צילם: אוריאל מלסטר
ממש לא מזמן ביקרה אותה כאן להקת הדת'קור/דת' מטאל האמריקאית The Black Dahlia Murder, ועכשיו הנה באים אלינו הישר מהיבשת התחתונה חבריה למקצוע, "רצח הוא מקצועך". מחוממים על ידי שרדהד הישראלים, כ-600 איש במועדון ה"הוואנה" הלמו ברגליים (ולא רק) לשמע השירים האהובים של הלהקה.

שרדהד עלו ראשונים לבמה, אל מול קהל "ביתי" ומוכר, ופתחו עם Devil’s race, מתוך האלבום Death is righteous. אהרון רגוזה הסולן מכיר את הקהל הזה ואת עסקי ההופעות מספיק זמן כדי לדעת מה מצופה ממנו ומהלהקה והוא בהחלט מספק את הסחורה; החל מהעליה לבמה בלי חולצה וכלה בפרצופים והפלרטוט עם הקהל. הם ממשיכים את החימום עם Overshadows ומייד אחריו LPBZ.

כששרדהד עולים לכל במה הם משחקים עם הקהל. הם מוציאים לשון, נותנים כיפים, צוחקים עם הקהל ועושים כל מה שצריך לעשות כדי שהקהל ירגיש ש"מדברים" איתו.העניין הופך לעוד יותר נעים לקהל כשהמוזיקה טובה והסאונד טוב וגם כאן שרדהד נותנים את כל מה שצריך כדי לחמם נכון את הקהל, לגרום לו להזיע ולצפות לא רק ללהקה הבאה אלא גם לאלבום הבא של שרדהד, שעליו הם עובדים בימים אלו ממש. הם דוחפים גם כמה מהשירים החדשים שלהם, מראים את הריפים החזקים והבסים שמרעידים את הרצפה בזמן שהדאבל בס של המתופף והזיעה הנוטפת ממנו מראה כמה קשה הם עובדים כדי לא רק לרצות את הקהל, אלא להראות לכולם שהם באו לתת עבודה ולא כדי לשחק.

שרדהד מסיימים עם Walk with the dead ומציגים את הלהקה שעבורה הגיע הקהל הגדול (והצעיר ברובו המכריע), הלא היא Thy Art Is Murder. מסיבה לא ברורה הDJ של המועדון החליט שלגיטימי לשים כשירי "ביניים" בהופעה כזו קצת ראפ ואקזיביט מלווה אותנו עד ש TAIM עולים לבמה. אני אישית לא התחברתי למעבר הזה, ואם לשפוט לפי הקהל – גם הם לא (חוץ מכמה "זקנים" שמבחינתם אקזיביט זה בסדר בכל מקום).

כש TAIM עולים לבמה הקהל משתולל. כמובן שהקהל משתולל עוד הרבה לפני, עם עלייתו של כל טכנאי לבמה לצורך סאונד-צ'ק, אבל ברגע שהמתופף והנגנים עולים הקהל צוהל כמו עדר סוסים למראה ערימה של קוביות סוכר. הלהקה עולה ומתחילה לנגן וכהרגלה, הסולן Chris "CJ" McMahon עולה רק אחרי שהמוזיקה כבר מתחילה עם ברדס על ראשו. לו הייתי חירש הייתי עלול לחשוב את הלהקה וסולנה כלהקת בנים. חלק מתנועות ה"ריקוד" שלהם מזכירות לי קצת את להקות שנות ה-80, אבל מצד שני – דת'קור. "ריקוד" הוא לא באמת דבר ברור במטאל, אבל בז'אנר הדת'קור/דג'נט זה בולט באופן מיוחד.

בהמשך CJ מוריד את הברדס וחושף שיער ארוך וקעקועים, מה שמשווה לו יותר מראה של סולן להקת מטאל. פיזוזיו על הבמה עדיין מחזירים אותי לימים בהם אקסל רוז היה צעיר וריקד על במות איצטדיונים אבל הגראולים של הסולן האנרגטי עד מאוד הזה מחזירים אותי למציאות. CJ עוצר לרגע ומדבר על הביקור שלהם בארץ. הוא מסביר על הפחד מלהגיע, לאור מה שהם רואים ושומעים כל הזמן בחדשות, ועל איך הכל התבדה ברגע שנחתו פה והבינו שהכל שטויות – המקום מדהים, אחלה אוכל (הוא עוד ידבר על עניין האוכל לא מעט) ושסך הכל הם מאוד נהנים פה. בינתיים הליד גיטריסט שלהם Andy Marsh גומע יין ישר מהבקבוק (כי כוסות זה כל כך "לא מטאל") ועוברים לשיר הבא.

CJ מבהיר לקהל שהוא רוצה לראות את כולם קופצים ברגע שהוא אומר להם וכשמגיע הרגע – הקהל קופץ להוראותיו של הסולן. הלהקה ממשיכה להרעיד את ה"הוואנה" ובכל מקטע הדבנגינג של הסולן הזיעה עפה לכל הכיוונים, גם משיערו שלו, ובסיום השיר הוא דואג להודות לכולם. הקהל שואג וקורא לCJ וללהקה, ובתגובה CJ עונה "אנחנו כאן, בני ז***ת, מה עוד אתם רוצים?". "באנו לכאן כל הדרך מאוסטרליה" הוא ממשיך, "להופיע בפני 600 מעריצים, וזה מדהים! לא חשבנו שיגיעו כל כך הרבה אנשים, אבל החלטנו שצריך לנסות בכל זאת, וכמות האהבה שאנחנו מקבלים פה זה משהו פשוט מדהים!". בשלב מאוחר יותר, קצת לפני ההדרן (עוד נגיע לאופן בו הגעתי אל מאחורי הקלעים) אני מקשקש קצת עם המתופף Lee Stanton, והוא חוזר באזניי על העובדה שהם ממש לא ציפו לכמות כזו של אהבה, ונתינה, שזה ממש לא כמו שהם ציפו שיהיה פה. הם קצת פחדו בהתחלה כי בחדשות מראים שזה מקום פשוט מסוכן, אבל הוא מאוד התרשם מכל מה שהם ראו מסביב ומהנתינה של כולם.

בשלב זה, אחרי מספר שירים והתלהבות מופגנת של הקהל, CJ מחליט שבור הצילום והמחסום שלו מציקים לו. "איפה אנשי האבטחה? הם בטח מאוד עסוקים, עומדים עם הטלפונים שלהם ולא מתייחסים למה שקורה פה, עם הדבר הזה שמפריע לכולם. אני מבין שזה למען הבטחון שלכם, אז אם יש פה בקהל כמה חבר'ה גדולים שיכולים לשמור על יתר הקהל, תכנסו פנימה! (לבור הצילום)". בשלב זה שני הצלמים שהיו איתי בבור הצילום ברחו מהר החוצה ואני, שלא צפיתי את המתרחש מבעוד מועד, מצאתי את עצמי צופה בכל מי שרק מצליח לקפוץ מעל המחסום נכנס אל בור הצילום ועוזר לחבריו להכנס. 30 שניות מאוחר יותר הקהל גלש לבימה, לעיניהם המשתאות של חברי הלהקה שקיבלו מבטים של "מה לכל הרוחות עשינו הרגע?" ו-CJ מבהיר שהוא לא רוצה את הקהל על הבמה אלא רק למטה. דקותיים לאחר מכן (והתפרצות קלה של הבעלים של המקום) הקהל מצא עצמו למטה, משתולל בתוך בור הצילום הקטן.

מאחר ועכשיו כולם קרובים לבמה הרבה יותר קל לעשות את מה שאוהבים לעשות באירופה – קראוד סרפינג עד פתח הבמה וסטייג' דייבינג. בנקודות מסויימות המבאטחים מנסים לעצור את זה אבל אנדי חוסם בגופו את המאבטחים וכאילו אומר "אתם לא תפריעו לטרפת הזו שהולכת פה, אנחנו מתים על זה". ידיים ורגליים מסתובבות להן באוויר בזמן שהלהקה ממשיכה עם ריפים חדים והמתופף הצנום והמקועקע מעילא לעילא של הלהקה משתולל על התופים. מפה לשם אנדי כבר גמר את בקבוק היין בין הסולואים שלו, ואפשר לרגע לחשוב שאנחנו בהופעה באחד המועדונים האירופאים אליהם הלהקה רגילה.CJ עוצר לרגע לתפוס נשימה ושוב מדבר על הארץ וכמה הם נהנים פה. בעיקר הוא מדבר על האוכל ועל הבנות פה, ולא נמנע מלהזכיר שאם הוא לא היה נשוי לפחות 40 מהן כבר היו בהריון ממנו…

מילה קטנה על מה שקרה בתוך הבור הקטן ומחוצה לו, ובכלל התפיסה ש"זה מופע מטאל, באים לפה ללכת מכות". נכון שלקהל המטאל יצא שם של אלימים, לא מעט בגלל הופעות בחו"ל שבהן הקהל פירק את המקום במהלך ההופעה. אבל דבר שתמיד אפשר היה לומר על אותו קהל הוא שהוא דואג אחד לשני. אחוות מטאל. חברים למוזרות. משום מה בארץ (וכן, זה בעיקר בארץ) נראה שלא רק המקום נמצא בסכנת פירוק, אלא כל מי שמגיע להופעה.ה"קראודקיל" האופייני לדת'קור מופיע בלא מעט מההופעות ובהופעה הזו בלטה התחושה (ורווחו התלונות בתום ההופעה) שכל מי שנמצא במקום, בין אם רצה ואם לאו, מחוייב בעל כורחו לקחת חלק בעניין. לא רק זאת, גם התגובות של חלק מה"רוקדים" כאילו על כל מי שבאים להופעה בז'אנר להצטייד באפודי מגן וקסדות אם הם רוצים להשאר שלמים חורגות מהתפיסה הקודמת – על פיה כולם דואגים פה אחד לשני. אם מישהו נמצא בשורה הקדמית, הוא מודע לכך שיהיו דחיפות, שיהיו גלים לצדדים, הוא גם מודע לזה שעשויים להיות סטייג' דייבינג וקראוד סרפינג שעלולים לגרום לו לחטוף איזה מרפק או נעל לראש. עם זאת אולי כדאי להגדיר מראש שאם אנשים הולכים אחורה או נדבקים לקירות בצדדים, הם לא רוצים לקחת חלק בעניין. ולדפוק להם אגרופים לפנים או לגב זו אלימות לשם האלימות, לא ריקוד שבתוכו במקרה דרכת על מישהו. התנהגות מהסוג הזה פשוט תגרום להרבה אוהבי הז'אנר לא להגיע יותר להופעות בסגנון, מה שבסופו של דבר פשוט יעלים את ההופעות האלה מהארץ (כי וואלה, רוב האנשים לא רוצים לחטוף מכות). אז מה משיגים בזה?

המוסיקה ממשיכה, הקהל ממשיך להשתולל ולקראת ההדרן הלהקה יורדת לרגע מהבמה. פה אני מנצל את ההזמדנות לחמוק מנקודת העגינה שלי, בישיבה על הבמה כשכל ציוד הצילום שלי לידי על מנת שלא יירמס על ידי הקהל, ואני ממהר לרדת מהבמה אחורה אל איזור ההתארגנות של הלהקה. קשה שלא לראות את ההיי של הלהקה באותו רגע, את האנרגיה שעדיין יש בהם אחרי שכמעט סיימו סט שלם של הופעה (כל שנותר הוא ההדרן) ובשיחה קצרה עם לי (המתופף) הוא מסביר שהם ממש מתרגשים ולראות את מה שקורה כאן, את הקהל המשוגע הזה, פשוט מחמם להם את הלב. אף אחד מהם לא חשב שזה יהיה כל כך מטורף ומעולה, מבחינת הקהל ומבחינת ישראל באופן כללי. הלהקה חוזרת לבמה לשיר אחרון ומילות תודה להפקה, לקהל, לקבלת הפנים החמה ולכל אוהדי המטאל באשר הם.

Thy Art Is Murder היא להקה גדולה בתחומה. בואם לפה מהיבשת שבצידו השני של העולם הוא לא עניין של מה בכך וזה אומר משהו על התחממות הסצנה בארץ, משהו שמורגש בשנתיים האחרונות לאור ריבוי ההופעות מחו"ל, בעיקר אחרי כמה שנים שבהן היו מייחלים ל4-5 הופעות חו"ל. הBDS לא טורח בסצנה הזו, גם שם יודעים ששום מילה שלהם לא תעצור את הגל הגואה של להקות הקור שרוצות להגיע לארץ ואכן מגיעות – להקות שכבר חלקנו זנחנו את המחשבה שיגיעו לכאן שוב (או בכלל). ההופעה הזו הראתה שלא רק שאפשר להביא קהל גדול לז'אנר שהוא תת-ז'אנר יחסית מצומצם, שקהלו בעיקר צעיר (אני חושב שהגיל הממוצע בקהל היה 19, וגם זה רק כי אני העליתי את הממוצע הזה באופן ניכר) אלא שכדאי ללהקות עצמן להגיע לכאן ולקבל אהבה יותר ממקומות רבים אחרים בעולם, שבהם הקהל אולי כבר שבע מהופעות.