בצפר חוזרים – סיקור ההופעה בבארבי

אבל מסתבר שההספדים היו מוקדמים, וכמו עוף החול בצפר בישרו לפני חודשיים על סולן חדש, שחררו קליפ חדש, הקליטו שירים חדשים וסיפרו על הופעה שעתידה להתקיים בבארבי. ואני חייל טוב, אם בצפר קוראים לי לדגל, אני מתייצב בבארבי.

הלהקה שנבחרה לחמם את בצפר במופע החזרה שלהם הייתה סינרי, הת'ראשרים הבלתי נילאים שפשוט קופצים על כל במה בחצי השנה האחרונה. בגלל שיצא לי לשמוע אותם כמה וכמה פעמים, מנגינת האינטרו שלהם הטיסה אותי משיחות מטופשות על עתיד הסצנה המקומית אל תוך המועדון, האינטרו שלהם המשיך ישירות ל Feast of Fools – שיר הנושא של אלבום הבכורה שלהם, המקום היה מלא רק בחציו, אבל הקהל היה צמוד לבמה וחימם את הת'ראשים הצעירים שפשוט לא הפסיקו לזוז לשניה אחת על הבמה.
סינרי ממשיכים לנגן ברצף, Built To Kill היה הבא בתור, מה שנחמד בשיר הזה זו שהפתיחה שלו מהווה תצוגת תכלית של כל הנגנים, הבאסים המשגעים של סער והגיטרות הקורעות של קרינגל מקבלים מקום של כבוד.התופים המפלצתיים של ארי אמנם לא קיבלו סולו בתחילת הקטע, אבל היי, שומעים אותם טוב תמיד. השאגות של קרניאלי נשמעות מצויין במערכת הסאונד של הבארבי, הוא אנרגטי ועצבני מצד אחד אבל חזק בסדר וארגון ומקפיד לארגן לנו את קיר המוות הראשון לאותו הערב.

בקונטרסט מדהים לאלון, הגיטרה של עידן, הגיטריסט המוביל, לא נשמעת בכלל, נעלמה לה לפרקים בשיר הזה. סינרי ממשיכים אל Magic Bullet, גם הוא, באורח פלא, מהיר ואגרסיבי. לסינרי יש כבר קהל שנע איתם מהופעה להופעה, אני לא לא אתפלא אם הם באו לראות רק את סינרי ולא התעניינו ממש בבצפר. ולא מדובר בסתם קהל, הקהל של סינרי נאמן ומכוון בול על כל ניואנס ונהמה הימנונית בשיר, הם מגיבים אליהם ושרים איתם בסינכרון מרשים.
Black widow היה הבא בתור, השיר נפתח גם הוא באינטרו שקט, מי שלא מכיר את סינרי היה יכול לחשוב אולי בטעות שאנחנו הולכים לשמוע איזו בלדה נוגה, אבל לא, בשניה שנגמר האינטרו, הקהל נכנס ישר אל תוך הפוגו המהיר. בשלב הזה שמתי לב שעמדת התופים לא מאויישת, אבל שמעתי את התופים המפלצתיים של ארי רוט בצורה ברורה ממש, עברו כמה שניות עד ששמתי לב שהתופים הריקים הם התופים של בצפר, ארי והסט המוכה שלו ישבו לשמאל הלהקה, בצפר כנראה ידעו כמה נזק יכול הבחור הזה לגרום.

מוכנים לפינת התאורה? לשמחתי לא צילמתי באירוע הזה, אייל פאר הנהדר הצטרף אלי ותיעד בכשרון רב, אבל התאורה של סינרי (שברור לי לחלוטין שלא הייתה לפי בקשתם) הייתה אחת התאורות הנוראיות ביותר שראיתי על במה, שילוב של מנורות לד צבעוניות וחסרות אופי שהקשו מאוד מאוד לראות את ההרכב הזה והקשו מאוד על הצלמים באירוע.

סינרי סוגרים את הסט שלהם עם Showing Teeth הנהדר שלהם, שיר שלדעתי הוא גלולה מרוכזת וחריפה של הסאונד של סינרי, באסים מרעידים של סער טובי הנהדר, תופים אלימים של ארי רוט המוכשר,יללות גיטרה נהדרות של עידן קרינגל וצעקות נהדרות של אלון קרניאלי.
סינרי מגישים ת`ראש מהיר וקלאסי אבל עם פיל מודרני, מוקפד ומדויק אבל לא מלוקק, אני חושב שאין היום להקת ת'ראש מקומית טובה מהם בסצינה המקומית שלנו, אז להקות, קחו דף ומחברת ותלמדו מהילדים האלה איך עושים את זה. (כן, מותר לי לקרוא לכם ילדים, אני זקן)

מוכנים למנה העיקרית? יאללה בסדר.

הבמה פורקה במהירות מכלי הנגינה של סינרי והאורות ירדו, בצפר עלו אחד אחרי השני לצלילי Without me של אמינם, סחטיין על הגאג. רותם ענבר עלה כשהוא חמוש בבאס שלו, מתן כהן חמוש ברסטות, רועי ברמן חמוש בשורטס ורודים ואחרון עלה הסולן החדש- אהרון רגוזה כשהוא חמוש בכניסה דרמטית.

בצפר פתחו עם השיר החדש- Never Been, השיר הראשון והיחיד שיצא לי לראות אותם מבצעים עם אהרון עד כה, תקשיבו, יצא לי לראות את אהרון המון על הבמה עם ההרכב הראשי שלו, שרדהד, מדובר בבן אדם שעולה על הבמה וכובש אותה בשניה, עם בצפר הוא נינוח על הבמה, אבל לא נינוח שרדהד סטייל, משהו שם קצת לא יושב במקום. אבל ראבאק, בוא ניתן לו הזדמנות, כולה שיר ראשון, כן?
השיר השני Running Against היה מעבר מדהים מהחדש ביותר אל אחד הקטעים המוקדמים שלהם, אהרון משתחרר קצת והופך נינוח יותר, הוא פשוט ממלא את הבמה, גם הקול שלו פשוט מצוין, הוא נשמע טרי ורענן על הסאונד של בצפר. הפוגו שליד הבמה נפתח במהירות עם השיר הזה, הקהל של בצפר הגיע מוכן.

Cop Killer מהאלבום האחרון של בצפר היה הבא בתור, החבר'ה האלה לא מאמינים בהדרגתיות, כמאמר המשורר: "הם מתחילים הכי מהר שאפשר ולאט לאט מגבירים את הקצב".המוזיקה הייתה מהירה ובשיא עוצמתה, ואני הייתי כל כך מאושר בשלב הזה, שפשוט עמדתי, עצמתי עיניים וספגתי את הבאסים של רותם שפשוט ניסרו את יסודות הבמה.

Cash היה הבא אחריו עם תאורה ירוקה בהתאמה לצבע הכסף (האמריקאי, לא שלנו), אהרון פשוט שואג את נשמתו וטוען את הקהל באנרגיות. בשלב הזה הוא מאבד קצת מהפאסון שניסה לאמץ לעצמו מתחילת ההופעה ונראה כאילו הוא לא מצליח להכיל את השמחה, הבחור באמת נמצא על הבמה כחלק מלהקה שהעריץ בתור נער, הוא מחייך לחבריו ללהקה ומועד על הבמה.
בצפר ממשיכים להפגיז עם עוד להיט – Fucking Rocknroll ,הקהל פשוט נמצא בטירוף ומעגל הפוגו מתרחב לו, אנשים אקראיים עולים על הבמה וקופצים אל תוך הקהל, לא כולם שם מתקבלים בסבר פנים יפות ואחד מהם פוגש את הרצפה.

עם סיום השיר אהרון מדבר לראשונה, מודה לסינרי, מחפש אותם בקהל ומוסר להם שהם חרא להקה, זה אהרון שאני מכיר ושרדהד הם לא בצפר, בצפר הם אנשים רציניים. אמרנו רציניים? אז הנה עוד הוכחה: בשלב הזה הקהל מתחיל לשאוג ולבקש את "פיץ העכבר" מין גירסאת מטאל לשיר ילדים מטופש מיוחד, כבר כמה שנים שבצפר מסרבים לנגן את הקטע הזה למרות בקשות חוזרות ונשנות של הקהל.
אהרון עוטה את דמות סולן בצפר ומיישר קו :“חיכיתי להופעה של בצפר המון ולקטע הזה (של בקשת פיץ העכבר) לא חיכיתי”. מה אני אגיד לכם, בצפר רשאים לנקוט בגישה הזו, אבל אני לא חושב שיש בעיה עם קצת קלילות ולא יזיק לאף להקה בסצינה לקחת את עצמה קצת פחות ברצינות.

בצפר המשיכו עם שני שירים חדשים, הסאונד של השירים הוא סאונד בצפר\פנטרה אופייני, באסים מפלצתיים ושאגות פריכות של אהרון, תענוג אמיתי. בסיום שני השירים החדשים הבמה מוחשכת והפתיח של האלבום הקודם – Tropical, מתנגן לו ברקע, והשטן עולה על הבמה, לא מדובר פה על מטאפורת מטאל קלישאתית או איזו אנלוגיה מוזיקלית מתחכמת, איש גדול מימדים עוטה תלבושת שטן מושקעת במיוחד, מקצות הציפורניים ועד לקצה הקרניים, הוא אפילו מחזיק קילשון, אהרון עושה כבוד לנסיך האופל ומדליק לו את הסיגר והחברים מתחילים לנגן את שיר הנושא של "The devil went down to the holy land" כאשר השטן מסתובב לו על הבמה לאורך כל השיר ומעורר את השאלה "יכול להיות שזה אביטל?" מכל פינה אפשרית. יכול להיות שזה היה אביטל, אין לי מושג, הייתי עסוק על קצה גבול הפוגו.

בצפר ממשיכים עם Sledgehammer, גם הוא מהאלבום האחרון, אהרון לוקח את ההגשה של השיר למקום אחר, הקול שלו עמוק ושטני יותר ושאגותיו נמוכות להפליא, השיר הזה הוא גם הדגמה מדהימה של באסים מפלצתיים שכתף אל כתף עם השאגות של אהרון מחפות על זיופים קלים ואקראיים שהבליחו מהגיטרה בשיר הזה, מחזה נדיר כשמדובר בהרכב מוקפד כל כך ובגיטריסט מדוייק כמו מתן כהן.

השיר הבא הוא אחד האהובים עלי מכל הרפרטואר של ההרכב האדיר הזה, Suicide Hotline P.2. השיר הזה נכנס בבום, הסולואים לאורכו מרשימים, מתפתלים ומייללים, השיר מתפתח והופך לבלוזי יותר יותר, התחושה שאוחזת לי בגוף היא של שיכור, אני עומד שם, מתנדנד מצד לצד ושמח, שיכור ממוזיקה. הגוון הבלוזי של השיר מעמיק רק כדי להתקדם לפיצוץ שבסופו, פשוט יצירת אומנות.
אני לא זוכר מתי זה קרה, אבל בשלב כלשהו אהרון סיפר לנו על בחור שהגיע במיוחד משבדיה להופעה הזו, הבחור הועלה על הבמה אחר כבוד, זכה לחיבוק חם מהלהקה ואפילו לStage Dive מסונכרן, הקהל קלט אותו אליו בחום רב. כי ככה אנחנו בארץ, יודעים לעשות כבוד לתיירים.

בסיום הקטע הזה אהרון תופס את המקרופון ופוצח במונולוג שמספר על כניסתו ללהקה, הבחור שופך את הלב. והקהל? הקהל מבקש (שוב) את פיץ העכבר.
ובצפר? בצפר מבצעים שיר חדש בשם Crash, איך נתאר את השיר הזה? שאגות גרוביות על מצע בלוזי, באס קלוי, שרדים קלים וקצרים וסולו גיטרה מוזר. ומלא, אבל ממש מלא מצב רוח טוב.
את השיר הבא ביליתי בתוך הפוגו, אז אני לא יכול לספר לכם הרבה עליו אבל אני יכול להגיד לכם שמדובר בשיר חדש נוסף, שקוראים לו Truck Leaking Gasoline ושהוא אחלה.

בתזמון מושלם, כולם ירדו מהבמה וברמן והתופים שלו פצחו בסולו תופים מדהים, ארוך ושובר, מתן ורותם הצטרפו עם כלי המשחית שלהם, מדובר פשוט בבאסים מרסקים שמתחברים לנגינות גיטרה ארוכות ארוכות. אלו היו שלוש דקות כמעט סטונריות שפשוט התחברו לעוד אחד מהשירים שאני יותר אוהב – פאקינג Buddha. השיר הזה הוא פשוט אורגיה של עוצמה וכובד, באסים לא הגיוניים (בקטע טוב, כמובן) כל המועדון עבר לתאורה חשוכה כמעט לחלוטין, אבל שלא תחשבו שזה עצר את הקהל, אף אחד לא יכול היה לעצור, ואני לא מאמין שמישהו רצה.

בשלב הזה הייתי מנותק חלקית מהמציאות, נכנסתי וחזרתי לפרקים לפוגו, בכמה מהפעמים הכניסה והיציאה לא היו מיוזמתי, אבל היי, אני יכול לספר לכם שבינתיים בצפר ניגנו את Cannibal מהאלבום האחרון ואת Black Inside הותיק והנהדר שגרם לי לאבד את הגרון שלי כמעט לחלוטין.

חזרתי לחיים בDoomsday,כשנזכרתי בחובותי העיתונאיות ובעובדה שבני 38 לא אמורים למצוא את עצמם בפוגו עם ילדים מגודלים בני 16. ואיזה ביצוע זה היה, יא אללה. כשהגיטרה של מתן מנסרת ואהרון מתכתב עם הקהל בשאגות יום הדין, ממש כמו במקור.
המשכנו לEarly Grave וממנו אל Downlow בשני מעגלי פוגו נפרדים וביצוע מדוייק של הלהקה וקצת חסר נשימה לעיתים של אהרון. התופים של ברמן הרעידו את הבמה כמו ששום תוף לא הרעיד במה מעולם. ובתזמון מדהים, מתן קרע את אחד המיתרים שלו, אהרון נעמד לידו בחיוך וסינן "אתה לא צריך אותו בכל מקרה כדי להמשיך לנגן" וכך היה, הגיטריסט המוכשר הזה סיים את הסט שלו עם חמישה מיתרים.

לסיכום:

טוב שהחבר'ה האלה חוזרים. נכון, הם לא ממש ממציאים את הגלגל מחדש, אבל הם מצליחים לשמר סאונד אופייני מזה שנים, להיות עדכניים באותו הזמן ולתת בראש כמו פעם. גם מבחינת הקליפ החדש, הפרסומים והארט שמלווה אותם. ניכר שמדובר באנשים שיודעים איך עושים את זה, הם לא חוסכים במשאבים ומצליחים לייצר אימג'ים מקצועיים ועקביים. יש עוד כמה להקות מקומיות שמצליחות לעשות את זה, אבל זה יחסית נדיר, רובן מאלתרות באמצעים דלים.
אז אני מקווה שהאבק הקל שהצטבר על מדפיהם בזמן שהם היו סגורים לרגל שיפוצים ינוקה במהרה, והתקלות הממש ממש מינוריות שהיו להם במופע הזה לא יחזרו. עוד אני מקווה שהם ימשיכו להצליח למלא כל מועדון בו הם יופיע, הגיע הזמן שמישהו יופיע ויבעט למכבי ת"א קצת בתחת.