האימפריה היוונית מכה שנית – סקירת הופעתה של Septicflesh בישראל

כישוריהם של חברי Septicflesh, כפי שבאים לידי ביטוי על בהופעה חיה, מרשימים מספיק כדי להעניק להופעתם נופח גרנדיוזי גם כאשר קטעי התזמורת ושירתו של Sotiris מושמעים מתוך פלייבק. ללא קשר לנסיבות, הם ביתר קלות מצליחים לגרום גם למועדון צנוע ומתורבת יחסית כמו התמונע להרגיש כמו שדה קרב מטאלי.

על אף המורכבות שביצירת האיזון הראוי בין נגינתם של חברי הלהקה לקטעים המוקלטים המלווים אותם – הסאונד נשמע מצוין והיה עשוי לעילא, וישר קו עם נגינתם המוקפדת והמהודקת של חברי הלהקה, טוב, רובם לפחות. להוציא את Spiros – המתעדף את השואו התיאטרלי הכריזמטי שלו על התמקדות בנגינה. על פי התרשמותי גם מהופעתם הקודמת של Septicflesh בארץ – זהו ככל הנראה מנהגו של Spiros על הבמה. בניגוד לחבריו המשקיעים את כל מרצם על מנת לשלב את השואו הכאוטי שלהם עם סטנדרטים גבוהים של ביצוע החומר המוקלט על הבמה – הוא אף אינו התיימר להראות כאילו התאמץ להעמיד פנים שגיטרת הבס שלו משמשת אותו יותר מדי בהופעה עצמה. לזכותו של Spiros יאמר כי מעבר לכך שהבס בלאו הכי אינו מתבלט יתר על המידה במוזיקה של Septicflesh – הוא אף מפצה על כך בגראולינג מפלצתי ברמות כמעט על-אנושיות, וכריזמה אינסופית שמצליחה לסחוף את הנוכחים, להם המשיך לקרוא "חברים שלי" לכל אורכו של המופע. השאגות של Spiros עטוי השריון ותנועותיו החדות הם חלק ממה שהופך את ההופעה של Septicflesh לחוויה – ובהינתן זאת, החלטתי שאני מוכן להבליג לו על כך שהוא מפספס את המיתרים שלו פה ושם. אחיו Christos לעומתו, שהוא גם המוח מאחורי חלק ניכר ממרכיבי היצירה של Septicflesh כיום, מקפיד יותר על נגינתו, ובמקביל אינו נופל במפגן החזותי שלו על הבמה כמצופה. יש לציין לטובה את Psychon – הגיטריסט המלווה את הלהקה בהופעות מחוץ ליוון כמחליפו של Sotiris (אשר אינו מופיע עם הלהקה מעבר לגבולות מולדתם). על אף היותו גיטריסט בהופעות בלבד, הכימיה שלו עם חבריו גורמת לו להראות ולהשמע כחלק אינטגרלי מ-Septicflesh.

באופן צפוי, המופע היה מבוסס כמעט במלואו על שלושת אלבומיהם האחרונים של Septicflesh – שמיצבו אותם כאחת מלהקות האקסטרים מטאל שהושרשו היטב בתודעה הבינלאומית – עם דגש על אלבומם האחרון מלפני שנתיים, "Titan". על אף שאין בכך כל הפתעה, ואולי מדובר במהלך מתבקש למדי מבחינת רוב הקהל שמכיר את Septicflesh בזכות יצירותיהם המאוחרות – התקשיתי להסוות את כמיהתי למעט מהחומר הקלאסי שלהם. אני עד היום סבור כי תשומת לב יתרה לאותן יצירות הדת' מטאל הקלאסיות המרתקות דוגמת "Mystic Places of Dawn", " Έσοπτρον" ו-"Ophidian Wheel" בהופעות הייתה מובילה גם את הקהל הטרי יותר של Septicflesh להתעניין באלו יותר. עדיין זכורה לי ההתרגשות שכבשה אותי בהופעתם הקודמת לפני קרוב לארבע שנים במועדון הרידינג, בה ביצעו את השיר Esoptron. ככלות הכל – על אף הטרנספורמציה המוזיקלית המובהקת שעברה על Septicflesh במרוצת השנים, קשה לומר שהמחוזות המוזיקליים אליהם הגיעו רחוקים עד כדי כך מאלו שהתהלכו בהם במהלך גלגולם הראשון.

עם זאת, "Titan" מבחינתי הקנה לא מעט נקודות זכות ל-Septicflesh בהתגלמותה המודרנית. לעניות דעתי, מבחינה מוזיקלית הוא מיצב את הלהקה במקום טוב הרבה יותר בסביבה הסימפונית העכשווית שלה, והצליח להפוך אותה לחלק אינטגרלי וטבעי יותר במוזיקה בעצם התמקדותו ביצירת מבנה מעניין לכל שיר ופחות בהיותו קליט. "Titan" גם מיגר על הדרך כמה מהאלמנטים שמעט חרו לי ב-"Communion" ו-"The Great Mass". זוהי ככל הנראה גם הסיבה לדעות החלוקות ביחס לאלבום. כך או כך, היה נהדר לחוות את השירים הנהדרים מתוכו בהופעה חיה לראשונה. האלבום בוצע בהופעה כמעט במלואו, להוציא רק את שלושת השירים האחרונים. חבל דווקא שאחד מהם הוא "Confessions of a Serial Killer" – שבעיני מהווה את אחד מהשירים הטובים ביותר ששחררה הלהקה אי פעם. אף על פי כן, נהניתי מאוד מפרץ האדרנלין שפתח את ההופעה עם "War in Heaven" וסגר אותה עם "Prometheus" – וכמו גם מכל השירים שבוצעו ביניהם.

הנטע הזר היחיד בסטליסט של Septicflesh היה השיר "Unbeliever" מתוך האלבום "Sumerian Daemons", ששבר לרגע את המחיצה הסימפונית לטובת האסתטיקה האלקטרונית שאפיינה את הלהקה דאז. לא היה קשה להבחין ביחס המנוכר לו זכה השיר משהושמע בתחילה מצד הקהל המורגל לחומרים מ-"Communion" והלאה – אך בהמשך לא נותר אדיש לדרייב הבומבסטי הסוחף שלו. השירים שגרפו את מירב ההתלהבות היו ה"להיטים" של Septicflesh – השירים המוכרים יותר בעיקר מצמד אלבומיהם הקודמים, ביניהם "Communion" הרועם, "Pyramid God" הקליט וכמובן "Anubis" בעל המלודיה הבלתי נשכחת, שהיווה חלק מההדרן – לו ניכר כי הקהל ציפה בכיליון עיניים במהלך חלק לא מבוטל של ההופעה.

לפרקים היה נדמה כי ישנם יותר צלמים בקהל מאשר במסיבת עיתונאים, והמצלמות שהונפו באוויר (ובלטו משום מה בעיקר עת שנוגן השיר "Titan") העניקו תחושה מעט מנוכרת לרגעים ספורים. לעומתם, הקהל הנלהב שפקד בהמוניו את ההופעה והפוגואים שהפכו למחזה נדיר בתאטרון התמונע העניקו בוסט רציני לאווירה הנהדרת ששררה שם באותם הרגעים.

בחלק לא מבוטל מהמקרים אלו דווקא האירועים הצנועים יותר בהם טמון הקסם. הופעתם השנייה של Septicflesh בארץ הסתמנה כהצלחה בקופות לא בגלל ניסיון למכור כמה שיותר כרטיסים ולמלא כמה שיותר חללים ריקים באיזשהו מועדון כמו הבארבי או הרידינג – אלא דווקא בגלל היותה צעד שקול מבחינת כמות הקהל הרצויה על מנת למלא את מועדון התמונע ולייצר סולד אאוט כבר מספר ימים לפני מועד האירוע – וטוב שכך.

מי שהרשה לעצמו להירדם בשמירה ולמנוע מעצמו את ההופעה של Septicflesh בארץ פספס ובגדול. לא בכדי מדובר באחד מההרכבים המוערכים ביותר באקסטרים מטאל הן באנדרגראונד והן במיינסטרים של המטאל העולמי – מדובר על עילוי שלעומת להקות רבות מיוון לשם שינוי מצליח לזכות בהכרה לה הוא ראוי. על אף הניואנסים הקטנים שציינתי שהיו עשויים להפוך את החוויה לעצומה אף יותר – למשל גיוון בשירים מהתקופות השונות – ההופעה הזו בכל זאת נחתמה אצלי כמאורע מוצלח נוסף, שהמתיק מעט את הגלולה המרה של גל ביטולי ההופעות שפקד אותנו לאחרונה. אני מקווה מאוד ש-Septicflesh ישובו לכאן גם בפעם השלישית בעתיד וכמעט בטוח שאהיה נוכח גם אז.