ביקום מקביל – סקירת הופעתה של Epica בישראל

את אפיקה קצת קשה לי לעכל. הם עושים סימפוניק מטאל על טהרתו, עם מקהלות, כלי מיתר ורעש. אבל לא רק, אפיקה גם עושים את הדבר הכי קרוב שיכול להיות לדת' מטאל עם שירה יפיפייה, וזה מצוין. אבל אפיקה גם עושים המון טעויות. האלבום האחרון שלהם, לדוגמא, היה קטסטרופלי מבחינתי – לסימון לא התחשק לשיר מטאל יותר. וזה לא מגניב בכלל. עם זאת, ללהקה הזאת שמור מקום חם אצלי בלב וזה פשוט כי הם עושים משהו כל כך אמיתי, כל כך כנה במוזיקה שמאחורה. הלהקה אוהבת את המוזיקה, כותבת על דברים שחשובים להם (גם אם הטקסט קצת עקום) ובעיקר באים כדי להנות. התרגשתי לקראת ההופעה, פשוט כי לא ידעתי למה לצפות – האם הם יפתיעו אותי? יאכזבו אותי? וכמה אנשים יכעסו עלי כשיסיימו לקרוא את הסקירה?
Scardust
ממש בשעה הנקובה הם עלו לבמה במעטה שחור. הקהל מסביב התלחשש ותהה מי זו הלהקה המסתורית שהולכת לחמם את אהובי ליבם. ובכן, דבר אחד לא מפתיע אותי לגבי הקהל שפקד את ההופעה של Epica. זהו אותו קהל שהגיע גם לTarja, לLacuna Coil ולשאר חבריהם. אותו קהל שמסיבה לא ברורה איבד כל תקווה במטאל שנוצר בישראל. קולות צרצרים נשמעו והלהקה האהובה פתחה ישירות בלהיט Arrowhead בניצוחה של הנסיכה האלפית נועה גרומן בשמלת קרעים זהובה שהתאימה בדיוק לשעונים שענדה בהתאם למוטיב החוזר של חולות הזמן. המוטיב הזה, כך מצופה, יפגוש אותנו בעוד פחות מחודש הישר לפנים. את סולו הקלידים היפהפה של הלהיט הזה ביצע הקלידן הטרי איתי פורטוגלי שהצטרף להרכב ממש לאחרונה.

בהמשך ישיר, הם ביצעו גם את היצירות המשוגעות Eyes Of Agony וDials שמופיעות תמיד בהמשך ישיר אחת לשנייה. במהלך השיר, ישנו בית שלם שכולו בגראולים במהלכו ראיתי פנים סביבי משתנות. מפרצוף שואל שלא מבין למה הלהקה הלא ברורה הזאת מרחיקה מהם את מה שחיכו לו כל כך, לכזה מאושר, כזה שמבין לפתע שיש עוד תקווה למטאל בארץ. אין ספק שScardust זכו לפחות בעוד כמה מעריצים חדשים הערב. הם סגרו את ההופעה הקצרה עם שיר הדת' מטאל החולני Queen Of Insanity, ועם השיר שהפך לסמל Sands of Time. הקהל שהולך אחריהם לכל הופעה הגיע גם לכאן ושר את כל המילים בלי לוותר, במיוחד על הפזמונים שהוא כבר יודע בעל פה. הם ירדו מהבמה לתשואות הקהל ותחת ההבטחה שנזכה לראות אותם שוב בהופעת ההשקה שלהם, ב13/7 במועדון הבסקולה בתל אביב.

Epica
לאחר שנשמע ברקע את כל האלבום החדש של הלהקה Fates Warning, או לפחות את רובו, נשמע האינטרו מהאלבום החדש של Epica. לאיטם עלו הנגנים לבמה, אחרונה עלתה סימון לשיר Edge Of The Blade ומיד לאחריו A Phantasmic Parade, ברצף הפתיחה של האלבום החדש The Holographic Principle. כל הלהקה נראתה בהנאה צרופה, מאושרים וצועקים את המילים, והקהל איתם, צועק ומתרגש. הם המשיכו לשיר Sensorium מהאלבום הראשון, אחד מלהיטיה הגדולים ביותר של הלהקה. אלו כמובן רק התחילו לתת בראש, אבל סימון, בניגוד לשאר, עשתה סימנים כאילו שלא כל כך בא לה.

מבלי לעצור לרגע כדי לנשום, בקפיצה מהירה דילגו החבורה לשיר הרועש שמדבר כולו על מהות השקט, the essence of silence. זה לא יאומן כמה שחברי הלהקה הזאת אוהבים את המוזיקה שלהם, נהנים ממנה ושמחים לנגן בכל העולם ולראות קהל בלתי נגמר שנהנה ממנה כמוהם, ששר את המילים, קופץ ואפילו מזיל דמעה. במהלך השיר Fools Of Damnation סימון ברחה לה אל מאחורי הקלעים. כשכל הגיטרות מקדימה, נראה ש Coen Janssen על הקלידים הרגיש קצת נטוש מאחורה והצטרף אליהם אוחז בקלידים אלחוטיים עקמומיים שאפשרו לו להצטרף לכיף עם כל החבר'ה. הם השתוללו בקדמת הבמה, קיפצו והיו מאושרים מהרגע ומכל האהבה שקיבלו מהקהל.

הקהל ממש השתגע למשמע החומרים הישנים יותר של הלהקה כמו Unleashed. פעם הם היו כבדים יותר והיה קל יותר לצעוק אותם, והרי זה מה שאנחנו הכי אוהבים, לפרוק את עצמנו לדעת ולצעוק בהופעות מטאל. להשתגעף לעשות פוגו עד שנשכח את דעתנו, ולהתענג על צלילי המוזיקה היפיפיה והרועשת הזאת, היפה והחיה בליווי מקהלה וכינורות. סימון הנחתה אז על ביצוע אותו פוגו לשיר הבא והקהל, שכמובן אוהב את הרעיון, נמעך כולו אל עבר הבמה כמעט בלי לשים לב מי נמצא בדרך.

בחזרה לעוד שיר מהאלבום החדש, Dancing in a Hurricane, הבמה הוארה בצבעי ירוק חדים והמוזיקה הפכה אפלה וכבדה. התופים המהירים והתאורה המדויקת גרמה לשיר להיראות ממש כמו ריקוד בעין הסערה. כקטע מעבר באמצע השיר, הם נתנו נגיעה קטנה מתוך רצף השירים שסוגר את האלבום בצורה של בונוס טרקים מוזרים, גרסאות אקוסטיות בסגנונות שונים. זה שבוצע הפעם נקרא Dancing in a Gipsy Camp, ולא, בלי קשר מהותי לסגנון בו הוא בוצע. לאחר נגיעה קצרה הלהקה חזרה והחזירה יחד איתה את שיר המטאל. בסיום, המתופף ליווה את הקהל בשאגות אפיקה.

הקהל השתגע לגמרי לשמוע את השיר המוקדם ביותר של אפיקה, זה שבאופן אישי גרם לי להתאהב בלהקה ובמה שהופך אותה לאפית כל כך, Cry For The Moon. סימון תיבלה אותו בסלסולים מיוחדים כדי לתת לקהל הישראלי להרגיש קצת מזרחית, והקהל מצידו דקלם את המקהלה כאילו היה חלק ממנה. השיר הסתיים בסולו תופים מפוצץ של Ariën van Weesenbeek שנכנס לאזור שלו ולא ויתר על שניה מהזמן שניתן לו לזרוח. הלהקה דרבנה אותו, והמתינה בסבלנות עד שינתן האות לאקורד האחרון אותו היו צריכים לנגן בתיאום מושלם. הקהל סירב להירגע ושר גם את המילים כולן בשיר Unchain Utopia מתוך האלבום The Quantum Anigma.

בהנחיית סימון, האורות כבו והפנסים נדלקו (מה שגרם לזה להיראות כאילו שום אור לא כבה), הקהל ידע בדיוק מה עומד לקרות, ואהב מאוד את הרעיון. לשיר ה(בכאילו)אחרון Once Upon a Nightmare. מאות פנסים נעים בקצב ומגיעים כדי לכבות את החושך. זה היה הרגע של סימון להוכיח את עצמה, אך משהו בשירה שלה נשמע כמעט חלוד ובהחלט היה לה קשה להגיע לצלילים הגבוהים שלה היום. היא נראתה כאילו קר לה, וחם לה, ובעיקר לא בא לה להיות על הבמה כרגע. אבל כתמיד, היא נשמעה כמו ילדה מתוקה מסוכר, בקול מחויך שרק רוצה להאיר את העולם, והפעם, כמו תמיד, זה עבד לה.

האורות חשכו והקהל קרא בקצב בשמם, מצפים שיחזרו. צליל קלידים נשמע מרחוק והקהל המשיך לבקש עוד. עוד צליל קלידים והפעם בקצב. אורות החלו נדלקים והקלידים מצייתים ועולים בחזרה לבמה. לאחר הסבר קצר, מנצחים על הקהל Delahaye עם הגיטרה וJanssen על הקלידים. אחרי שכולם הבינו את הרעיון, השתלבו מצוין בביצוע רועם ואנרגטי של השיר Sancta Terra. כלים התחילו להיעלם מהבמה, גיטרות בשני צידיה, קלידים במרכז, וקהל מאושר. כשחזרו לבמה, קפצו הנגנים בתיאום מושלם, וסימון כמלאכית קטנה דילגה גם היא בשיר הקופצני Beyond The Metrix. ההופעה המטורפת הזאת כמעט הגיעה לסיומה, נותר רק עוד שיר אחרון והקהל, מאושר, קיבל את מבוקשו – מנה גדולה של Epica. ההופעה הסתיימה בשיר Consign To Oblivion, וכולם נתנו את כל מה שנותר בהם. חלוקת המזכרות הייתה ארוכה מהרגיל ומלבד המפרטים חולקו גם מגבות של חברי הלהקה, סטליסטים רבים והמון אהבה. הקהל קיבל את מה שבא בבילו, וגם הלהקה – אולם מלא של אנשים שאוהבים אותם עד כלות נשמתם ומחכים לראות אותם שוב, בפעם הבאה שיגיעו לארץ.