החושך והאור – ערב הופעות בצפון

ובכן, אין מישהו מאזור חיוג 04 שלא שמע על מועדון "הגאלה" במהלך שנותיו. פעם קראו לו ה-Arrow. ולפני כן הנמלה. ולפני כן עוד פעם הגאלה. וחוזר חלילה. המקום כל הזמן החליף ידיים, בעלים, סאונד מנים ומעצבי פנים – ותמיד להקות רוק ומטאל הגיעו לנגן במקום הזה, בתור הישועה של הצפון, בתקופות בהן הסיטי-הול סגר את דלתותיו בפני כל מה שמחזיק גיטרה ביד, ואיש לא שמע עוד על הביט. גם הפעם, אחרי בערך 6 שנים מאז ביקורי האחרון (באירוע שהיה ההופעה הראשונה של Kna’an עם סולנם אדיר רון, והופעת הבכורה של Loud N’ Clear למי שזוכר) חזרתי לדרוך במועדון הגאלה, אחרי שאם אינני טועה הבטחתי לעצמי שלעולם לא אופיע בו עוד.

הסאונד של המקום תמיד היה נוראי. אנשי ההגברה מאז ומעולם במקום הזה מעברו הרחוק בסוף שנות ה-90' דרך כמה וכמה הופעות נוראיות של Sitra או Eternal Gray או Lehavoth – וכלה ב-Nuclear Holocaust ו-Goremet המגניבות בערך ב-2003 – הראו יחס מחפיר ללהקות ויחס עוד יותר גרוע למארגנים. למזלנו, הפעם המועדון יצא לחלוטין מהידיים השרלטניות של אנשי העסקים המלוכלכים של הצפון – ועבר לידיים של אנשים שכנראה אוהבים את המוזיקה שלהם קצת יותר, ועל כן נותנים גם סוג של כבוד למוזיקאים המבצעים.

אבל מצד שני, אם יש משהו שקישט את האירוע מתחילתו ועד סופו זה הסאונד חרפה של המועדון. האקוסטיקה במקום תמיד הייתה רעועה, אבל גם מועדונים מפוקפקים כגון השברולט בחולון או המוסד הישן בתל אביב ניתנים להצלה אם אנשי מקצוע אמיתיים ניגשים לטפל בבעיה במלוא הרצינות. אקוסטיקה מהגיהינום לא באמת הייתה קוצו של יוד של חיי מועדון לאורך זמן – אבל כנראה שהמקרה של הגאלה הוא כה חריף, שכל הרצון שבעולם לא יציל אותו מפידבק ארוך ומתמשך שישאר הגיבור המוזיקלי הגדול של הערב, בכך שניצח את המוזיקה שנוגנה שם באשר היא. מצד שני, אם נתעלם לרגע מהסאונד הנוראי, התמודדנו מול כמה הופעות טובות, יותר ופחות – ברצף נחמד של חמש להקות…

Of Marbles Black
סגנון: פרוגרסיב מטאל (בהעדר הגדרה אחרת)

Of Marbles Black אינם ידועים כל כך עדיין בצפון – או בכלל בארץ – וחבל שכך. מדובר באחת הלהקות המבטיחות ביותר שמנגנות מטאל – ביזארי וסוטה ככל שיהיה – ללא כל נוסחה או קו מנחה, ועדיין מצליחות לשמור על סטטוס ביצועים גבוה מאד, למעשה גבוה במיוחד. הלהקה מנגנת משהו שנוגע המון בפרוגרסיב מטאל של להקות כמו Fates Warning או King’s X אבל גם במקביל משלבת את זה עם ת'ראש מטאל מוזר (הדבר הכי קרוב שאני מסוגל לדמיין שדומה לזה אלו Anacrusis ו-Depressive Age, לא בדיוק להקות הת'ראש הראשונות שיקפצו לראש עם הסגנון) ועם לא מעט אלמנטים של פיוז'ן, רוק-של-פעם, סמבה קלילה וטירוף חושים.

הסאונד היה רע – ובלע כמעט לחלוטין את עבודת הגיטרות, להוציא את הקטעים בהם הנגינה הועמקה לתוך יוניסונים מגניבים או לפחות בפזמונים שקטים יחסית. הסולן, וידי דולב, אחד מהקולות העולים של המטאל המקומי – מצליח לשלב בין שירה מלודית מבריקה ופסיכוטית (או בקצרה, אחד לאחד Buddy Lucky של Psychotic Waltz, אחד הסולנים הטובים ביותר שידעה הפלנטה במטאל או ברוק) יחד עם שאגות שאוטיניג סטייל Lamb Of God. לא נורמאלי והרבה מעל הסקאלה של היותו רק בגדר סולן מצוין – הבחור גם מרבה להשתולל על הבמה כאילו הוא עובר התקף, דבר אשר משתלב בול עם המוזיקה המשוגעת של הלהקה.

יחסית ללהקת מטאל קיצונית Of Marbles Black מאד רכים – יש בהם המון חלקים מעודנים ומלודים עם תחושה של ג'אז אוורירי ועצוב, או שירה נקייה ומגוונת היטב, אבל המוזיקה שלעצמה היא קיצונית לשמיעה. אף חלק לא חוזר על עצמו – אין בית קליט, אין פזמון חוזר, אין משהו להיאחז בו, ואם אתה לא מכיר את השיר אתה עלול ללכת לאיבוד, במיוחד אם אתה נמצא במקום בו אתה לא כל כך שומע מה הולך על הבמה, או רואה לצורך העניין (כי קשה לומר שהתאורה הייתה לעניין, בהתחשב בחוסר קיומה המשווע). עדיין, Of Marbles Black היא בין הדברים המופרעים והקיצוניים ששמעתי, ולמרות כל אלה, ואולי בזכותם. גם כאשר הסאונד והתאורה משחקים לחלוטין לרעתם של חברי הלהקה והפידבקים הולכים וגדלים עם כל רגע שחולף, החבר'ה האלה יודעים להופיע וגם יודעים לתת בראש ולבצע את מה שהם צריכים לבצע כמו שצריך. לשים עליהם עין אנשים, ובלי לתת תירוצים, אתם צריכים לראות אותם על במה.

Fellinion
סגנון: גות'יק מטאל

לעומת הלהקה הראשונה, Fellinion מנגנים הכי לפי הספר שאפשר. החבר'ה האלה מבוגרים מחברי Of Marbles Black לפחות בכמה שנים בממוצע, ועושים את מה שהם עושים באופן הכי מסורתי והכי מסודר שהם יכולים לדמיין. הבדל נוסף מ-Of Marbles Black הוא הפערים ביכולת הנגינה, ומדובר לצערי בפערים משמעותיים – שכן Of Marbles Black הצליחו לנגן חומר מורכב שבעתיים מהגות'יק מטאל סטייל Tristania או The Sins Of Thy Beloved. למזלם של Fellinion – המוזיקה שלהם רחוקה מלהיות מסובכת או מאתגרת ביצועית והלהקה לא נפלה יותר מדי פעמים. ייתכן בהחלט שהשיפוט שלי מוטעה לחלוטין – היות Fellinion הלהקה שסבלה מהכי הרבה פידבקים בכל האירוע המפדבק הזה.

למעשה, ואני לא אגזים, שמעתי יותר פידבקים ממוזיקה באופן מוחלט, לא סתם כאלה שקפצו מדי פעם כדי להרוס איזה שיר. נוסחה פשוטה אומרת שברגע שהקהל שומע יותר מ-50% פידבקים, הוא לא באמת יכול לבוא ולשפוט את הלהקה על שום דבר, בין אם מדובר בסטיב ואי ובין אם מדובר בילד בן 4 שנגע בטעות בגיטרה מחוברת למגבר בחנות של כלי זמר. את Fellinion אני לא באמת יכול לשפוט כאמור מהסיבות האלה, ואני במקומם הייתי מבין שאחרי השיר השני אין לי כל כך הרבה על מה להאבק פה. נוכחות הקהל בהופעה שלהם הייתה בערך סך כל האנשים באירוע, והיא בקושי הגיעה ל-30 חבר'ה, והסאונד היה מביש, אז למה לשבור את הראש?

יתר על כן, Fellinion המשיכו לנגן בהרגשה שהם מחויבים לתת משהו לחברים שבאו לראות אותם – יש מצב גם שמרחוק במיוחד. אז מחמאות לסולנית ששרה בלי לזייף בכלל שירה קלאסית ומסובכת לביצוע, על במה שבה אתה לא שומע שום דבר מלבד בליל של רעש, ותודה ענקית לקלידן שהצליח להוציא שמץ של מלודיה מתוך כל הבלאגן הזה. הסולן אשר אחראי על הגראולים, הבסיסט המבוגר למראה ושני הגיטריסטים הצעירים – צר לי – אבל התערבבתם לכדי משהו אחד בלתי ברור מוזיקלית. התרשמתי שהגראולים דווקא מבוצעים בסדר גמור, ונגינת הבס אחידה ואיתנה – אבל כשניסיתי להאזין ישירות למגבר בעמדה קרובה במיוחד לבמה, הגיטריסטים עשו עלי רושם יחסית עקום. אולי עם עוד שנה עד שנה וחצי עבודה אני אזכה לשמוע את Fellinion שייתנו לי בראש לפי הספר, ולא לפי הספק.

Chaos
סגנון: ניו סקול ת'ראש מטאל

אחרי ההופעה הבלתי נעימה של Fellinion עלו Chaos – יודעים היטב כנראה שמה שהולך לבוא עכשיו על הבמה יהיה בלתי נעים. עם זאת, Chaos, בתור להקה שכנראה חונכה בלהבות אכזריות יותר מרק כמה פידבקים מסכנים על הבמה, לא נתנה לנתוני הפתיחה הגרועים של המועדון למנוע ממנה לתת בראש. החבר'ה מנצרת השתוללו כאילו אין מחר – ובהנהגת הסולן הכריזמטי שלהם ששאג כמו שצריך, הם הרימו את הקהל ועשו פוגו כמו שלא ראיתי מזה הרבה שנים במועדון הגאלה. הלהקה פתחה במלודרמטיות עם הקטע הנקי הפותח את "Battery" של Metallica ואז חתכו ל-"Creeping Death". דרך חתחתים הם עברו עד שהם סיימו את השיר – בעקבות איבוד המקל, כמדומני, של המתופף – אבל באילתור די מבריק הצליח הגיטריסט של ההרכב להמשיך את הריף הקלאסי של ה-C-part ובכך גרר לעוד חזרה מתבקשת של החלק המוזיקלי אשר לווה בצעקות "Die, Die!".

מעבר לכך, הלהקה הבהיקה בחומר המקורי שלה מאוחר יותר ועשתה הופעה ארוכה ומשכנעת, שהצליחה לחלוש על רוב צדדיו של ז'אנר הת'ראש מטאל מהכיוונים המודרניים שלו עם חלקי ברייקדאנוס מגניבים ועד לקטעי כאסח עצבניים. אין ספק שההשפעה הגדולה על הלהקה, ממה ששמעו אוזניי בכל אופן, היא Sepultura – ובמיוחד מהאלבום Chaos A.D והשיר "Against The Nation" של Chaos נשמע כאילו Sepultura הלחינו אותו בעצמם. יש משהו מאד קורן שלהקות שקמות כנגד כל הסיכויים שמחבר בין Chaos לבין Sepultura – ואולי זה היה באוויר – אבל החבורה האלה היו כל כך בתוך המוזיקה וכל כך בתוך ההופעה הזו שהשתכנעתי, ולעזאזל הכישרון או יכולת הנגינה – אם המתופף יושב על קצב או שהסולן מתבלבל במילים, אני האמנתי להם. אני עשיתי הד-באנג והרמתי את היד לפקודתו של הסולן כי הוא שכנע אותי שזה לא פוזה, זה הדבר האמיתי. מהשכונות של נצרת אל הבמה של הגאלה ובלי לקחת שבויים – Chaos קנו אותי – ואני בהחלט מקווה לשמוע מהם עוד. רגע השיא היה שהסולן ירד מן הבמה ונכנס אל הפוגו בעודו ממשיך לשיר, ואיש לא העז להתקרב אליו בפוגו. חבר'ה, הבחור מפחיד, וזה בדיוק מה שהוא ניסה להעביר, והצליח ב-100%. סוף הדרך.

Immaterial
סגנון: דת' מטאל מלודי

Immaterial התנהגה כלהקה המקצועית ביותר באירוע, בלי צל של ספק. הלהקה היחידה שלא נתנה לסאונד המחריש אוזניים לעטוף את ההופעה שלהם בטעם רע – והיחידים שהתעקשו עד כדי הצלחה להוציא משהו נורמאלי מההגברה המבישה של האירוע, ששמעתי שהוכנה במיוחד להופעות, וכשלה נוראות. עם סאונד סביר לחלוטין (במיוחד בהתחשב בנסיבות, אף יש לומר סאונד מעולה) חצתה הלהקה את הסט ליסט המנופח שלה עם שירים חדשים כגון "Walls Of Transparency" או "Bridge Of Silence" שנשמעו מצויינים, או דרך שירים קלאסיים יותר של ההרכב כמו "Black Box" או "Tide Of The Empire". אצל Immaterial הצלחתי לשמוע את השירים, להבדיל בין הקטעים – ולמרות הצפיפות על הבמה הקטנה, הלהקה גם נתנה לי בראש.

ידוע לי שעקב השעה המאוחרת (הלהקה עלתה לנגן רק בסביבות רבע ל-1 בלילה) החבורה מהמרכז ואף דרומה לא הייתה במיטבה הביצועי – אבל כמאזין מהצד, אולי עדיין מבעד לשאריות הרעש מההופעות הקודמות, לא שמתי לב להחמצות מוזיקליות או פישולים. למרות השעה, Immaterial השתדלו לתת בראש ולהשתולל בהד-באנגניג ובקפיצות לרוב כמה שרק אפשר בשביל מעטי הקהל שנשארו עד השעה המאוחרת. הם חתמו את ההופעה עם הסינגל הראשון שלהם, "Inhaled", שבוצע היטב. בגדול אני יכול לומר שגם בהופעות החלשות שלהם, Immaterial הם להקה של הופעות, לחלוטין. הביצועים שלהם, גם בהופעה זו שלא הייתה מהטובות, מתעלים כפליים מהדינאמיקה של האלבום – ובמיוחד מבחינה ווקאלית, יובל 'גולי' גרטי מטבל את השירה עם הכריזמה הבימתית המעולה שלו. אני רק מקווה שהלהקה לא יצאה מתחושה כה חריפה של החמצה שהם יחליטו לא להצפין יותר לעולם. בחיי, לא ככה נראות -כל- ההופעות בצפון, מבטיח.

Azazel
סגנון: בלאק מטאל מלודי

עכשיו, Azazel זה סיפור מיוחד. אני מעולם לא הייתי זה שגדל על Azazel – למרות שהתחלתי לשמוע מטאל, ועוד מטאל ישראלי, בערך בתקופת השיא של הלהקה. הפעם הראשונה שראיתי הופעה שלהם הייתה בפסטיבל 'ירושלים בוערת' בשנת 2000, והם היו לא פחות מהדליינרים דאז. בתור בור ועם הארץ במטאל הקשבתי לחברים שלי שאמרו לי שהם הלהקה הכי טובה בארץ, העתידה לרשת את Orphaned Land ו-Salem. מאז יצא לי לראות את Azazel לצד Lehavoth, או Arallu או אפילו Vader – אבל כך או כך – מעולם לא באמת נפל לי האסימון. רק אחרי שכל ההמולה גוועה סביבם – והם נעלמו מהאופק, התחלתי באמת להתייחס ברצינות כבדה לאלבום שלהם, מה שנקרא, Too little – Too late. לא הספקתי לתפוס אותם מופיעים באפריל 2008 בתור הופעת הקאמבק הראשונה שלהם, אז קיוויתי שהופעה זו, כשנה וחצי לאחר מכן, תעשה עלי רושם טוב.

נתחיל ההרכב החדש של Azazel – כעת טריו שכולל את אסף עינב האלמותי, כיום איש משפחה מסודר ומאורגן, על תפקיד הגיטרה והשירה ביחד עם אחיו אייל על תפקיד הבס והשירה המלווה, וארז 'החמוש' סימון על התופים. הנגינה של חברי Azazel טובה כפי שהייתה תמיד, אך הסאונד חזר להיות מעצבן כפי שהיה לפני Immaterial. הדבר היחיד ששיחק לטובתה של Azazel פה, מבחינת סאונד, היא דווקא היותה שלישייה סולידית ולא מסובכת מוזיקלית יותר מדי. אין שכבות של גיטרה, אין אפקטים מיוחדים או פדאלים – רק מטאל מהיר ועצבני, שרובו בלאק מטאל קלאסי, אבל מרבה לערבב גם מדי פעם אלמנטים של דת' מטאל מלודי, ת'ראש מטאל ודת' מטאל מסורתי. נראה לי שההשפעה הכי גדולה על Azazel מבחינה ווקאלית היא Vintersorg באלבומם הראשון – על שום השימוש המבורך בשירה נקייה ומלודית, ואף בהרמוניות מגניבות, שאחרי כל כך הרבה להקות מטאלקור, פשוט נשמעת מקורית בכל מחוזות שירת המטאל המודרנית (שלרבות מערבבת בין שירת סקרים לפזמונים מלודיים – מעפנים לרוב).

אסף עינב אולי אינו מתבקש להגיע לגבהים המסחררים אליהם הגיע ב-Crossfire (הרכב הגלאם שלו) בזמנו – אבל בהחלט פוגע בכל תו ובכל קטע במדויק, גם בגיטרה, גם בשירה, ואף מרבה להשתולל כיאה לפרונטמן שמלאכתו גם נגינה ולא רק מזמור. גם אחיו אייל לא חף בלתת בראש – ובגדול ההופעה של Azazel הייתה יכולה להיות הרבה יותר מוצלחת ללא התנאים הקשים שנחתו עליה. ארז סימון בתור מתופף (לשעבר המתופף של Epidemic ו-Goremet למי שזוכר) הינו מהיר כשד ומדויק כרובה צלפים. להבדיל מהמתופפים הקודמים והמעולים של Azazel כדוגמת ברק 'מיקו' זית (Nail Within) או מתן שמואלי (Orphaned Land, Stella Maris) – ארז עושה את העבודה שלו עם חיוך וללא מאמץ רב. חבל שהסאונד המחונטרש בלע לחלוטין כמעט את כל מלאכתו העמוסה – והשאיר מדי פעם לשמוע איזה תוף בס רועם בקצב או כמה מצילות.

Azazel התייחסו להופעה זו ככל הופעה, אולי שוב בגלל השעה המשוגעת (כמעט 2:00 בלילה) שרוקנה כמעט כליל את כל הרחבה, באופן מקצועי – גם כאשר נקרע מיתר שובב והוחלפה גיטרה במהירות – וגם כאשר נתבקשו לעורר קצת את הקהל. שיאי ההופעה היו "Call Upon Immortal Flames" המעולה וכמובן הביצוע הנצחי של הלהקה לשיר "Emerald" של Thin Lizzy. אם הלהקה הזו חוזרת לעניינים באופן מלא, אני בהחלט מעוניין לעקוב. החומר החדש של Azazel, יהיה שמו אשר יהיה, נשמע מבטיח וממשיך את המסורת המעולה של Ride Through The Horizon – וכשזה נאמר ע"י מישהו שלא עמוק בבלאק מטאל – זו אחושילינג מחמאה.