מיקום: Wunderbar חיפה
תאריך: 09.02.22

"אני לא זוכר את הוונדרבר עד כדי כך מלא" אמר לי ברק מאיר, לשעבר מהמושפיט ברדיו "זה רוק" כשבאופן מקרי ביותר נפגשנו בתוך המועדון בהמתנה לאירוע When Winter Comes. למרות שנראה שבכל אופן הקהל הצפוני החל לפקוד את המועדונים באופן יותר תכוף, נראה שהפנים שסביב מתחלפים פעם נוספת נוכח הגיוון של הלהקות השמות פעמיהן אל מחוץ לגוש דן. הפעם תורן של Oceans on Orion, של Stormbound ושל Distorted לקיים את המצווה. להנאתי מדובר בשלוש להקות שאמנם כבר נחשפתי לעשייתן, אך טרם יצא לי לצפות בהן במלוא הדרן מופיעות לייב.

מעט אחרי 20:35 האורות החלו לדעוך, הארט של Oceans on Orion נצפה במרקע הלד שמאחור ותשומת לבם של הקהל עברה לבמה. צלילי פסנתר נשמעו ברקע, דמויות אפלוליות נראו עולות על הבמה אט אט ולבסוף האורות נדלקים ויחד איתם גם חברי הלהקה בשיר Start from Nothing. חברי הלהקה אמנם לא הפגינו איפוק אך האנרגיה שלהם סובבת הרבה יותר תחושות של כיף מאשר כסאח Hardcore-יסטי מתפוצץ. הסאונד הרגיש רזה מדי כשמשהו בולט מאוד בהיעדרו. מהתרוצצות הבקליינר לכיוון ההגברה של הגיטריסט סרגיי מטאלהארט נראה שמי שלא הספיק להידלק זה ככל הנראה המגבר. עם זאת, למרות הכאוס המדובר, נראה שסרגיי משדר עסקים כרגיל, ממשיך לפרוט על הגיטרה ונכנס בזמן כשהסאונד מצליח לחזור. הנימה הפלרטטנית של הזמר לב קרייז׳נר המחוזקת על ידי גיא שווארץ הבסיסט מביאה את המוזיקה מרוק אלטרנטיבי אל עבר ה-Glam Metal או ה-Hard Rock המודרני (ואנצל הזדמנות זו להכתיר את הטיפוס שגיא מחצין כ-Nikki Sixx הישראלי עם גישת רוקנרול בולטת ומגניבה). זה לא צועק Heavy Metal אבל זה בהחלט בסביבה, קצת כמו עם Hail to the King של Avenged Sevenfold.

מיד לאחר שהסתיים ביצוע השיר The Flaw, לב ניצל את ההזדמנות ליצור אינטרקציה עם הקהל ולהציג את שמות שני השירים הראשונים ולגלות שהשיר הבא שהולך להתנגן הוא הסינגל Tomorrow's Rain, אך החליט להשתהות עוד קצת עם תחילת הביצוע שלו. "מישהו שם לב לפיצוץ שהבאתי לעצמי עם המיקרופון?" שאל את הקהל עם חיוך שמסרב להפגין מבוכה. מכאן התחילה שרשרת שלמה של יציאות הומוריסטיות שחלקו לב וגיא עם הקהל בין שירים, כשביניהן ציון העובדה שגיא ויראלי בקוריאה, ירידות על שליחי וולט (Kill the Messanger), הפעלת קהל לצילום טיזר לקליפ החדש והקרם-דה-לה-קרם בהפגנות נאצה כלפי איך שה-Gen Z יוצרים צורת לב מהאצבעות באופן מפלצתי. האינטרקציה ידידות, חסרת דיסטנס ובאה לעשות שמח, ממש כמו המוזיקה.

שמח? לא רק. ראשית, בכל הנוגע לעבודתו של עמירם זאבי על התופים, אין כאן AC/DC פשטני וחסר אופי. תחושת החלל שניתנת בחלקים הרגועים אל מול הכסאח שברגעים שיותר נוטים ל-Metalcore מראים שהבנאדם בא להרביץ עבודה, ככה גם עם עומר כהן שסירב להישאר סטטי והתהלך על הבמה בהצלבות עם גיא ועם לב. אם כבר Hardcore, יש לציין שני אורחים מיוחדים שבאו להתארח בשלושה שירים. הראשון – עמית פורטוס Aka XIN, גיטריסט הלהקה בדימוס וחבר קרוב בהווה, בא להשלים את החסר הן בשירה מלודית בשני קולות להעצמת ההרמוניה הווקאלית והן בסקרימים חדים שהכניסו אינטנסיביות מטאלית לרגעים בהם הכוח נדרש. ניכר עליו שהבמה היא המקום שעושה אותו הכי מאושר.

האורח השני הוא אורון אלול מאנדרלמוסיה. Fuck that guy. אם רציתם לחפש את האדם שיעורר את כל הקהל בשנייה עם תצוגה ווקאלית חייתית בלתי יאמנת, זה האדם. לא יכולתי שלא לקלל אותו באוזני מי שלידי ולצחוק בקול מהפרסונה הבימתית והקול הייחודיים שהוא מביא.

את ההופעה סיים כמיטב המסורת סלפי עם הקהל ואמירה שעוד אפשר לדבר בשולחן המרץ׳ לפני ש-Oceans of Orion שפכו עצמם אל מאחורי הקלעים ומעשני הקהל שפכו עצמם אל מחוץ לוונדרבר. צלילי מקהלות סימפוניים מהסצנות היותר דרמטיות של הסרט מלך האריות זה מה שקרא לקהל חזרה לבמה כדי לחזות ב-Stormbound, נציגת ה-Symphonic Metal פר אקסלנס העולה שממש לא מזמן שיחררה את אלבום הבכורה שלה December. בעוד צלילי הטימפני מכים מהפסקול, נראים חברי הלהקה עולים אט אט – רותם סעדיה מצא את מקומו מאחורי הקלידים, יובל פרטוש מאחורי מערכת התופים, פבל קליינמן נתן במה לבס וכך גם צמד הגיטריסטים עופר ושני פרידמן (שבדיוק שבה מטור עם Fleshgod Apocalypse בלהקתה השנייה Structural), כשעופר לא מבזבז רגע וניגש לחזית לנופף לקהל האהוב.

מיד לאחר מכן בעדינות רבה עולה יעל הורוביץ, ממקמת את עצמה בחזית הבמה עם מיקרופון בידה ומריצה ביצועים ווקאליים שלא היו מביישים זמרות מוכרות ווותיקות כקיים בלהקות Within Temptation או Delain. העדינות נעלמת לה כשם שבאה והקול מהדהד בכל החדר בנוכחות חסרת מעצורים. ככה מסתיים לו Altar of Innocence ויעל פוצה את פיה ומברכת את חיפה לשלום. למרות הציפייה למלכת קרח דיווה שיודעת שהיא שלושים רמות מעלינו, לאורך כל ההופעה מתגלה דמותה של מטאליסטית הבוחרת לקרקע עצמה, לעוף על הקהל שלה ועל אנשי המטאל שסביבה ולתת למחוות מסורתיות קלאסיות לתפוס את הפיקוד. אם כבר מחוות מסורתיות, אחד החסידים היותר גדולים שלהם, הקולגה וזמר Prey for Nothing, יותם דפיילר אבני, הצטרף לדואט בשיר Sacred Lies כשהד בנג מעגלי קלאסי מעטר את הזמנים מחוסרי השירה כמו גם שלהובי קהל בקריאות היי היי היי. התוצאה לא Beauty and the Beast סטנדרטי, בטח כשהלחן מגיע למחוזות של כמעט Groove Metal, אבל הקולות משתלבים טוב מאוד. בסוף השיר נפרדו יפה מ"האיש והאגדה", אך עוד לא תמו כל פלאיו.

אל הבמה הזמינו כעת את הילה סיטבון על הכינור ואת נועה פרידמן על הצ׳לו, מהלך שהוביל לקצת זמן מת של התארגנות שאיפשר לקהל לצאת מריכוז. אף ניסיון אינטרקציה עם הקהל לא באמת סידר את העניין עד שהתחיל השיר Desert's Roar. עם כל האהדה שלי לכלי מיתר ולעיבודי לייב עשירים זה לא הכי עבד, ייתכן שבשל תנאי שדה קשוחים ומחסור בניטור עצמי. כשכלי המיתר לא נבלעו בשאר הכלים הייתה להם נטייה קלה שלא להיות מדוייקים, דבר שיוצר זעזוע שלם לשיר של להקה מלודית עם זמרת קלין בפרונט.

מיד בתום השיר החל עופר להשתעל למיקרופון ולומר שהוא הביא צווחה שמונעת ממנו לשיר את Away from Here. בלית ברירה הזמינו לבמה את וידי דולב מ-Subterranean Masquerade שימלא את החסר. אם בדואט עם יותם יעל נדרשה להיות קשוחה, וידי דרש ממנה חיבור רגיש ואכן הם נצפו מניחים ראש על כתף ויוצרים קשרי עין נוגים. בשאר הזמן וידי חוזר לעשות את השטויות הרגילות הכוללות התרוצצות על הבמה, עמידה במקומו הטבעי על הבייס דראם, הבלטת סולו הגיטרה של שני באמצעות Devil Horns על הראש שלה ודרישות חוזרות ונשנות מהקהל לראות ידיים מורמות.

הלהקה הציגה בהופעה הזאת הרבה גיוון סגנוני כאשר מי שהיו מצפים לשמוע Symphonic Metal גנרי קיבלו גם מנות טכניות מאיזורי ה-Death Metal ותחכום של Progressive Metal, אך גם קלאסיקה בביצועם לשיר The Show Must Go On של Queen והגעה אפילו למחוזות ה-Folk ברגע שעופר שלף בוזוקי והרים קאבר קצר ל-Sea Shanty המפורסם מהטיקטוק Wellerman לפני מעבר ל-Flying High. סלפי עם הקהל והלהקה ירדה מהבמה.

לאחר הפסקה קלה עלתה וותיקת החבורה לבמה. את רצף ההופעות המחודש החלה Distorted לאחר 13 שנים של הפוגה ועם שינויי הרכב משמעותיים – מירי מילמן ורפי מור עודם על השירה והגיטרה בהתאמה (כשרפי גם בתפקידי שאגה) ואיתם כעת גם אוהד אלון (Zelmaveth) בתופים, אמיר אלקיים בבס ונאור זק (Magen בדימוס) בגיטרה. לא רק הקילומטראז׳ מצדיק את מיקום הלהקה כזאת שסוגרת את הערב. גם המוזיקה. עד כה כל אחת מהלהקות הראתה שימוש בטכניקות שירה קשוחות או נוכחות של דיסטורשן וכובד, אבל כשזה מגיע ל-Death Metal הגולמי והמאסיבי של Distorted, הלהקות הקודמות עוזרות לבלוע את הגלולה. מדובר על משהו שצמח משנות התשעים בהן הכובד של המוזיקה הקיצונית לא שאף לתת לשום דבר לעדן אותו ולמרות שירתה הנקייה של מירי, נראה שהרעש של הגיטרות לוקח.

אגב, זה זמן טוב לציין שיותר מפעם הצליחה מירי לעבוד עליי באנרגיה שהקרינה. למרות שתפקידה כלל שירה נקייה בלבד, תנועות השפתיים והגוף שלה תאמו באופן מושלם את התזמון והכוונה שמאחורי מילותיו של רפי בגראולים. יותר מפעם אחת שיצא לי לומר לעצמי שמירי מביאה פה ממש יופי של גראולים ושלא ידעתי שהיא מסוגלת לזה, רק כדי לגלות שהמיקרופון בכלל לא קרוב לפה שלה ושזה בעצם רפי עושה את העבודה הקשה כרגע. ניכר כאן החיבור העמוק שקיים לשירים אותם כתבו ולמה שהם מבקשים להעביר לקהל לו רק יסכים להקשיב. הלחנים הרודפים ושירת ה-Mid-range העבה של מירי מאפשרת ללהקה לנוע בטווח שבין Progressive Death Metal עם נגיעות קלות של מזרחית עד כדי Alternative Metal ואף Avant Garde Metal של ממש כשוייבים של UneXpect הציפו אותי.

"תקשיבו, איזה כיף להיות פה" אומרת מירי ומציינת שככל הנראה מאז שנת 2008 לא הייתה להם הופעה בצפון. עוד היא מוסיפה ואומרת שאמנם רעידת אדמה הורגשה בארץ יומיים קודם לכן, אבל שהם מתכננים להביא אחת נוספת עוד באותו הערב. הלילה הם מרעידים את הוונדרבר. מיד לאחר מכן החלו לנגן את Fading, עשו ככל הניתן להגשים את הנבואה וכדי להבטיח שהכל מתקדם לפי התוכנית, לביצוע השיר Memorial הביאו אורח שלדבריהם טרם נראה מופיע על במות בישראל. לבמה עלה יותם דפיילר אבני בפעם השנייה לאותו ערב. מסר לעצמנו: להפסיק לסמוך על אנשים.

חובה לציין שעבודת הגיטרות של רפי ושל נאור אינה טכנית בלבד. לכל אחד מהם היה רגע מרשים במיוחד לקחת את הגיטרה לחזית וממש לככב. במקרה של רפי היה מדובר בסולו מפוצץ feel שבשיר Voices from Within ובמקרה של נאור מדובר בקלילות המרתיחה בה הציג את הסולו בשיר Consistent Duality כאילו מדובר בקטע שכל אחד מסוגל לו. מי שהיו מרוכזים גם יכלו לשים לב לעבודת הבס היפה שהביא אמיר ב-Memorial.

מיד לאחר שהודו להפקה וללהקות שקדמו להן בסוף השיר One Last Breath, מירי ציינה שמחובתה להקדיש את השיר האחרון לאותו ערב לעורך המשנה של מגזין מטאליסט והצלם של אותו הערב, ירון הורינג. Escaping the Mind-Grid הביא בראש חזק לכל באי המועדון והותיר את הנוכחים מסופקים ממנה אמיתית של מטאל ומוכנים לסוף שבוע שהתחיל נכון. אני מאחל לעצמי לשמוע את ברק מאיר חוזר על אותה האמירה עוד פעמים רבות – מועדון מלא בחיפה זה מועדון שמח. הופעות בצפון זה להיט!