הווריאנט ההולנדי – סקירת הופעת Pestilence

עבור לא מעט להקות שנמנות עם הגוורדיה הוותיקה של הדת' מטאל, הדרך להופעת "סולד אאוט" רחוקה מלהיות סוגה בשושנים. בדומה למקומות אחרים בעולם, גם הקהל הישראלי לא תמיד שולף במהירות פבלובית את כרטיס האשראי למראה כרזה לקידום הופעה שבה מתנוסס שמה של להקה שנחשבת אולדסקול דת'. בתרחיש חיובי, מספר רוכשי הכרטיסים שזוכרים חסד נעורים ללהקה מדור הנפילים חוצה את הרף של כמה מאות. אך תרחישים לחוד ומציאות לחוד. זו חבטה לעיתים באכזריות על פניהם של חברי להקות שבאמתחתן אלבום או אפילו כמה אלבומי מופת ושמצאו עצמם מופיעים בפני אולמות ריקים למחצה.

ביממה שקדמה להופעתה של להקת Pestilence ב-18 בפברואר במועדון ה"גגרין" שבדרום תל אביב – יפו התחזית הייתה זהירה ומאופקת; נעה במנעד שבין גשם מקומי לבין עננות חלקית. לא כישלון צורב אך גם לא הצלחה פנומנלית. אך כמאמר הקלישאה, השמועות או התחזיות על מותו של הז'אנר (שלא באמת שבק חיים) התבררו כמוקדמות במקרה של מי שנחשבת אחת הלהקות החשובות בהתפתחות הדת' מטאל הטכני.

הווריאנט ההולנדי, שהוכח כקטלני וכמדבק במיוחד בקרב אוכלוסיות ותיקות, נציגיו של גרעין קשה של מעריצים שמכונים ספק בהערצה ספק בלגלוג מעט פאתטי "ותיקי הסצנה", התגלה כבעל מקדם הדבקה גבוה גם בקרב הדור הצעיר יותר, אלה שפנקס החיסונים שברשותם עדיין לא הספיק להתבלות. בשכבת גיל זו לא נדיר למצוא כאלה שנולדו כמה שנים טובות לאחר צאת אלבומה השלישי של "פסטילנס", "Testimony of The Ancients" (יכונה להלן בקיצור TOTA), שבספטמבר 2021 מלאו שלושה עשורים לצאתו ושהיה גולת הכותרת של ההופעה ב"גגרין".

וכך, אלה כאלה, מבוגרים לצד צעירים, מעריצים מושבעים של אולדסקול דת' לצד פאנקיסטים, נפלו קורבן למגפה שהשתוללה באותו ערב ב"גגרין". ללא מסכות אב"כ או אפילו מסכות פנים רגילות, להוציא אלה שנמכרו בדוכן המרצ' של להקת החימום המלהיבה Prey For Nothing (שתכונה להלן בקיצור PFN), הקהל נותר ללא אמצעי הגנה מספקים מפני המתקפה הברוטלית של הלהקה, שהלוגו הקלאסי שלה בצבע צהוב זרחני נועד להתריע מפני סכנה.

ובכן, מה נשתנה הלילה הזה מלילות אחרים? במילים אחרות, מה היו הסיבות או הגורמים לכך שהופעתה בישראל של להקה, שתור הזהב שלה היה פחות או יותר בתקופה שבין שלהי שנות ה-80' לבין שנות ה-90' המוקדמות, תקופה שאחד מסימני הזמן שלה היה סחר חליפין אינטנסיבי בקלטות דמו ("Tape Trading"), זכתה להתעניינות ערה מצד נציגי דור ה-FOMO; מי שגדלו לתוך היצע אינסופי כמעט של להקות דת'קור, שנגיש וזמין בשלל פלטפורמות דיגיטליות?

הסיבה הראשונה היא להקת החימום הבועטת והאנרגטית שהופיעה באותו ערב. PFN ניגנו סט משלהב, כזה שהאיץ את הדופק לקראת האימון במשקל כבד שציפה לנוכחים בהמשך הערב. ואין מליץ יושר יותר מתאים לכך מאשר סולן "פסטילנס" בכבודו ועצמו, פטריק מאמלי, שהחולצה שעטה על גופו איימה להתפקע על שריריו התפוחים ושגמע לכל אורך ההופעה שלוקים מקרטון חלב.

מה שניכר באופן מידי לעין בהופעת החימום היה נוכחות מרשימה של קהל. נוכח הנטייה או התופעה המוכרת להתייחס להופעתה של להקה מקומית שמחממת הד־ליינרית מחו"ל כאל סרח עודף, מדובר בהחלט בעניין לא שגרתי ולא מובן מאליו. נדמה היה ש-PFN הצליחו למשוך לאולם שיעור ניכר מקרב המתמנגלים, המעשנים וסתם מי שמעדיפים לפסוח על המתאבן ולמהר פנימה רק כשהמנה העיקרית מוגשת.

המשקולת הראשונה שמניפים PFN היא "Against All Evil". השיר, שחותם את אלבומה השני של הלהקה מ-2011, "Against All Good and Evil", הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו שירה ברוטאלית ואגרסיבית יכולה לדור בכפיפה אחת עם נגינת פרוגרסיב ת'ראש מלוטשת ומהודקת בסגנון Nevermore. מערך התופים של יפתח לוי, שבחלקים ניכרים משיר זה ומשירים נוספים מצוי במרדף בלתי פוסק אחר מפלצת דמיונית בסגנון טרופותי (מי לא מכיר את טרופותי?!), הנגינה הטכנית המדויקת של הגיטריסטים דימה קוגן ומיכיל רוטן שבמהלך השיר חוברים אחד לשני בהרמוניית "טווין גיטרז" והגראול המפלצתי של הסולן יותם "דפיילר" אבני, הם הפתיח האידיאלי לערב של מטאל אקסטרימי שסיפק במהלכו רגעים רבים של יופי צרוף ואינטלקט מוזיקלי.

בצמד השירים הבאים, "Breach" ו-"My Final Relapse", מערכת התופים מתפקדת כמטרונום מדויק שמווסת בקפידה את מספר הפעימות לדקה (Beats Per Minute). למעט ברייקים, יפתח מעלה על פי רוב את משקולת המטרונום כלפי מעלה, מתופף במהירות לפי מיטב המסורת של אסכולת גוטנברג. הקצב המהיר ב- "Breach"הולם את המיד סקרים של "דפיילר". בהפוגות הקצרות שבין קטע ווקאלז אחד למשנהו הוא מזמין את הקהל לזוז. "אני רוצה לראות אתכם זזים למטה למעלה", הוא אומר בהתנשפות קלה וזוכה בתגובה לקריאות קצובות של "היי היי". ובזמן שאצבעותיו של מיכיל משוטטות במיומנות על הגיטרה בליין שגם פותח וגם נועל את השיר ושספוג בניחוח ג'אז בזכות הבס של אנטולי (טוליק) קשנקה, השיר הולך ומתקרב לאאוטרו הארוך הרפטטיבי. הסקרים של "דפיילר" הולך ומתעקל כלפי מעלה, מסובב לאט אך בבטחה את חוגת הפיץ' לעבר צווחת אימה מקפיאת דם של מי שפותח את הצוואה המשפחתית רק כדי לגלות ששמו נעדר ממנה.

לא בטוח שחברי PFN יסכימו אתי, אך מבחינתי "Buried by the Light" הוא השיר הראשון שהייתי משמיע למי שלא בקיא בדיסקוגרפיה של הלהקה ושמעוניין להעמיק את היכרותו עמה. הקהל מזהה מיד את התיפוף בקצב מארש אבל ואת האווירה הנוגה והמהורהרת, ונכנס להיכון; לקראת אותו רגע חמקמק, שבריר השנייה שבו תוף צבעוני נקרע ושמבין קרעיו פורץ "דפיילר" שמטיח חיצי ביקורת מושחזים, משוחים בשכבה עבה של סרקזם, לעבר אותה תת־תרבות יומרנית להחריד ונפוחה מחשיבות עצמית; אליטה דקדנטית מטעם עצמה שאלו המסתופפים בצלה מדברים גבוהה גבוהה על הצורך להסתפק במועט וקוראים, בצדקנות של מטיפים, להתחבר לאמא אדמה בו בזמן שלאפ טופ חדשני ונוצץ רובץ בחיקם כמו חתול ספינקס אפרפר. מילותיו של ה-להיט בהא הידיעה של PFN נשמעות ברחבי האולם, עדות נוספת לפופולאריות של השיר. תצוגת התכלית של הגיטריסטים דימה ומיכיל במהלך השיר היא מרשימה. הם מיטיבים להתחבר זה לזה בהרמוניות "טווין גיטרז", מנגנים במשולב "Together as One" כמאמר השיר של Death, כשם שהם מיטיבים לתפקד גם בנפרד, כשאחד מלווה לסירוגין את השני בקטעי הליד.

ואם כבר הזכרנו את "דת'" ואת האלבום "Human", אין טיימינג מתאים יותר מלהזכיר את הקאבר המצוין ל-"Lack of Comprehension" מתוך אלבום זה, שכמו בן מחזורו TOTA שיצא באותו השנתון, לקח את "דת'" לרעות בשדות הפרוגרסיב. רמות הריכוז והדריכות של "דפיילר" הן מקסימליות. ניכר בו שהוא חש בו זמנית עונג אך גם יראת כבוד לבצע קאבר לשיר שחיבר מי שהוא רואה בו דמות אב רוחני, צ'אק שולדינר מנוחתו עדן. את הופעתם חותמים PFN בשיר "Angels of Atheism" מתוך אלבומם האחרון והמצוין "Kivshan".

הסיבה השנייה להצלחת הערב היא היצירה שעמדה במרכז ההופעה של "פסטילנס": אלבום המופת העל זמני TOTA שנוגן במלואו (עוד על ייחודיותו וחשיבותו של האלבום בסקירה שכתב עורך מגזין "מטאליסט", אלון מיאסניקוב).

לפני שנתייחס להופעה עצמה, נקדים ונאמר שבחלוף שלושה עשורים מצאת האלבום, לצפות מ"פסטילנס" של 2023 לשחזר במדויק, אחד לאחד, את השירים בגרסת הסטודיו יהיה בגדר דרישה מופרכת, לא הגיונית, לא מוסרית ובעיקר – לא פרקטית. רק כדי לסבר את האוזן, הסאונד באלבומה האחרון והמצוין של הלהקה מ-2021, "Exitivm", בראש ובראשונה הצליל הקפוא והמנוכר במכוון של הגיטרות שנשמעות כשירת סירנה בחללית שנמלטת מכוכב שעל סף פיצוץ, שונה לחלוטין מהסאונד החם והג'אזי ומהריפים הקראנצ'יים ב-TOTAK; אלבום שאותו הקליטה הלהקה באולפני Morrissound בטמפה שבמדינת פלורידה עם המפיק האגדי סקוט ברנס, "ד"ר דת'". השינויים בסאונד הם כמובן נגזרת ישירה של הציוד שבו הלהקה משתמשת, ציוד שמטבע הדברים השתנה והתעדכן. וכשם שהציוד השתנה, כך גם ההרכב האנושי. פרט למאמלי, שחבר בלהקה מימיה הראשונים ושמאז הקאמבק ב-2009 הפך לקופסה השחורה שבה חבוי מנגנון היצירה של "פסטילנס", איש מבין הנגנים שלקחו חלק בהקלטת האלבום השלישי לא שותף בליין אפ הנוכחי.

אך למרות פסקת ההגבלה שלעיל, משהו מן הקסם המקורי ב-16 רצועות האלבום, 8 שירים מלאים ו-8 קטעי אינטרמצו, השתמר ונשמע רענן ורלוונטי גם בגרסת הלייב של 2023. בשונה מ-"Spheres" שיצא אחריו ושסטה משביל הזהב לטובת מיטיבי הלכת שמבין חובבי הפרוגרסיב והג'אז, ב-TOTA קיים אותו שילוב מדויק וחכם בין דת', ת'ראש וג'אז, בין רגעי אופוריה לבין רגעי אימה במרתף עינויים טחוב ומצחין שמי שחווה אותם לא רואה באופק את אחריתם. מאפיינים אלה הופכים את האלבום מ-1991 ל"מיינד פאק" רציני עבור חובבי מטאל אינטליגנטי ומהורהר וגם לאלבום "נותן בראש"; מלא וגדוש בהמנוני רחבות ובספיד מטאל כותש לטובת אלה שמכורים לפרצי אדרנלין.

אלה האחרונים התעלמו במפגיע מהאיסור של ההפקה על Wall of Death. אחרי הכול, מדובר היה בגזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה. ואכן, מיד עם הישמע האקורדים הראשונים בסגנון Slayer של "The Secrecies of Horror", מרכז האולם מתרוקן מאנשים שעד מהרה חגים במעגלים ספונטניים; מעגלי הורה בקצב הדת' מטאל. סצנות אלו, של אנרגיה קינטית, יחזרו על עצמן גם בביצוע השירים "Lost Souls", "Land of Tears" ו-"Testimony".

ב-"Prophetic Revelations" אנרגיה מסוג אחר לחלוטין עומדת באוויר. האקורדים האיטיים בתחילת השיר ובסופו שכוללים וויברטו ארוטי אחראים ליצירתה של אווירת סליז עם תאורה אדמדמה; של נשף הוללות אסור שבו לוקחים חלק חוטאים שנאנקים בתשוקה על אריחי אבן נוקשים, כשברקע מהדהדים פעמוני כנסייה זכים וטהורים. אריחי אבן אלה יכלו אולי לשמש כבלמי זעזועים של פעילות מסוג זה, אך לא בטוח כלל שהם היו מגלים עמידות גם מפני המתקפה שהגיעה מהבמה. במשך לא מעט רגעים במהלך ההופעה, חשתי שעדר של בהמות שועט לעברי. ללא קשר לתכיפות המדאיגה של פעילות סיסמית ערה שפוקדת בתקופה האחרונה את אזורנו, הרצפה הזדעזעה מתחת לרגליי, כנראה בשל עבודת התופים האינטנסיבית.

דווקא במקום שאמור להיות מוקד הרעש, הזעזועים או רעשי המשנה לא הורגשו ככל הנראה. במרכז הבמה עמד זקוף וגאה מאמלי. עם קשיחות של מ"כ ומשמעת של ספורטאי, סולנה הוותיק של "פסטילנס" התגלה במפגש הראשון שלו עם הקהל הישראלי כמוזיקאי לייב מהטובים שנראו כאן בשנים האחרונות. סגנון השירה שלו, אמצע הדרך בין השירה החצצית של שולדינר לבין קולות הריפלוקס של ג'ון טארדי מ-Obituary, משרה את אותה תחושה של אימה לאברקפטית שכה נוכחת ודומיננטית באלבום השלישי.

למי שחובב כמוני שירים בעלי מבנה ארכיטקטוני מורכב, סיפקה ההופעה רגעים של נחת ושל קורת רוח. ב-"Land of Tears" ניגן מאמלי את תפקיד הגיטרה האיטי והמתפייט, דמוי בלדה, בעוד שהגיטריסט השני בהרכב שלט כהלכה בפירוטכניקה של הליד השני, הנוירוטי. ב-"Twisted Truth", שיר מיד טמפו עם פאוור קורדס מלוטשים וקליטים שנדבקים לאוזן לאחר האזנות ספורות בלבד וסולו ששואב את השראתו מהאבי מטאל, קולו של מאמלי צובע את השיר בגוון חלודה; תיל דוקרני שנמתח מסביב לאחו שלו. ב-"Presence of the Dead" נווה המדבר החולמני שבאמצע השיר מתגלה כחזיון תעתועים; נקטע באכזריות על ידי גראול ארסי.

גם מי שמבכרים את האגרסיביות הטוטאלית והנחרצת של האלבום השני "Consuming Impulse", על פני TOTA המחושב, המלוטש והמסוגנן הרבה יותר, ושמקדמים בברכה את נחיל נמלי האש המפורסמים מעטיפת האלבום, באו על מבוקשם. הקהל פשוט השתגע כשמאמלי והנגנים שעמו ניגנו שלוש קלאסיקות מתוך האלבום השני: בתחילה את "Dehydrated", אחר כך את "Process of Suffocation" ולבסוף, כהדרן, את "Out of the Body".

באווירת החג ששררה באולם בתצלום הסלפי עם הקהל, איש לא זכר את ההערכות המוקדמות. לא נותר אלא לקוות שאלו יישארו תמיד בגדר הערכות ולא יתממשו לכדי מציאות סימפטית הרבה פחות.