צלם: יאיר אבלסון
ויהי בוקר ויהי ערב יום שני.
וילך ראובן לישון, ויכנס אל מיטתו הנחמדת, ויעצום עיניו. והנה חג הסוכות לבני ישראל, ומקץ דקותיים שניות התעוררו שכניו, ויפצחו בשירי קדם, ובדפיקות על שולחנות, ובצעקה גדולה הבוקעת את הרקיעים ואת שנת ראובן היקרה מפז ומאייפון 8. ויתעורר ראובן ויתעצב על ליבו, ויתהפך לצד זה, ויתהפך לצד אחר, ויקם ויאכל משהו, ויתהפך עוד קמעה, ויהי בקרוא השכוי וירדם.
ויקם ראובן עם הנץ החמה, אבל וחפוי ראש, וירכב על האריה (פז'ו בלע"ז) אל עבודתו, וילגום מין הקפה השחור כמו הלילה, וילגום עוד מין הקפה, ועוד, ועוד. ויבלע כדור אשר את למען ראשו. וילגום עוד מין הקפה.

ויהי בוקר ויהי ערב יום שלישי.
ויחזור ראובן לביתו וכל מעיניו אל מיטתו, אל השנ"צ המובטח לו. וישכב ראובן על מצעיו הקרירים, ויסגור את עיניו, ויירדם, ויתעורר דקותיים לאחר מכן לקול תרועות מסיבת החג בבית הספר שעל יד ביתו. ויקלל ראובן את דרי העולם ואת צאצאיהם עשרה דורות לפנים ולאחור, ויקם וילבש בגדיו ויסע אל העיר הגדולה היא תל אביב אשר מעודה לא נמה.

כמו שכבר התוודיתי לא פעם, הופעות זה לא הקטע שלי. אני עצלן מידי, מחובר מידי לנוחות שלי (ככה אני מכנה את ספתי) ואוהב מידי את התוצאה האולפנית של היצירה, שמטבעה – אם לא טובה יותר, היא לפחות קוהרנטית במידה מספקת כדי שאוכל לחוות דעה על המוזיקה מבלי להזדקק להסחות דעת למיניהם. לכן בשביל להוציא אותי מביתי בעיר שאינה קיימת, להרים אותי מהשנ"צ המאכזב ולהשכיח ממני את כאב הראש והעייפות היה צריך אחד מהשניים, או מפלצת מטאל בסדר גודל בינלאומי והיסטורי שאין מצב שאפספס אותה ולו רק כדי לספר לנכדיי שראיתי אותם בלייב ועוד בארץ, או שהקולגה – האיש, הפסיכולוגיה, הבשרים והחזות המאיימת – מתן קידר – ישאל אם אוכל להגיע להופעה שלהם לסקר, וגם יבטיח לי שלהקתו אדלום תוציא סוף סוף את אלבומה הראשון עוד לפני שאצא לפנסיה או לפני שתתחיל ההתיישבות האנושית על המאדים. בעדיפות למוקדם מביניהם.

תל אביב כידוע אינה עיר שמאירה פנים לבעלי רכבים. הגעתי מעט באיחור ביחס לזמן שעל הפלייר, ומצאתי את עצמי עושה סיבוב ועוד סיבוב סביב אזור הלבונטין רק כדי לגלות שכל סנטימטר צבוע כחול-לבן כבוש על ידי מגוון כלי רכב הצמודים אחד לשני כמו מכנס יוגה על רגל שמנמנה. באיזשהו שלב אפילו מצאתי חניון פתוח לרווחה ללא שום רגולציה נראית לעין, אך השלט שהבהיר לכל שמי שיעז להיכנס ללא תשלום לחניון שהוא יהיה זה שבאשמתו רכבו יתנסה במעשי סדום מכאניים איומים – הבריח אותי די מהר.

לבסוף נכנעתי, חניתי תמורת היפרדות כואבת מחלק לא מבוטל מירושת ילדי העתידיים, ירדתי אל המרתף והצטרפתי אל קהל לא רב – אך גדל והולך – בציפייה אל הצלילים הראשונים מכיוון הבמה.

Clapsodra

הראשונים לעלות על הבמה הקטנה היו Clapsodra. עוד לפני תחילת ההופעה הצלחתי למצוא שתי דקות ואת אבי צדקני הסולן והגיטריסט לכמה שאלות. אקדים ואומר שבניגוד לפעמים אחרות החלטתי להגיע להופעה הזו ללא הכנה מוזיקלית מוקדמת. אמרתי לעצמי שהפעם אעשה ניסוי ולא אטען את עצמי בדעות קדומות או ציפיות כאלו ואחרות, ואבוא כטאבולה ראסה לחלוטין, ולכן פליאה חיובית אחזה בי כששמעתי מאבי ש- Clapsodraהיא להקה שהייתה קיימת לפני 25 שנה! ורק בזמן האחרון חזרה לפעול באופן רציני.

מאבי נודע לי שהוא החבר היחיד שנשאר מאותה להקה שהייתה קיימת אי אז בתחילת התשעים, והוא גם שימח אותי בידיעה שהם נמצאים בשלבים האחרונים של הוצאת אלבום חדש. האמת, רק לאחר מכן עלה בדעתי לשאול את השאלה היותר חשובה – מה גורם לבן אדם לחזור לאחר 25 שנה ולהגשים חלום כל כך עתיק במובנים מוזיקליים? אך הלחץ של לפני תחילת ההופעה, החושך ורעש האנשים מסביב גרמו לי לסיים את ההיכרות מהר מידי.

Clapsodra פתחו עם השיר הראשון שנקרא Genesis שאם יותר לי לנחש כניחוש מושכל על פי הארט וורק – יהיה גם שיר הנושא באלבומם החדש. אינטרו אמביינטי, אפל וקצר מתפרץ בבת אחת לתוך ריפ כבד ומהיר מלווה בקול נשי מוקלט. רק בהמשך השיר מאט ומזכיר לקהל ולי שמדובר בלהקת דום/דת'. הגראול של אבי – על אף הסאונד הלא מחמיא – נשמע מצוין והשיר מתפתל הלוך ושוב בין הקולות הגבריים לקולות הנשיים. בין מהירות וכסאח ובין איטיות גרובית ואווירה גותית.
המשך ההופעה היה שזור גם בשירים מחודשים מהעבר כמו Justified Revolt אוThe final solution וגם בשירים חדשים כמו Deportedשהציג צד מלודי יותר עם קלין ווקאלס וקלידים. אני לא יודע אם זו הבמה הקטנה או חוסר הניסיון של ההרכב החדש והמתגבש, אך אם יש היבט שדורש שיפור זה נוכחות הבמה והשואו. יותר תזוזה ויותר דרמה, או אפילו אבזרי במה כאלו ואחרים, היו משתלבים ומתאימים מצוין למוזיקה הדרמטית של Clapsodra.

Oceanic

מה שאהבתי בהופעה הזו למפרע היה הגיוון המוזיקלי. לאחר הפסקה קצרה עלו Oceanic על הבמה. כמו שכבר כתבתי, הגעתי כטאבולה ראסה, לא הכרתי את השם מקודם ולא ידעתי למה לצפות. בצעירותי למדתי תקופה קצרה גיטרה-בס. לא הייתי רע בזה, אבל החיים עצמם פשוט כיבו לאט לאט את התשוקה הזו אצלי, אך בכל מקרה בסיסטים על כל הסטיגמות המשעשעות הקיימות כלפיהם תמיד סיקרנו אותי קצת מעבר, והדבר הראשון ששמתי לב אליו כש- Oceanicעלו זה הבס שישה מיתרים שדגן הבסיסט עלה עמו. אמרתי לעצמי שעם בס כזה הולך להיות בטח פרוגרסיב מסוג כלשהו, והאמת לא טעיתי הרבה.

לפני שנים מספר Oceanic הוציאו אלבום בכורה בשם City of Glass בהפקת לא אחר מאשר יוסי סאסי, וכל סט-ליסט ההופעה נלקח מהאלבום הזה. האמת אף פעם לא הבנתי לאשורה את ההגדרה המוזרה הזו "אלטרנטיב רוק" או "אלטרנטיב מטאל", אך כנראה כשמשהו לא נופל בדיוק להגדרות המקובלות, נשאר רק להשתמש במושגים כלליים יותר כמו "אלטרנטיב" או "אוונגרד" או אפילו "פרוגרסיב" רק כדי לא להגיד סתם "רוק" או "מטאל". אם בכל זאת תדרשו הגדרה מדויקת יותר, לאוזניי Oceanic נשמעו כמו פוסט-גראנג' עם טאצ' פרוגרסיבי.

Oceanic היו ללא ספק ההרכב הפחות מטאלי בערב הזה, אך לא זה ולא בעיות טכניות מרובות לא מנעו מהם לתת בראש על הבמה. עידן ליברמן הסולן והגיטריסט נתן את כולו בשירת קלין עוצמתית וגם אם פספס מילה פה או שם, נוכחות הבמה שלו ושל דגן הבסיסט שלידו עמדתי (סליחה עם שאר חברי ההרכב. מהיכן שעמדתי פשוט לא ראיתי אתכם) פיצו על כך.

Edellom

אני לא יודע בדיוק מי היו ההד-ליינרים של האירוע, אבל כמו שכבר כתבתי Edellom היו הסיבה העיקרית שהטרחתי את עצמי אל תל אביב באותו ערב. בשלב הזה הבנתי שעשיתי שוב טעות ולא הבאתי איתי אטמים או אוזניות. הלבונטין הוא לא בדיוק מקום גדול, ואוזניי – שלא רגילות להופעות ובטח שלא לקרבה גדולה כל כך למגברים – כאבו מאוד.
יש להקות שמביאות את האווירה שלהן לבמה באופן כמעט אוטומטי. כן, זה יכול להיות הלבוש והאביזרים, אך לדעתי זו גם נוכחות שקשה להסביר אותה במילים – מין השתקפות פיזית של המוזיקה עצמה, ו-Edellom היא בהחלט אחת מהלהקות האלו. בזמן שחברי הלהקה התמקמו שכחתי את כאבי האוזניים שלי ובאופן שאפשר לקרוא לו אינסטינקטיבי נמשכתי אל שולי הבמה.
כמה חבל שהשואו התחיל עם בעיות ואי התאמות סאונד. צעקות וסימנים בין חברי הלהקה לסאונד-מן שמאחור ושיר אחד שבוצע לשם ניסוי שברו לי מעט מהקסם ומהציפייה, אך לא עברו מספר דקות והמופע החל.

כמו אצל Clapsodra גם הסט-ליסט של Edellom הורכב משירים ישנים וחדשים. ישנים מתוך הדמו Long Lost Suns וחדשים מתוך האלבום המלא העתיד לבוא. אמנם את המוזיקה של Edellom כן הכרתי לפני כן, אך רק באופן מאוד רדוד ולא הספקתי להתעניין בה לעומק. אני חייב לציין שכבר מהצליל הראשון הופתעתי לטובה. צפיתי לדום גותי רך יותר וככל שהמופע התקדם הבנתי שאני מקבל הרבה יותר מזה. דת'/דום שנוטה לפעמים אפילו לבלאק עם בלאסט ביטים פה ושם ומשיכה חזקה אל האקסטרים. ההפתעה הזו שלי התעצמה אפילו יותר בשיר הרביעי הנקרא Death of Time ושהציג דום על גבול הפיונרל – איטי, אפל ומזדחל כמו יצור קדמון בליווי גראול עמוק ומצמרר. את הקטע שלהם סגרה הלהקה עם השירים החדשים והחתימה אותי באופן סופי כלקוח ובעליו העתידי של האלבום המיוחל.

לא, לא הכל היה מדהים. לצד נוכחות הבמה המצוינת של הלהקה – הדינמיות והכריזמה של מריה, הגראול המפחיד והבעות הפנים האפיות של דוד, הנחישות והטוטאליות של מתן והדיוק והמקצועיות של אסף ודוד אלון – הסאונד היה פשוט זוועה רוב הזמן. זה הגיע למצב שבקושי הצלחתי לשמוע את מריה בחלק מהשירים, על אף שוויזואלית זה נראה שהיא צרחה את נשמתה. ל- Edellomכמו לשאר הלהקות שהופיעו מגיע סאונד טוב הרבה יותר.

Dukatalon

את Dukatalon אין צורך להציג. העובדה שעל אף השעה המאוד מאוחרת כמעט כל הקהל נשאר להופעה שלהם, אומרת את כל מה שאפשר להגיד. נדמה שהלהקה שעלתה לבמה כאילו נכנסה לביתה. כאילו זה המקום הכי טבעי בעולם להיות בו גם לאחר חצות הליל. משום מה בראש שלי Dukatalon הייתה תמיד מזוהה עם הסלאדג' הקרוב יותר לקצה הדומי שלו. בן דוד שמנוני ודרוני של הפיונרל-דום המטאלי יותר. אני לא יודע אם זה פשוט חומר חדש יותר או שפשוט לא הכרתי באמת את המוזיקה של החבורה התל אביבית, אך להפתעתי לא היה שום דבר איטי מידי בסלאדג' שלהם. לפרקים הם הזכירו לי את מסטודון של האלבום הראשון ולפרקים זה היה פשוט סלאדג' מצוין שמתחבר חזרה לשורשי ההארד-קור שלו.

לצערי – ואני מקווה שחברי ההרכב יסלחו לי על כך – בגלל השעה וכאב הראש והאוזניים כבר לא שמתי לב לשמות השירים ולמעבר ביניהם, אבל בכל זאת עמדתי מהופנט. חברי הלהקה לא היו צריכים אפילו לזוז יותר מידי, אך החיבור ביניהם ונוכחות הבמה שלהם נחוו לפחות על ידי ברמה גבוהה ביותר. המתופף רקד עם ידיו על המערכת בצורה מעוררת השתאות, הסולן והגיטריסט צרח את נשמתו בווקאלס אופייני שהזכיר במידה מסוימת סולני הארד-קור מטאלי והבסיסט נתן שואו מהודק ואינטנסיבי. אם עיני היו נסגרות לא הייתי מאמין ולו לרגע שעל הבמה עומדת שלישייה ותו לא.

האם הערב הזה ישכנע אותי להגיע ליותר הופעות?! התשובה מתחלקת לשתיים. אם מדובר במוזיקה ובלהקות, לא הטלתי ספק לרגע שבישראל יש ים של כישרון ומוזיקה מצוינת, אך אם מדברים על סאונד, כאשר יגורתי בא לי. אין לי שום עניין להכפיש או לפגוע בפרנסתו של מישהו, ואני בהחלט מבין שגודל הקהל נותן את הטון, אך המקומות הקטנים בהם מתקיימות רובן של ההופעות המקומיות, מאכזבים מאוד מבחינת סאונד, ולדעתי למטאל הישראלי מגיע יותר.