האב, האם ורוח הקודש – סקירת הופעותיהם של Edellom ו- Shredhead בלבונטין

אחרי הפתיחה הארוכה והמשעממת שלי (אתם עדיין ערים?) נעבור להופעות.

Edellom

ההכרות שלי עם סגנון הדום מטאל היא שטחית יחסית, ואת להקת אדלום לא הכרתי לפני שלקחתי את משימת הסיקור, אבל שמחתי על ההזדמנות להכיר להקה עם סגנון שונה ממה שבדרך כלל שומעים על הבמות בארץ. אפילו עשיתי שיעורי בית ושמעתי מספר שירים לפני ההופעה (שרק אחד מהם נוגן בהופעה). השירים היו מעולים והיה למה לצפות בהופעה.

לבמה עלו להקת אדלום בלבוש שחור פרט לסולנית, מריה שעלתה עם שימלה קצרה בלוק גותי מגניב ולא מוגזם. בלי דיבורים הם התחילו את המופע.
ההופעה נפתחה בקטע קלידים איטי ומלנכולי. התחלה דרמטית להופעה. לא יכולתי לדמיין התחלה אחרת למופע כזה. השיר משנה את עדינותו די מהר והופך לשיר כבד עם קטעים מהירים בניצוחם של דויד עם השירה העמוקה והאכזרית ומריה עם שירה עדינה אך עוצמתית. כבר במהלך השיר היה ניתן לשים לב לבעיות סאונד (שלא השתפרו במהלך ההופעה). מצד אחד, כמעט ולא שמעו את השירה של דויד ומצד שני הצלילים הגבוהים של הגיטרות היו צורמים. אני יכול לומר בודאות ממה ששמעתי בבית שהסאונד בהופעה לא עשה איתם צדק.

לאחר השיר הראשון, ההופעה הופסקה לזמן קצר לצורך החלפת מיתר שנקרע, שבמהלכה זכינו לנגינת מוזיקת קאנטרי מהכנר יובל גור, האורח לשיר השני (הדברים הכי הזויים בהופעות קורים בזמן תקלות). מיד עם סיום החלפת המיתר, התחיל השיר השני, שיר חדש בהופעת בכורה. השיר נפתח בקטע כינור שיצר הרגשה מאוד קודרת ואכזרית, השיר היה מעולה ותוספת הכינור הוסיף עוצמה לשיר. השיר הסתיים בנגינה שקטה של הגיטרה והכינור, פשוט סיום מעולה. אני אהבתי את השילוב של הכינור, למרות שהוא היה לא מספיק דומיננטי לדעתי. בחירה מעניינת ומעולה של אדלום.

השיר השלישי, Symbiote, המשיך לשמור על הליין של שירים כבדים, עצבניים ועם קטעים מהירים. אומנם השיר התחיל בקטע נגינה שקט אבל מהר מאוד הוא נהיה כבד ומהיר והצליח להגיע אפילו לחלק בקהל שרצה מוזיקה אגרסיבית ולא ממש ידע עד עכשיו איך לאכול הופעת דום מטאל. אפילו פוגו קצר נראה בשטח (פוגו בהופעת דום? אני הופתעתי).

שני השירים האחרונים שברו את הליין של ההופעה כאשר השיר הרביעי, עוד שיר חדש ישר מהתנור, היה שיר דום איטי מאוד והחמישי היה השיר המלודי Sunset המעולה (והיחיד שהכרתי בהופעה). בשני השירים האלה, הקהל התחיל להראות סימני שיעמום.

החולשה העיקרית של אדלום היא הנוכחות והדינמיקה על הבמה. ההרגשה היא שדויד סוחב את כל הלהקה על הכתפיים עם עזרה חלקית ממריה. דויד נתן שואו מעולה שכולל צעקות (שנפגעו בגלל הסאונד) הדבנגינג ועידוד הקהל, מריה גם ניסתה מידי פעם, אבל נראה שבחלק מהזמן היא היתה מכונסת בתוך עצמה ושאר חברי הלהקה לא הראו נוכחות מיוחדת על הבמה.

Shredhead

ההבדל העיקרי בין סתם להקה ללהקה אדירה הוא המעבר של הלהקה מחבורת אנשים שעומדים אחד ליד השני על הבמה לישות אחת מאוחדת שמתקדמת ביחד למטרה אחת, לתת שואו. ושרדהד כבר שם ובגדול. אותה ישות מפלצתית שנקראת שרדהד עלתה לבמה ונתנה שואו מטורף שמשך את כל הקהל בשרשראות ברזל לגיהנום הת'ראש וחזרה. הדינמיקה של הלהקה היתה מעולה, הם נראו מאוחדים בתנועות, מאוחדים בעידוד הקהל, הבינו מתי רגוע (כמעט אף פעם) ומתי מגיע השיא. בלי מילים. כמו ישות אחת.

בטח תחשבו לעצמכם "מה החוכמה, הקהל בא בשביל שרדהד, לא היה צריך למשוך אותם בשרשראות, הם הלכו לבד" וזה גם מה שאני חשבתי. חשבתי שהקהל יהיה באטרף כששרדהד עלו לבמה, חשבתי שהלבונטין יקרוס מהפוגו כשהם התחילו את ההופעה עם השיר המטורף LPBZ או כשהם המשיכו ל- Devil Race שממש בנוי לפוגו. אבל טעיתי. הקהל קיבל אותם בצורה די פושרת, אפילו הסתכלו עליי כמו משוגע כשעודדתי אותם באחד השירים הראשונים.

אבל אי אפשר לעמוד מול מכונה משומנת כמו שרדהד, הם המשיכו לתת הופעה כאילו הם על הבמה המרכזית בוואקן (אני משער שיש כזו, עוד לא הייתי שם אף פעם), לא הורידו הילוך, לא נתנו לכלום להפריע. ובאמת, בשיר החמישי הקהל כבר התעורר לגמרי, הפוגו לא פסק, העידוד, האגרופים באוויר, ודבר אחד היה ברור, הקהל היה בידיים של שרדהד.

הערב הגיע לשיאו כשהם ניגנו את הלהיט Walk With the Dead, כל הקהל היה באטרף, הפוגו היה כל כך אינטנסיבי שבשיר אחריו (והאחרון, לצערי) הלכתי לעמוד ליד הבמה כי הרגשתי שכל האיברים שלי הפכו להיות מעורב ירושלמי.אני חושב שכבר לא נשאר לי מילות הלל לומר בסיכום, אבל אני חייב לומר, היה פאקינג אדיר!

כיף לראות שלהקות מטאל בארץ מקימות ערבי מטאל מעורבים בכמה סגנונות. לא חשבתי שיצא לי לראות ערב של דום ות'ראש ביחד. למרות כל הבעיות, נהנתי בלבונטין ואני מקווה להיות בעוד הופעות עם להקות עם סגנונות שונים ומשונים.