צילום: אייל פאר ושרון שפירא
מועדון "התדר" בראשון לציון, בו ביקרתי לראשונה ביום חמישי שעבר, בהופעתה של Ne Obliviscaris האוסטרלית, מזכיר בהרבה מובנים את מועדון "הכוכב השמיני" בהרצליה: מתנ"ס עירוני, סקייטרים בחצר האחורית, קיוסק צמוד וגם האווירה הכללית – מקום די מתורבת בסך הכל, שפותח את שעריו למטאליסטים מדי פעם בשעות הערב המאוחרות. ואכן, הערב התחיל באיחור משמעותי, כאשר השערים נפתחו אחרי השעה תשע וחצי, למעלה משעה לאחר המועד שתוכנן מראש.

למרות ההזדמנות שניתנה לעוד אנשים להגיע ולפרצופים המוכרים שראיתי פה ושם, היה חבל לראות שלהקה כזו, אנונימית בישראל ככל שתהיה, הביאה לא יותר מ-100 אנשים בשיאו של הערב. למרות הכל, רובם נכחו כאשר עלתה לבמה להקת החימום Winterhorde. בהופעה קצרה בת ארבעה שירים, שנפתחה עם "Tenth Wave" ונסגרה עם "The Martyr and Deliverance" הכבד והמצוין, אפשר היה לראות את הדמיון בין הלהקות האלו שחולקות במה. בתוך הז'אנר הנישתי שהן מייצגות, עם נגיעות הבלאק מטאל שיש בשתיהן, הן מנסות למצוא את דרכן הייחודית. Winterhorde עשתה זאת בעבר בגרסא הרבה יותר קיצונית (ו-"I Am Sin" היה הנציגות היחידה מאלבום הבכורה Nebula) ועם הזמן פילסה לה דרך בעלת דמיון מסוים ל-Ne Obliviscaris. למרות שהייתי שמח לשמוע שירים ישנים כמו "The Fall of Angelic Dominion", שלא לדבר על "Mother's Blood", כנראה שהחבר'ה הישראלים שקיבלו בשבוע שעבר את הבמה קלעו לטעמו של הקהל יותר מכפי שניתן לחשוב בתחילה. חשוב לציין שגם בשירים החדשים, ההרכב שהולך לדעת רבים קצת אחורה בזמן – ובראשו הסולן זוהר, Zed Destructive בשבילכם – נתן את כולו והפגין יכולות מרשימות וראויות להערכה. אם לקצר, ההופעה פתחה את הערב עם חשיפת הקהל לצדדים המתאימים ברפרטואר שלה, והשאירה טעם של עוד – עם השאלה כיצד ההרכב שמונה יותר חברים ותיקים מתמיד, יידע להתמודד בעתיד עם הסגנון החדש שהלהקה אימצה באלבומה השני זה מכבר.

אחרי פרק זמן קצר ביותר, עלו חברי הלהקה המרכזית לבמה לכוון את הכלים של עצמם ובאופן כללי היו קשובים לרחשי הקהל. ההופעה נפתחה בביצוע מלא לאפוס המרשים מהאלבום השני Citadel, הלוא הוא "Painters of the Tempest" על שלושת חלקיו. בהתחלה הסאונד לא הצליח לאזן נכונה בין הכלים "הסטנדרטיים" לכינור שהוא חלק מרכזי ביצירה של החברים מאוסטרליה, אבל עם הזמן העניין נפתר. אותו נגן כינור Tim Charles, המשמש גם כסולן ומבצע שירה נקייה, ניכס לעצמו את תפקיד הפרונטמן ועשה מאמצים כבירים לשלהב את הקהל, אולי כי לא היה הרבה ממנו… חלק גדול מההתרוצצות שלו נבעה מכך שהכינור היה מונח על סטנד משלו על הבמה, בדומה לגיטרות, אבל כל פעם היה עליו להתכופף וללכת להביא אותו, מה שמהצד היה נראה כמו טרחה שאולי הייתה דרך אחרת להתחמק ממנה.

אבל אם להתרכז לרגע, השירים החדשים "עברו במה" די מעבר למצופה. כשהגעתי להופעה הזו חששתי שמא דינמיקה כזו מורכבת בין שני גיטריסטים, בסיסט עם המון עוצמה וכנר שמנצח על כולם לא יצליחו להיות מעניינים על במה. לשמחתי, במבחן התוצאה גם בשירים מפרק ב', שהם מופשטים יותר (וכאן כמובן המקום לציין את "Devour Me, Colossus"), הצליחו להפעיל עלינו את קסמיהם, בזכות שאגותיו הבלתי פוסקות של הסולן הראשי Xenoyr. במצב אחר החזות האנדרוגינית שלו יכולה הייתה להטעות אתכם אבל בלייב, כמו באולפן, הוא בין מבצעי הגראולים המעניינים הפועלים כיום, בזכות ולא בחסד. כמקים ההרכב, הגיוני שיהיה לו חלק מרכזי בו אבל ההרגשה הייתה עמוקה יותר, פנימית, שחזקה יותר אפילו ממה שהוא משדר כלפי חוץ כשהוא לא על הבמה (ואולי גם כשהוא עליה).

בהסתכלות לאחור, החששות שהיו לי מהופעתה של Ne Obliviscaris בארץ התבדו ברובם. גם להקה איזוטרית כזו – שעד כמה שאני אוהב אותה, התפלאתי שהיא מגיעה לישראל כבר בשלב זה של הקריירה – הצליחה לשלהב את הקהל התומך שלה. השירים האהובים מזה שנים כמו "Of Petrichor Weaves Black Noise" וכמובן "And Plague Flowers the Kaleidoscope" שהיה בהדרן, נתנו יותר בראש. הטירוף של האלבום Portal of I נותר ללא מתחרים והתזזיתיות שאפיינה את ההרכב אז כנראה לא תשוחזר, אבל מה שהחבורה האוסטרלית למדה לעשות במרוצת השנים, מסקרן לא פחות, בדרכו שלו. גם על הבמה, המעריצים האדוקים זכו לקבל פן נוסף של המוזיקה הזו, אבל יכול להיות שמי שלא הייתה לו היכרות מוקדמת ולא זכה להתעמקות הזו – לא יחוש החמצה.

ובמשפט אחד – היה טוב, אפילו מאוד, טוב שהיה אבל מי שלא ידע – כנראה שזה לא נורא.