אפור לנצח – סקירת הופעתם של Evergrey בישראל

לאור הביטולים האחרונים, ההופעה של Evergrey הגיעה בדיוק בזמן. חובבי המטאל המלודי בארץ על כל סוגיו, ובעיקר קהל הפרוגרסיב מטאל, כבר הוכיחו את עצמם פעם אחר פעם ככאלו שנכונים להגיע להופעות שמעניינות אותם, ומספיק בעצם רק לזרוק שם לאוויר. אם שם כמו Xandria מילא את האזור בצורה יפה, נראה היה ברור שמותג נוסטלגי כמו Evergrey יעשה גלים, אפילו אם ציפינו לקצת יותר. במיוחד לאחר שהוכיחו שהם רק הולכים ומשתבחים באלבומם האחרון The Storm Within.

ההופעה נפתחה בשיר "Passing Through", ובשורה הראשונה הרגיש קצת כמו להיות בפארק הירקון, כשעשרות אנשים מאחורה דוחפים ומנסים לפלס דרכם קדימה. חמישה שבדים ענקים על הבמה שנהנים בטירוף. מהגיטרה ומטה, תום אינגלונד נראה כמו מטאליסט קשוח, אבל בפנים רואים זמר רגיש ומקסים ששר את נשמתו על הבמה. "Leaving Behind" מהאלבום "Glorious Collision" כבר נתן טעימה להבטחה שניתנה לפני ההופעה, לערב של להיטים מכל הזמנים. השיר הזה נשמע על הבמה כמו מלחמה בין מטאל רצחני לרגש אין סופי, ולצד הנגינה המדהימה, אחד הדברים שעשו את ההופעה הזאת לנהדרת היה התאורן שהכיר כל צליל וליווה אותו באווירה המושלמת.

מהר מאוד, כשביקשו מהקהל להצטרף לשיר "As I Lie Here Bleeding" הם כבר כמעט ולא היו צריכים לשיר בעצמם. הקהל שר את הפזמון, הבתים וגם הסולואים אם תרצו. הבלדה "Black Undertow" הצליחה לקרוע את כולם לשניים.משהו בקולו של תום, ובצלילי הגיטרה שלו ושל הנריק על הגיטרה השנייה, חודר עמוק כל כך לתוך הנשמה שפשוט בא לבכות. השליטה בכל צליל על הבמה, בין התופים לבאס, בין הקלידים לגיטרות, והשירה שחותמת הכל, גורמת למשהו עמוק, טהור כל כך ומדויק כל כך, שיכול לגרום לך, ולו לרגע קט, לשכוח שמדובר במטאל כבד ונותן בראש, במיוחד בלייב. משהו נקי כל כך לא מסתדר עם המוזיקה האפלה, המלוכלכת הזאת. ועם זאת, זה מסתדר כל כך, מושלם, אפילו טיפה יותר מדי.

כבר מתחילת הערב שמתי לב שמשהו בתלבושות של חלקם נראה מוזר. כאילו לא התלבשו במיוחד לאירוע, אלא סך הכל עוד הופעה. אבל מהר מאוד הכל התבהר, חברת התעופה הצליחה לאבד את המזוודות של הנריק ויוהאן (גיטרה ובאס) והם כאן ממש בפיג'מה! אבל לא זה, ולא חסרונה של פלור יאנסן הפריע לרגע לביצוע מופלא של השיר שלי, אישית, גרם להתאהב באופן מוחלט בלהקה הנהדרת הזאת – "In Orbit" מאלבומם האחרון. מיד אחריו, היה זה הזמן להירגע קצת בכמה שירים שקטים. גם תום עצמו כמעט בכה בשיר "Words Mean Nothing \ Missing You", שלווה בקלידים בלבד ובשיאו סולו קלידים מופלא ומצמרר.

קטע מעבר מצמרר היה בדמות סולו גיטרה נהדר של הנריק, ובסיומו לא נותר דבר מלבד צלילי קלידים שמילאו את החלל. עד לרגע אחד שבו אור אדום שטף את הבמה ושתי גיטרות, באס. תופים וקלידים חרטו את הצלילים יחד באדמה. נראה כאילו הבמה נשרפת באש הגהנום, וכל מה שמשאיר אותנו בחיים כרגע זה צלילים מדויקים להחריד, כמו מכונת החייאה. רק דבר אחד פילח את האוויר, קולות מקהלה שהוביל הקלידן, כמו ילדים צועקים בשלג, מבקשים את נשמתם, ואין איך להציל אותם. צמרמורת, מדויקת עד אימה בשיר המצמרר "The Grand Collapse". ולעזאזל איתם, כשסיימו את השיר, אפילו הפידבק היה מדויק.

החלק האפי ביותר בהופעה היה ללא ספק הסוף שלה, שהתחיל בסימפול המצמרר שהוא "When The Walls Go Down", שיר שככל שמתעמקים בו יותר ניהיה יותר ויותר כבד, מצמרר ושובר לבבות, וכל זאת בליווי קלידים מצממרים ותיפוף שובר ראשים. לאחר מעבר נוסף בסולו גיטרה יפהפה, המשיך לאחד השירים הטובים ביותר של Evergrey בכל הזמנים, "Recreation Day" מהאלבום "The Inner Circle", בגיטרות ושירה שנשמע כמו עוף החול שקם מעפר, צעד אחר צעד, אפוף בהתחלה ולאט לאט קם ופורש כנפיו. ההופעה נסגרה בשיר היפהפה "Touch Of Blessing", והקהל באוויר, לא מוכן לשחרר, לא מוכן שהערב המעולה הזה יסתיים ומי יודע מתי יחזרו. אבל נראה שהם נהנו, והבטיחו, לא עוד עשר שנים, בקרוב, הם עוד יחזרו.

אין ספק שההופעה של Evergrey הייתה ארוכה, מאוד, יש שיגידו אפילו מעט מתישה. 17 שירים לאורך שעה וחצי, אך ללא להקת חימום, כך שהערב אפילו נגמר בשעה סבירה. הקהל שהגיע להופעה בהחלט קיבל תמורה לכספו בלהיטים הגדולים של Evergrey מכל הזמנים. אני אמנם בדעת מיעוט, אבל בעיני החיסרון הבודד של הערב הזה היה שהזניחו מעט את אלבומם האחרון "The Storm Within" שהוא כנראה האלבום הטוב ביותר של הלהקה, ואחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו בשנה שעברה שהייתה שנה של אלבומים מצוינים. אין ספק שהלהקה הוותיקה, בניגוד ללהקות רבות וטובות אחרות, רק משתבחת עם השנים. כל הופעה יותר טובה, כל ביצוע טוב יותר (במיוחד מההקלטות הישנות), וכל יצירה חדשה עושה טוב על הלב. נראה אמנם שEvergrey נותרו מאחור במירוץ על המטאל הפרוגרסיבי, מאחורי להקות מסובכות כמו Dream Theater וPain Of Salvation, או כאלו כבדות וקליטות כמו Symphony X, אבל זה לא נורא עבורם. הם אוהבים את מה שהם עושים, מנגנים את מה שהם מרגישים, נהנים על הבמה וכובשים את הקהל. אז מה בכלל צריך יותר?