היוונים כובשים את הנמל – Septic Flesh

צילם: אביחי לוי

עבר זמן מאז שלהקה שאני באמת מעריך הגיעה לישראל. במיוחד בהתחשב בכך שהייתי מחוץ לארץ בחצי הראשון של השנה, כך שפספסתי את Children Of Bodom (כן, לא הלהקה הכי אולד-סקול בעולם, Sue Me), ו Vader בוטלה. לכן כששמעתי שלהקת הדת' מטאל הסימפונית הוותיקה Septic Flesh מגיעה לארץ, בהחלט הייתי בעניין. נעביר קדימה חודש או שניים והנה אני כאן, יום ההופעה. כמו שציפיתי, מזג האוויר לא היה קר או נוח או כזה שכדאי להיתקע בו עם 400 מטאליסטים מזיעים באותו חדר, אבל זה יכול היה להיות יותר גרוע. אחרי כמה דקות הדלתות נפתחו והקהל טפטף פנימה, ואני באמת מתכוון ל "טיפטף", הקהל אימץ את הגישה הישראלית של "איחור קל" והלך איתה רחוק מידי, כשרק מספר מאד לא מרשים הגיע להופעה הראשונה.

חבל, Magor הישראלים נתנו הופעה מעולה, הבלאק מטאל שלהם ללא ספק מושפע מ Emperor (להקה שהם גם ביצעו בדמות קאבר מלא נשמה ל Thus Spake The Nightspirit) ו Dissection. הם יושבים בנוחות בנישה של לא יותר מידי אולד-סקול לקהל הכללי ולא יותר מידי פופי בסגנון Cradle Of Filth. הבלאק מטאל שלהם התאים לקהל שעדיין היה מצומצם בשלב הזה, והם התקבלו בהתלהבות ובקריאות בשם הלהקה שהמשיכו גם לאיזה Mosh Pit סביר. ההופעה הכילה כמה שירים ישנים כמו By Midnight ו Magor וכמה שירים חדשים יותר כמו Abject Humiliation ו Essence to The Oblivion, כשמעבר לכך מה שבלט בהופעת הלהקה היו הניסיונות של הסולן אביב הדרי לדרבן את הקהל (לעיתים בחוסר הצלחה עקב המספר הקטן של הנוכחים). בגדול מדובר בסימן לבאות, ובהחלט הייתי רוצה לראות את ההרכב מופיע בעמדות מרכזיות יותר וביותר הופעות מקומיות.

כל דבר טוב צריך להסתיים, הפעם מבחינתי זה סומן ע"י הגעתה של Separation Anxiety. אני מצטער אבל קשה לי לתת לח'ברה האלה עוד הזדמנות, ניסיתי לאהוב את החומר שלהם אבל ללא הצלחה. היו שם כמה רגעים, כמה קטעי דפיקת-ראש חזקים, אבל החבילה הכללית פשוט לא הייתה מקורית מספיק, לא מעניינית, ובגדול כזו שהייתי מוכן להחמיץ. בואו נתחיל דווקא בחיובי, המתופף של הלהקה עשה עבודה טובה, הוא תקף את הסט והרשים – אבל שאר הלהקה נראתה קצת מחוץ לעניינים, המופע של הלהקה היה עמוס בבעיות טכניות, ואני לא בטוח שאני יכול או רוצה להתעלם מההופעה של הלהקה על הבמה, היו נקודות שבהן לא שמעו כלל את הגיטריסטים, בתחילת המופע הקיק של המתופף נעדר מהסאונד, ובגדול אפשר לומר שהציוד של Black Horizon לא מכר את עצמו יותר מידי שם. לאחר המופע חזרתי והקשבתי לחומר המוקלט של הלהקה, והתגובה הכללית שלי לא השתנתה יותר מידי. הם בגדול הולכים על דת' מטאל אולד-סקול, שזה טוב, אבל כשלהקות כמו Sonne Adam הולכות וגדלות, אין ממש מקום לתחליף פחות חזק. ההופעה הייתה משעממת, הבסיסט נראה כאילו הוא עומד להירדם, והסולן נראה מרוחק עם יציאות נדירות לקצת התפרעות. שני הגיטריסטים ניסו, אבל באמת לא היו מספיק חזקים כדי לסחוב את הכול, כשאחד מהם באמת נראה משועמם עד שהוא הבין שמצלמה באזור.

בואו נגיע למנה העיקרית. לאחר כמה בדיקות סאונד נוספות וקצת אחרי תחילת המשחק בין מדינת האם של Septic Flesh – הרי היא יוון, לבין גרמניה, עלתה הלהקה לקול מחיאות כפים רמות. נחמד לראות להקה ששומרת על האמינות שלה ועל איכות המוזיקה מקבלת אהבה ותמיכה שבדרך כלל שמורה ללהקות מטאל גדולות בהרבה. הם פתחו בשיר שפתח את אלבומם האחרון – The Vampire Of Nazareth, והם לא הורידו את הרגל מהגז לאורך כל ההופעה. הסט של הלהקה הכיל בעיקר שירים משלושת האלבומים האחרונים, לא מפתיע, והקהל היה מצומצם מספיק כדי לא להתלונן. השירים הנוספים מהאלבום החדש – Pyramid God ושיר הנושא A Great Mass בהחלט עשו את שלהם בחלק הראשון של ההופעה., מרביצים בקהל שיר אחר שיר מלווה בהופעה מרשימה ואגרסיבית. למרות תנועות הידיים התיאטרליות והנוכחות החזקה של הסולן Spiro "Seth" Antoniou יכולת הגראול שלו לא נפגמה, ולאורך הופעה מלאה זה בהחלט מרשים, למרות שהייתי שמח אם הסולן המלודי של הלהקה הייה מלווה אותם בעצמו ולא דרך פלייבק, שירים כמו Sangreal או Anubis היו בהחלט משיגים אפקט חזק בהופעה הזו עם היו מלווים בשירה חייה. התיפוף היה חזק וברוטלי, באדיבותו של Fotis Bernardo, ללא ספק מתופף שיודע כיצד לא להגזים, תכונה נדירה מאד בז'אנר הדת' מטאל. הוא יושב על הלהקה כמו כפפה, ולמרות שהוא לא וותיק החברים, אני מקווה מאד שהוא ישאר בה.

הלהקה המשיכה לשבור ראשים והקהל הישראלי הגיב בהתלהבות, קפץ, צרח, והשתתף באופן פעיל. כשהגענו לחלק השני של ההופעה, שנפתח עם השיר Oceans OF Grey, המקום כולו התפוצץ באקסטזה, תופעה נדירה עם ז'אנר הדת' מטאל בישראל. הלהקה עברה לכמה קלאסיקות, וביצעה גם את השיר הנסיוני DNA, שנשמע הרבה יותר טוב בהופעה מאשר באלבום, וגם את Espotron, שאותו הקדישה לקהל הישראלי ובייחוד לאיש האולד-סקול המקומי בחולצת Sarcofago – טל ניסן. הקהל הדהים עם Wall-Of-Death בשיר Persepolis, שבלט בהיותו מסיבי ואלים, אבל הכיל גם גרוב בלתי צפוי. באותה המהירות והאלימות שבה הם עלו, כך ירדה הלהקה, וזאת לאחר 2 הדרנים עם השירים Anubis ו 5 Pointed Star, שניהם עבדו טוב אבל בהחלט אפשר לומר שיכלו לסגור עם Anubis, השיר שהוא ה Symphony Of Destruction, או ה Esachton 2000 של ההרכב, זה שכולם מכירים ואוהבים.

בגדול, אפשר לומר שזו הייתה אחת ההופעות היותר מהנות שעברו עלי בארץ, וחברת Raven שהפיקה יכולה לטפוח לעצמה על הגב על הפקה מתוקתקת להפליא.