בנבכי הפיתוי – סקירת הופעתה של Within Temptation בישראל

סוף כל סוף הם כאן!

אם גם אתם נמנים בקרב קהל המעריצים של Within Temptation, בוודאי לא חשבתם שהיום הזה באמת יגיע אחרי כל הטלטלות הרגשיות שעברנו לאורך השנים. אבל הנה, סוף כל סוף הענקית ההולנדית הגיעה אלינו, והקהל שהשתוקק לרגע זה כבר זמן רב צבא אל נמל תל אביב לגדוש את האנגר 11.

עבור הלהקה ההופעה בישראל הייתה למעשה יריית הפתיחה של סבב הופעות פסטיבלי קיץ – מכאן הם ממשיכים אל פסטיבל Novarock הפחות מוכר באוסטריה, Download הבריטי האייקוני, וכמובן אל Hellfest הצרפתי והענק. במקביל לכל החגיגה הזו, בקרוב מאוד צפוייה הלהקה לשחרר את אלבום הסטודיו השמיני שלה. הנחתי שזה יאמר שנקבל גם דגימות ממנו בצורת הסינגלים שכבר יצאו ממנו (קיוויתי שגם חומרים שטרם שוחררו).

הכניסה להאנגר הלכה חלק באופן מפתיע – הפעם האחרונה בה ביקרתי בו הייתה להופעה האחרונה של Dream Theater בארץ לפני מספר חודשים, ומשום שהיה מדובר באותו חלל הופעות לא יכולתי שלא להשוות בין שתי ההופעות לאורך כל הערב – עוד על כך בהמשך.

האולם היה שטוף אור כחול, ובהגברה הלך והתעצם שירו של לאונרד כהן, You Want it Darker, קודר ובונה בקרב הקהל המתהדק מתח שניתן לחתוך עם סכין כהה, ומבשר על הקרב לבוא. מיד עם סיומו באבחה אחת כבו אורות האולם והאדימו אורות הבמה, אל הבמה עלו חברי הלהקה והתחילו ללא כל דיחוי עם Our Solemn Hour לקול תשואות הקהל אחוז ההתרגשות. אם בהופעתם של Dream הייתה לי ביקורת על הסאונד בהאנגר, הפעם יש לי רק תשבוחות – כל חברי הלהקה נשמעו היטב בכל חלקי האולם, שירתה של Sharon den Adel הייתה צלולה, וגם לשמחתי הגדולה הצלחתי לראות היטב את הבמה על אף קומתי המאותגרת והריחוק שלי ממנה. פתיחה נהדרת להופעה גדושה כל טוב שציפיתי לה, כמו רבים בקהל, זמן רב מאוד.

כמיטב המסורת של להקות המגיעות לראשונה לישראל, היה נראה שהלהקה מתרגשת במיוחד מהאנרגיות של הקהל הישראלי, שקרא בהתרגשות עזה בתגובה ל"shalom and toda raba" הטקסיים. den Adel הייתה חמושה בנוסף לקולה הענוג גם במחוך מנוחש ושרוול אחד זהובים, לוק שיחד עם שערה השחור הזכיר לי (ומאמינה שלא רק לי) את גל גדות כוונדר וומן – קישור שרק תרם כמובן לאנרגיות הגבוהות שלה באמצעותן שלטה על הבמה ופיקדה על ההופעה. בניגוד גמור לכך, שאר חברי הלהקה היו מתואמים בגופיות שחורות, לא התבלטו מאוד לא בנוכחותם הבימתית ולא בתקשורת עם הקהל, ולעיתים אף נטמעו ברקע. בדרך כלל אני פחות מתחברת לפורמט הזה (גם כאן ארפרר להופעתה של Dream, ששם הדבר פגם לי מאוד בהנאה מההופעה), אך דווקא הפעם היה בכך משהו די הרמוני וטבעי.

לקול תרועות כל הסובבים אותי המשכנו אל Faster, שביצועו בהופעה לא ירד מהאיכותה של הקלטת האולפן מלפני 12 שנים, והדהים אותי איך כבר שלושה עשורים כמעט עברו מאז הקמת הלהקה וקולה של den Adel נשאר צלול ומרגש כשהיה עוד באלבומיה הראשונים של הלהקה.

בשיר Paradise ביצעה כמובן den Adel גם את תפקידיה האופראיים של Tarja Turunen, סולנית העבר המיתולוגית של Nightwish ואלילת מטאל סימפוני סופרנית-על בפני עצמה, שביצעה את השיר עם הלהקה בגרסת האולפן, אך זו הוקרנה על המסך באחורי הבמה וכך הרגשנו שהיא איתנו ברוחה.

בשלב זה הגענו אל אחת מנקודות השיא של ההופעה, בה הקהל זעק בהתרגשות אדירה עת החל אחד מלהיטי הענק המוכרים ביותר Stand My Ground מאלבומה השלישי של הלהקה. מהעיניים הנוצצות שסביבי, ההשתוללות האדירה של רבים וכמויות הפלאפונים השלופים לתיעוד הרגע, היה ניכר שאצל רבים מאיתנו זה היה ללא ספק שיר שליווה את חיינו בתקופות משמעותיות, ושהרגע בו זכינו לחוות אותו פנים אל פנים היה רגע שננצור. מכאן המשכנו ברצף ישירות אל In the Middle of the Night האופראי והסוחף, ואחריו אל Angels הנהדר שהיה גם כן אחד מחביביי הקהל וזכה לתשואות אדירות לכחצי דקה שלמה לאחר סיומו.

משם התחלנו רצף של חומר יותר חדש – תחילה The Purge, סינגל שיצא לפני כשלוש שנים ובעל גוון יותר פופי ומיינסטרימי, Raise Your Banner מאלבומם האחרון מ-2019 שהולם מאוד את האקלים החברתי בארץ בחודשים האחרונים, ממנו אל Entertain You, גם כן סינגל חדש יחסית, להיט מיידי ומקפיץ (גם אם יותר מיינסטרימי באווירתו), ואחריו Supernova, גם הוא מאלבומם האחרון. משהסתיים החלה הלהקה לבצע את Wireless, סינגל טרי מהתנור שהוציאה ממש לפני כחודש. עבורו מסגרת הוידאו ארט שליוותה באחורי הבמה את כל ההופעה עד כה השתנתה, ואת מקומה לקח וידאו שנעשה באמצעות מידג'רני הממחיש את מילות השיר – חייל היוצא למלחמה תחת המחשבה שהוא הולך להציל את מולדתו, לא מודע לאינטרסים המזיזים את הגלגלים סביבו והופכים אותו לבסוף לרע, לכובש, להורס את חייו ואת חיי האנשים שהיה אמור להגן עליהם. לדברי הלהקה זה שיר שמסמן תחילת עידן חדש לחומריהם, הכולל שמירה על ה-DNA שלה והעצמה של הריפים הסוחפים והפזמונים האפיים, אך גם שילוב של ברייקדאונים מודרניים. זו הייתה עבורי שמיעה ראשונה של השיר, והוא אחד השירים הפחות קליטים של הלהקה שיצא לי לשמוע, אך ללא שום צל ספק הרגש בו פורץ מכל החרכים.

לאחר הפוגה קלילה שבקלילות המשכנו אל In Vain וממנו אל The Reckoning, שניהם גם הם מאלבומם האחרון של הלהקה. כשיצא לא יכולתי לסבול את הגוון המודרני שהלהקה סיגלה לעצמה בו, אך עם השנים שעברו וההאזנות שצברתי לו הוא ממש גדל עליי – ונוכח שגם על כל שאר הנוכחים, כפי שהיה ניתן לשמוע מהצרחות הרמות שהתלוו לתשואות עם סיומם. סגר את רצף החומרים המודרניים יותר Don't Pray For Me, גם הוא סינגל חדש יחסית, אופראי ועוצמתי ובהחלט ממחיש את הקו החדש של הלהקה.

עבור מעריצה שכמוני, שעיקר זמן שמיעת Within Temptation עבורה היה בהפסקות בין השיעורים בתיכון ובמהלך השירות הצבאי, בעיקר בנסיעות הרכבת הארוכות צפונה בדרך לבסיס, דווקא סוף ההופעה היה הנקודה המשמעותית ביותר בערב. התענוג הצרוף החל עם Never-ending Story, בלדה נוגה מאלבומה השני של הלהקה, שהולכת ונבנית לכל אורכה – שיר אינטימי שבוצע אקוסטית בהופעה כפי שראוי לו. האופי שלו כל כך לא "הופעה גדולה" שפחדתי שלא אזכה לראות אותו בלייב, מה שהפך את ההפתעה למשמחת פי כמה. ממנו המשכנו אל Ice Queen האדיר, אחד מהשירים המוכרים ביותר של הלהקה, גם הוא מאלבומם השני (ועם אחד מהקליפים הקרינג'יים ביותר שתראו בחייכם, ממש ההגדרה המילונית של שנת 2000 – ממליצה לחפש, תודו לי אח"כ).

לאחר ירידה של פחות מדקה אל מאחורי הקלעים חזרה הלהקה להדרן של שלושה שירים – תחילה What Have You Done שזכה לאישור אדיר מצד קהל בצורת תשואות רמות וצעקות הפזמון בקצב. אחריו קיבלנו ביצוע נפלא לשיר Mother Earth, אשר גם לו ציפיתי בכיליון עיניים והיה גם כן אחד מרגעי השיא של מרבית הנוכחים. הייתי שמחה אם ההופעה הייתה מסתיימת שם ולא ממשיכה לשיר Stairway to the Skies, שאולי התאים תמתית אבל היה ירידה גדולה מאוד אנרגטית ובעיניי רחוק מלהיות משיריהם החזקים.

כמו רבים, יצאתי גם אני בהיי מההופעה הזו לה ציפיתי שנים רבות. זה היה תענוג אדיר וקטרזיס אמיתי, סוף סוף לשמוע את השירים הללו ואת קולה של Sharon den Adel בלייב, ולחזות מולי בחלק כה מהותי מפס הקול של חיי. יש יאמרו ש-Within Temptation כבר זמן רב לא עושים "מטאל", או שמאז ומתמיד היו פופיים מדי, ושההשתחלות שלהם אל המיינסטרים גורעת מהם. דעתי היא שזו דווקא עוצמתם הגדולה – להקה שהחלה בנישה נוסחתית למדי (אך אדירה ביותר) והצליחה לא רק לטפס בסולם מול תחרות קשה ביותר, אלא גם לשנות את גוון החומרים שלה לאורך השנים ועם זאת לשמור על הייחודיות שלה. וללא ספק ההאנגר המלא, בתקופה מאתגרת חברתית וכלכלית, שגם גדושה בהופעות חו"ל לא קלילות על הכיס – יסכים איתי.