אוי גוועלד – סקירת המחווה הישראלית ל Meshuggah
צילום: טל צבר
כשזה מגיע למטאל המקומי, אני נוטה להיות מעט אמביוולנטי לגבי הופעות מחווה; איכשהו, ישנן המון מהן. אם לפני קצת יותר מעשור היו אלו להקות שפה ושם מבצעות קאברים ל-Metallica פה ושם, עם השנים נדמה כאילו גורמים בתחום רק מחפשים איזושהי להקה משפיעה במיוחד להרים עבורה הופעת מחווה. ישנן לא מעט להקות שפועלן מסתכם בקאברים ללהקה כזאת או אחרת (ואני לא מדבר על כאלו שמנגנות קלאסיקות בערבי שישי ב-Mike's Place, אלא ממש להקות מחווה. רק נסו לספור כמה להקות כאלו יש ל-Guns 'N' Roses, למשל). בקיצור – בשלב מסוים איפשהו אני מרגיש שמיצינו. מצד שני, Meshuggah היא מהלהקות היותר אהובות עלי – ומבחינתי אחת מהלהקות הגדולות שביססו את מעמדן בשלהי שנות התשעים והגיעו לשיא הצלחתן בשנות האלפיים, ובצדק. ההשפעה שלה על התעצבותו של המטאל העכשווי, לטוב ולרע, היא פנומנאלית. זה כלל לא מובן מאליו שלהקה בעלת גוון אקספרימנטלי מצליחה לפלס את דרכה אל לב לבו של המטאל העולמי. ההשפעה הזו כמובן לא פסחה גם על הלהקות שצמחו בישראל. מהסיבה הזו, אירוע המחווה המדובר הכיל כמה מטובי הפרפורמרים והנגנים במטאל המקומי – שבין השאר מנו את חברי הלהקות Shredhead, Matricide ו-Ferium, וכמובן שניים מהמתופפים הטובים ביותר שידעה ארצנו – שקד פורמן ודרור גולדשטיין (שעל אף היותו אחד מהמתופפים הגדולים שלנו, כיום מאייש את עמדת הפרונטמן בלהקת הפאנק רוק המעולה Zoo Harmonics).
הגורמים הנ"ל היוו חלק מהסיבה לכך שעד לאותו השבוע עוד התחבטתי בשאלה אם להגיע (העובדה שהחלמתי בהדרגה משבוע מצונן למדי הכריעה את הכף גם כן) – ובסוף לא זו בלבד שבחרתי לעשות כן אלא מצאתי את עצמי מסקר את ההופעה. אז מה בעצם היה לנו שם?
כמנהגו בקודש של מועדון ה"תמונע" (שהופעות המטאל החלו זולגות אליו שוב בהדרגה) – המאורע החל כשעה לאחר פתיחת הדלתות. לאחר אי-אילו כיווני כלים אחרונים, הרכב הנגנים הראשון עלה על הבמה ופתח את ההופעה בשיר "Rational Gaze", מהשירים האהובים והמוכרים ביותר של Meshuggah – מה שכבר העיד על הסטנדרט הגבוה אליו שאף הערב, מבחינת ביצועים וסאונד. מצד שני, רגע לאחר השיר הרביעי – כשחברי ההרכב התחלפו על הבמה, נזכרתי בחלק ממה שקצת מפריע לי בחלק גדול מערבי המחווה הנהוגים כאן – מעורבות של יותר מדי נגנים שמביאה לכך שבין שיר לשיר ישנה השתהות ארוכה יחסית עד שכל אחד מתאפס על המקום שלו על הבמה. זה אמנם לא ארוך כמו הסאונד צ'ק של לפני תחילת ההופעה, אבל כשאתה שומע שירים כמו אלו של Meshuggah – שמפיחים בך מנת יתר של אדרנלין – יש משהו באתנחתא הזו שמעט קוטע את הרצף. על אף החזרות הזיסיפיות שהיו נדרשות לשם כך, הופעה שמתקיימת בהרכב אחיד שאינו דורש מהנגנים לעלות ולרדת מהבמה בין שיר לשיר היה עובד טוב יותר עבורי.
עם זאת, לחילופי הנגנים היה בונוס מסוים. מעבר לסאונד מצוין שנשמע היטב מהפינות השונות במועדון ורמות ביצוע שעושות המון חסד עם המקור, הערב כלל כמה הפתעות מעניינות – אחת מהן הייתה חילוף של הדקה התשעים. איילון בארט, הזכור כסולן להקת Mechanigod, היה אמור לעלות לבמה ולבצע את השיר "Pravus" – אך חלה ברגע האחרון ונבצר ממנו להגיע להופעה. בחור בשם אדם לנדאו עלה להופיע במקומו, ללא כל חזרה עם ההרכב, כשלנגד עיניו מילות השיר בסמארטפון שבידו (על אף שלא חטא בלפזול אליו יתר על המידה) – וביצע את השיר בצורה מושלמת. רגע נוסף שמבחינתי היה סוג של שיא בהופעה הוא כשבשיר Stengah"" רן אליהו, שאייש בהצלחה את עמדת הסולן בחלק גדול מהמופע, תפקד על התופים ועל המיקרופון במקביל (!) – בביצוע נדיר, מרשים ומעורר יראת כבוד.
הסטליסט שהרכיב את המופע נגע ברובם המוחלט של האלבומים המקיפים את הקריירה של Meshuggah – למעשה אפשר לומר שפחות או יותר בכולם, אם תשמיטו את "Catch Thirtythree" שהוא בעצם שיר אחד ארוך בן כ-50 דקות שבלתי אפשרי לבצע בהופעה שכזו ואת האלבום החדש "The Violent Sleep of Reason" ששוחרר רק באוקטובר האחרון. עם זאת, אני מוכרח לציין שלשמוע איזה שיר מ-"Contradictions Collapse" הבלתי-פופולארי היה יכול להיות הפתעה נעימה במיוחד. אלבום הבכורה של Meshuggah הוא בעיניי יצירת מופת שרבים פסחו עליה כיוון שהיא אנה משקפת את הסגנון שהפך להיות החותמת המוסיקלית הקבועה שלהם, והלהקה עצמה אף נידתה אותו קליל מהופעותיה מזה שני עשורים (להוציא סיבוב הופעות נדיר אחד שהתקיים בשנת 2014). עדיין, אני כן אעז לכתוב שהיה יכול להיות מגניב לשמוע שיר כמו "Greed" או "Cadaverous Mastriction", מה שהיה הופך אותי ככל הנראה לאחד מהמעטים שמביעים התלהבות כלשהי מהעניין. יש לציין כי הפנינה האמיתית של הערב הייתה ביצוע של השיר האלמותי "Humiliative" שפותח את "None", אותו EP שהגדיר מחדש את הסגנון של Meshuggah לכדי מה שאנו מכירים כיום. בנוסף לכך, בלט גם השיר "Corridors of Chameleons" כהפתעה בלתי צפויה, היות ולהקת המקור אינה מרבה לבצעו בהופעותיה, בלשון המעטה.
כמו בכל מאורע מחווה, גם כאן היו עליות ומורדות, ורגעים שהתעלו על אחרים. הביצוע ל-"Bleed" לדוגמה, היה מעט מאכזב, בגלל פאשלה אחת של פורמן (שהוא בלי כל קשר מתופף ענק בעיניי) שגרמה לחלק מחברי ההרכב שעל הבמה לאי נוחות לאורך מרבית השיר. היו גם השיר "Corridor of Chameleons" שבו טירן עזרא, סולן להקת Ferium נשמע מעט חלוד והשתנק קמעה (אף ע"פ שהוא התאושש רגעים ספורים לאחר מכן, וכשחזר לבמה מאוחר יותר כבר נשמע הרבה יותר טוב). ב-"New Millenium Cyanide Christ" רן אליהו פצח בבית האחרון מעט מוקדם יותר משאמור. בסך הכל אני חושב שכל אלו הם כסף קטן, ומתגמדים יחסית לרמה הכוללת שהמחווה הזו ביטאה ביחס לשירים של Meshuggah (שחבריה בעצמם לא חפים במאה אחוז מטעויות בהופעה). להופעה לא חסרו רגעים בולטים. מעבר לאלו שציינתי לעיל, ישנו גם הביצוע (המתבקש) ל-"Future Breed Machine" שחתם את ההופעה, וכלל שילוב כוחות של אליהו ועזרא יחדיו – שהפך את המועדון כולו לאפוף כאוס.
ישנם כמה נגנים שראויים בעיניי לציון על היותם חלק מהרגעים הטובים ביותר של הערב הזה, מעבר לאלו שכבר הזכרתי – כמו הבסיסט ליאור עוזרי מהלהקה Square To Check (שטרם שמעתי עליה קודם לכן), שהחזיק את הבס במשך רוב המופע ועשה עבודה נפלאה. כמותו גם הגיטריסט אלון תמיר מ-Project RnL היה נהדר – אם כי מבחינת גיטריסטים, אלו שבעיניי היו הטופ של המחווה הם ללא ספק גיא גולדנברג מ-Ferium, שנשמע כאילו החומר של Meshuggah זורם לו בקצות האצבעות עוד שנים לפני שדמיין כי ישתתף במופע המחווה המדובר (אף ע"פ שבאופן אישי אינני מתחבר כל כך למרבית החומר של Ferium), ואוראל מלול מ-Shredhead, שמוכיח שלא לשווא הוא חלק מאחת מלהקות המטאל בעלות הסטנדרט הגבוה ביותר שקיימות בארץ. הסולנים היו מעולים ברובם, על אף שהסגנון של אור גרינברג מ-Shiver פחות מתחבר לי לזה של Meshuggah ולכן גרם לי לעקם מעט את האף. אולי זה רק אני. עוד מאלו שלקחו חלק במחווה היו הגיטריסטים דקל פז מ-Breed ועומר וייס, עומרי אורלו על הבס ויוגב גבאי מלהקת הפרוג מטאל Distorted Harmony על התופים.
זוכרים שכתבתי שאני אמביוולנטי לגבי מופעי מחווה? ובכן, אין ספק שעל אף ההערות הקטנוניות שהרגשתי צורך להשחיל לסקירה הזו – הופעת המחווה ל-Meshuggah מסתכמת כאירוע מוצלח. לא מדובר רק בכמות הקהל שפקד את מועדון ה"תמונע" באותו ערב (שניכר עליו שקיבל את מנת חלקו), אלא גם באופן בו הוא החומר הועלה בהצלחה אל במת המועדון על ידי משתתפי המחווה, בניצוחה של שלומית מטרי שיזמה והפיקה את הערב. עצם העובדה שמדובר במחווה שעלתה יפה הצליח לנטרל מעט מהאנטי שצברתי ביחס לסקירת הופעות מחווה (בעיקר כשבפעם האחרונה בה נשלחתי לסקר אחת, לפני כשנתיים וחצי, נותרתי עם רושם בינוני למדי). אני עדיין מקווה שהופעות בסגנון לא תעלנה הילוך יתר על המידה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בלהקות שכבר הופיעו בארץ ועדיין לא בעיה לתפוס פה ושם בפסטיבל כזה או אחר. אף על-פי כן, אם החלטתם לבוא להופעת מחווה אחת לכמה זמן, אני רק יכול לאחל לכם שתתקרב לרמה של זו – חרף העדפתי האמורה לעיל, שהופעת מחווה תתקיים עם הרכב נגנים קבוע לאורך כל הערב.
אם נשים לרגע את הביקורת בצד, אני בכנות חושב שאם חברי Meshuggah היו יודעים על מה שהלך באותו ערב במועדון ה"תמונע" – הם היו מתגאים במורשת המוסיקלית שלהם.