת למרות מגבלות הסאונד – משהו לא הצליח לצאת אל הבמה והלהקה ניגנה קצת באפלה, אבל החומר לא ישב, עידן לופו שהוכיח את עצמו כמתופף מן המניין ניסה להוביל אבל בהחלט ייתכן שהלהקה לא שמעה אותו מהבמה בהעדר ההגברה המתבקשת, והיה קשה מאד להתרשם מהם לטובה.

אומר גם מגרעה נוספת, שלמרות שלגרטי יש כריזמה ממה שאני זוכר מ-2008, הוא קצת נתן לה ללכת לאיבוד פה. הקול שלו מעולם לא היה קול עצבני ומשובח, אלא משהו שהרגיש מעט חנוק וחלוד, במיוחד עכשיו אחרי ששנים לא התאמן או טרח לשמור על גרונו למאמצים כאלה, וזה נשמע כאילו הוא נהיה צרוד כבר החל מהמשפט השני בשיר הראשון. יתרה מכך, מזכרוני בלבד הקול של סלבה הוא קול Death Metal בשרי וגם אם הוא לא מלא עוצמה כמו של סולנים אחרים בארץ, הוא עדין מרגיש עם יותר נפח לעומת הקול של גרטי, וזה מרגיש סוג של ירידת מדרגה. אני משוכנע שבהינתן החזרה לכושר אולי יהיה אפשר לשמוע מגמת השתפרות – אבל נכון לעכשיו Caelesteus הראו שיש בהם משהו שפשוט לא התסדר על הבמה של מועדון האזור.

אני חייב לציין שלמרות שהטריק הישן של המנון מטאל כמעט ומיצה את עצמו, השיר Rise Beyond של ההרכב דווקא תפס בחוזקה, וחבל שהם לא בחרו לשחרר אותו כסינגל אלא את Hate Is Free שמשמעותית היה השיר החלש בסט. יאמר לזכותם גם שהעיבוד Death Metal לשירם של Destruction שנקרא Nailed To The Cross היה מגניב, אבל נראה לי שרק אני הכרתי את השיר.

Obscura
ז'אנר: Technical Death Metal

להקות דומות: Beyond Creation, Gorod, Necrophagist

לאחר המתנה קצרה עלתה המכונה הגרמנית המשומנת לבמה. Obscura אולי ידעה תהפוכות בהרכב בשנתיים האחרונות, עם עזיבתו של Hannes Grossman מתופף הלהקה ואחד מכותביה העיקריים. בהעדרו של Grossman, הלהקה שנותרה בהנהגת מייסד וחבר הלהקה המקורי היחידי, Steffan Kummerer, לקחה לכיוון פחות מופרע מבחינה ריתמית, אבל העלתה את רף המורכבות המוסיקלית והמלודית, כאשר העמיסה באלבומה האחרון Akróasis עבודת גיטרה מטורפת, כזו שלא תבייש את גדולי הגיטריסטים באשר הם. הרבה מהתרומות המוסיקליות האלו נחות על כתפו של הגיטריסט הצעיר והחדש Rafael Trujilio שחבר ללהקה לאחרונה, כשנה לאחר הצטרפותו של Sebastian Lanser, המתופף המכונה "התמנון על התופים".

הנוכחות הדלילה בקהל לא הפריעה ללהקה לפצוח בכל הכוח עם אחד משיריה הטריים של אלבומם החדש, Ten Sepiroth, על עשרת הספירות בספרות ההיכלות והקבלה. הדבר הראשון שכל נוכח שם אליו הוא הדיוק הבלתי-יאומן שהלהקה הזו מחזיקה בחיקה בנגינה על הבמה. Steffan מוביל את הלהקה עם עבודת גיטרה מרהיבה, מגובה במלאכה של אחד הבסיסטים הטובים ביותר במטאל כיום, Linus Klausentizer – ושניהם הרהיבו להשתולל במקביל לנגינתם ברמה שהינה לא פחות ממעלפת. יהיה נכון לומר שדווקא Trujilio עושה את הרושם של הנגן המוכשר ביותר בחבורה, עם סולואים שהם לא פחות מעוצרי נשימה, אבל עמידתו היחסית סטטית לעומת Kummerer ו-Klausentizer כמעט והעלימה את התחושה שהחבורה הזו עושה הד-באנגינג תוך כדי נגינת שירי המטאל הקיצוני מהקשים לנגינה ביקום.

הקהל היה משולהב, אם כי בצורה חלקית למדי. אולי כמות הנוכחים קצת העכירה את האווירה, כי הייתה תחושה שהיה ממש עוד רגע קט ינהרו עוד מאה או מאתיים איש לחזות במפלצות הפלא הגרמניות האלה, אבל לא כך קרה, ומלבד לתת קצת הד-באנגינג מדי פעם, רוב הקהל עמד נייח בשיר הראשון, כמאין לא מאמין למראית עיניו.

האמת, יתכן ופה טמון סודה האמיתי של Obscura, שצריך לראות כדי להאמין – ולמרות שייתכן שהם אינם נגני המטאל המדויקים בעולם או אשר מתיימרים לנגן את המטאל המורכב ביותר שאי פעם נברא, הם בהחלט נמצאים באלפיון העליון של אלה. חלק מהחוויה של לראות אותם לייב זה להתבאס, במלוא הכנות, שייקח לך שנים של עבודה ואימונים להגיע לרמות הנגינה של הממזרים מ-Landshut.

יש לזכור ש-Kummerer גם ממלא את תפקיד סולן הלהקה על הדרך, והוא מרבה לשלב בין סקרימינג נוטף חומצה לבין גראולים עמוקים כמו תהום הנשייה. אמנם לא הרבה יוצא החוצה מבעד לדיקציה העמוסה, וביחד עם הביצועים המטורפים שהוא מקפיד להרביץ בגיטרה, אבל מי שמכיר את השירים בהחלט מבין את ההוויה, המסר והעוצמה המפלצתית שבדבר.

הלהקה המשיכה לצעוד בעיקר לאורכו של אלבומם האחרון. The Monist היה השיר העוקב בסט, בומבסטי ומלודי בדרכו הפתלתלה והמשתקת. השירים העוקבים היו Perpetual Infinity ומיד אחריו המשיכה הלהקה אל שיר הנושא מאלבומה האחרון. שיריה של Obscura הינם ארוכים, מורכבים וקשים לשמיעה, אבל דווקא אלבומה האחרון ממנו קיבלנו את מרבית הסט הינו דווקא צעד לכיוון המלודי והקומינקטיבי יותר. הכל כמובן תחת הסייג שמדובר ב-Technical Death Metal – כלומר במוסיקה שאיננה נועדה למרבית המאזינים – אפילו לא המטאליסטים, כי היא מאתגרת וקשה לשמיעה. פה הקהל כבר החל להתמוסס להגשה הבימתית של Obscura, ולאחר שסיים לעמוד בהלם מהנגינה המצוינת, חלקם החלו להתמסר גם להשתוללות של מעגל פוגו צנוע באמצע, כזה שאמנם היה מבייש כל הופעה ישראלית אחרת, אבל הגרמנים הטכניים אינם רגילים לכזו קבלת פנים כנראה.

לאחר ניגש Kummerer אל הקהל בחיוך, חיוכים שליוו את כל ההופעה שהיה בהם משהו מעט מתוק ומעט מר. הוא החמיא לקהל "אתם משתוללים כאילו היינו להקת פאנק", ביודעין שאולי הבלאגן וההתרגשות סוררים בקהל אבל המיעוט שלו מחמיץ מעט את הלב.

כאשר התאוששה הלהקה קצת מהחום על הבמה הצנועה של מועדון האזור, שסיפק סאונד מדהים ואווירה קרירה לישראלים כמונו אבל תפס את האירופאים קרי המזג כנראה קצת לא מוכנים, שאל Steffan אם אנחנו מעונינים לשמוע קצת חומר ישן. הוא הבהיר שזהו הקליפ הראשון של הלהקה וביקש מהקהל הדליל במקום להשלים את שם השיר בצעקותיו, ואלה הפליאו לדעת בדיוק באיזה שיר מדובר, The Anticosmic Overload. השיר המוכר והמהיר הרבה יותר משאר השירים באלבומם החדש דרש מהלהקה לעבוד מעט קשה יותר. אחרי הכל, Steffan הוא היחד שהיה מעורב בביצוע וכתיבת השיר המקורי, שנכתב במקור גם על ידי Hannes Grossman, אבל אין ספק שהחבורה הגרמנית השתלטה על החומר המורכב מעט יותר בקלילות יתרה, אם כי לא הייתי מצפה מהם לפחות. Incarnated היה עוד דוגמה לשיר ישן שקיבל נפח נהדר בהופעה. להבדיל מרוב השירים שקורצים ל-Death, דווקא המפלצת היחסית איטית הזו, מה ש-Kummerer מכנה "הבלדה של Obscura" היה המנון דורסני בסגנון Morbid Angel, מה שנתן ל-Kummerer לפרוח גם בעמדת השירה העמוקה והגהנומית שלו. לאחר כמה המתנות נוספות להתאוששות וחיוכים, במיוחד מצידם של Kummerer ו-Klausenitzer שהרבו לחייך למשך כל ההופעה, הלהקה פצחה בשיר הפותח את אלבומה האחרון, Sermon Of The Seven Suns. התאורה התחלפה לירוק צהוב עמום וחולני והשיר המתפתח, אשר כולל קטע ג'אזי ומעודן במרכזו, זכה למחיאות כפיים נמרצות.

אחריו המשיכה הלהקה לשירם מהאלבום Cosmogenesis, שחותם הופעות רבות של ההרכב, Centric Flow, אולי השיר המהיר ביותר בסט, עם סיומת רודפת שממשיכה עוד ועוד. לקראת סיום השיר Trujilio שסוף כל סוף התמסר לקהל הנאמן שכן הופיע לראותם, קצת איבד שליטה על מכשיר הקמפר שלו אשר הותיר את הגיטרה ללא דיסטורשן – אבל זה כבר היה אנחת סיום קצרצרה. הלהקה הודתה לקהל שהגיע ו-Kummerer הבטיח לנסות להגיע פעם נוספת, אבל לאחר מכן לא חזרה להדרן. כנראה שקריאות ה"We want more" היו מעטות וקצרות מדי ואולי נוצר הרושם שמרבית הבאים כבר התפזרו.

צריך לזכור ש-Obscura, כמו מרבית להקות ה-Technical Death Metal, לא מסתפקת בלהתעסק בחוויות מוות או ריטוש כמו שאר בנות הז'אנר ב-Death Metal אלא מתעקשת לתת את הכבוד לנושאים פילוסופיים ברומו של עולם, כמו האבות הרוחניים שלה, Death, Cynic ו-Atheist. על כן גם הבמה כולה קושטה בדגלי האלבום האחרון, Akróasis, בצבעים של צהוב כתמתם אשר ספק גרעין של אטום וספק כוכב לכת בשלב מעובר. התפאורה והמוסיקה המסחררת גם יחד נתנה חוויה, אם תסלחו לי רגע על הפלצנות, מעט אקסיזטנציאליסטית למטאליסט כמוני. לראות מופע כל כך מדויק וכל כך עוצר נשימה ועם זאת שלא מדבר אל מספיק חובבי מטאל בארץ יש בזה מן סתירה פנימית, מן נקודה רגישה שכל מטאליסט צריך לשאול את עצמו למה הוא לא מעז לגשת אל Obscura, לא כמאזין ולא כצופה, ולמה התזה המוסיקלית שלהם נשארת כמעט ריקה מול הקהל הישראלי.