היכן שהעורבים מקננים – Shiran Band בהופעת השקה לאלבום Release The Bounds

להקת הפרוג הצעירה שזאת ההופעה השלישית שלה לקהל הרחב עלתה בקול סערה והווייב המגניב בלט לעין מהרגע הראשון. על הבמה כמות כלים שלא הייתה מביישת אף להקת פרוג ובראשם עומדת לאה מרקו, הזמרת שמובילה את ההרכב הזה. השיר הפותח – Black Holes כבר הושר על ידי כמה וכמה מהעומדים בקהל, וגם על ידי, אם אודה על האמת. הרחבה שנראתה קצת ריקה לא הפריע לחברי ההרכב ליהנות על הבמה ולאט לאט הם גם כבשו את הקהל שהעז להתקרב כמה צעדים.

הלהקה הצעירה לא הספיקה לכבוש הרבה במות אבל בכל אחת מהן היא מצליחה לסחוף ולרגש בדרכים חדשות לגמרי. ההרכב שעומד על הבמה בנוי מכלים רגילים לגמרי כמו גיל עידן על התופים ואלון שולמן המנוסה על הבאס, עופר וישניה וירון גלעד על הגיטרות. הדינמיקה שלהם יחד עם לאה היא כיפית ומקפיצה. אבל אין ספק כלל, הבנות על הבמה הן אלו שגונבות את ההצגה בכל פעם שנותנים להן. שתי ילדות הפלא, ענבל רוזנהאוס על הקלידים ואלכס (קוקי) מרקו הקוסמת על הצ'לו – הן אלו שמשלימות את הכישוף שנקרא Tillian. החבורה מפנקת את הקהל גם בקולות שניים שמושרים בתיאום ודיוק מושלם.

חלק מהכיף בלעקוב אחרי הופעות של להקות צעירות, מלבד המבטים על פני האנשים בקהל שכבר מתלהבים בטירוף חושים מלהקה שעד לפני שעה קלה לא ידעו על קיומה, הוא לצפות בהתפתחות ההרכב. בתור מי שראתה את Tillian בארבע מתוך שלושת ההופעות שלהם, כיף לראות את החבורה צוברת ביטחון על הבמה. נחמד לראות גם שינויים מוזיקליים בשירים כמו Reborn שמקבל לתוכו אווירה כבדה ומגניבה מהופעה להופעה. הבא אחריו, Monster, קסום באופן מיוחד ולא רק בגלל הרגע שבו ענבל שולפת תוף מרים וכל הקהל מצטרף אליה במחיאות כפים קצביות.

הלהקה ממשיכה לשיר I'm Too Close שהיה הסינגל הראשון ששחררו לאוויר העולם, הרבה לפני שמישהו מחוץ למעגל החברים הקרוב ידע בכלל שמשהו כזה קורה כאן מתחת לפני השטח. אולי היה מצופה שזה יהיה הלהיט שלהם, אבל ביחס לקודמיו הוא יישאר מבחינתי הקטע הנחמד באלבום ולא בהכרח זה שאצרח בקולי קולות ברחוב. הייחודיות שלו נמצאת דווקא בכך שהוא מדגיש באופן מיוחד את התיאטרליות הקסומה של לאה. הפיה הזאת שעומדת על הבמה יודעת להעביר בצורה מדויקת את הכוונה שלה בכל שורה בשיר. היא עושה זאת בסאונדים וטונציות מרתקות בקול, בפרצופים ומבטים ובדינמיקה המופלאה שלה עם כל הנגנים ובעיקר – אחותה שיושבת ושולטת בעולם עם הקשת שלה.

יש שלא יסכימו איתי אבל האופל המרטיט שיש בשירים של Tillian גורם לשיר הבא, Frozen Sun, להיות השיר הכיפי והמקפיץ ביותר בסט. יתכן אבל שהוא גם המצמרר והמקפיא ביותר, אי אפשר לדעת, אולי גם וגם. ההופעה מגיעה לסיומה ולבמה מצטרף שחר ליבר, סולן Obsidian Tide, בשיר Love Or Heaven אותו הוא משלים בגראולים מצוינים שמשתלבים באופן נהדר בכישוף שלאה ניסתה כל הערב להטיל עלינו. Tillian מצטרפת לשורת הלהקות שכובשות את במות ישראל בשנים האחרונות, להקות פרוג המובלות בידי סולנית ומגובות בקבוצת נגנים מוכשרים וחזקים. אמנם יש דומות לה במאפיינים היבשים, אבל זהו המקום האחרון לדמיון שתראו כאן. Tillian מביאה לשולחן משהו חדש, טרי ומרענן. אפל, קסום ומיוחד בכל צורה אפשרית. אלו לבדם הם סיבה מצוינת להמשיך ולעקוב אחריהם, כך שעם המוזיקה המצוינת שמלווה את כל העניין זה הופך להיות משהו שפשוט אסור לפספס.

Shiran

אחרי זמן לא קצר, מועדון האזור הוחשך ורק הסמל של שירן בלבן בוהק נצנץ בין שני עורבים בוערים, האחד בלבן והשני בסגול-תכלת המזוהים עם הלהקה. אינטרו הרעים את המקום כשחברי הלהקה עלו בדממה לרגע עד שפתחו את ההופעה בסערה בשיר הנושא של האלבום אותו הם משיקים הערב, .Release The Bounds שירן עצמה עטתה שלשלאות כמו בקליפ שפרסמו לאחרונה ומאחוריה הוקרנו תמונות מתוך הארט שוצר במיוחד עבור הלהקה על ידי האמנית אינה ליבמן. חברי הלהקה הגיעו גם הם מדוגמים בחולצות פולו מותאמות עליהן רקומים שמותיהם. שירן שלא מצליחה להסתיר את הפרחה מהקריות מתבלת בין השירים בקצת ח' וע' שלא מסתדרים בשום צורה עם הקולות האדירים והמטאל שנוטף ממנה כשהיא שרה.

את השיר השני, A Lonely Quest, הקהל פחות מכיר אבל ההנחה הטבעית אומרת שהמצב הזה ישתנה אם הלהקה תפעל נכון ותמשיך לכבוש את הבמות עכשיו, כשהאלבום בחוץ. הקהל, שגדל אך לא בהרבה לאורך הערב, התקבץ בקדמת המועדון וקרא "שירן" בקול. את השיר הבא, Earlyrise, הם מבצעים בהופעה חיה בפעם הראשונה ובקולה השקט מגלה שירן לקהל שמתחת לפני השטח היא עוד ילדה קטנה, תמימה ועדינה, שצריכה קצת להוציא לפני שתוכל להכניס. זה לא הטעם שעלה בזמנו מהEP של הלהקה, The Child, אבל זה ממש בסדר. הכאב שהיא שופכת על גבי הקהל מהבמה יוצא בקולה ומשתלב בצורה מושלמת עם הגיטרות הכועסות של אלרם וג'וני. התופים של רון עמר והבס של יוני ביטון, שמחזיקים את כל הדבר הזה שלם, כואב ושובר.

ללהיט Remain הצטרף להרכב הזמר יוחאי דוידוף אותו החליפה שירן בהרכב המחווה לIron Maiden, Prowlers. הקולות הנוספים שכתבו לטובת הביצוע הזה היו, גם אם מעניינים, מעט צורמים ולא בטוח שהוסיפו לשיר הזה שהוא נפלא כמו שהוא. השיר הבא, Silence, הוא ללא כל ספק השיר המרגש ביותר של ההרכב. את השיר קורע הלב הזה כתבה שירן על אביה שנפטר בצעירותה ועל החסך העמוק שהיא מרגישה מכך שהיא אינה זוכרת דבר בסיסי כמו קולו של אביה. צמרמורת עוברת בי בכל שורה שהיא שרה, נראה שגם לה עוד קשה לבצע את השיר הזה בפני הקהל. גם השיר הזה זוכה לקליפ שיצא יום לאחר ההופעה וגם הוא מרגש, בהתאמה.

בין השירים, שירן קצת מתבלבלת בדברים שתכננה להגיד אבל היא עושה זאת בחינניות אין קץ ומשתמשת בקסם הזה כדי להזמין לבמה עוד זמרת ענקית, נועה גרומן, סולנית להקת Scardust, לשני שירים. בראשון בין השניים, Glint of Life, קולותיהן של שתי הזמרות נבלע מעט תחת הגיטרות אבל במהרה המצב משתפר. הקולות של השתיים משתלבים בהרמוניה נהדרת וחברי ההרכב מחוברים גם הם עד אין קץ למוזיקה, נהנים מכל מה שקורה על הבמה. השיר השני ברצף הזה הוא אחד השירים הטובים ביותר, לדעתי, של ההרכב Burden's off. כששירן מבקשת לדהור היא מתכוונת לקהל וגם לתופים והגיטרות שאין שום דרך לתאר את מה שהם עושים מאשר דהירה. תקלות טכניות שמלוות את ההופעה לכל אורך הדרך נותנות את אותותיהן גם במיקרופון של נועה אבל זה לא מפריע לה להפעיל את קסמיה המוכרים על הקהל ויחד עם שירן ושאר הלהקה לקרוע את הבמה גם מבלי שנשמע צליל.

רון מסיים את השיר במעבר אלגנטי לסולו תופים מרשים ומהנה שמאפשר קצת מנוחה לשאר חברי ההרכב שמעדיפים לעמוד ולהתפעל מאחד מהמתופפים החזקים בארץ שעומד מאחוריהם. בהמשך ישיר דילגה הלהקה למה שהוא כנראה השיר החשוב ביותר שלהם, זה שסימן אותם כלהקה מבטיחה שתגיע רחוק, הישר מתוך איפי הבכורה שלהם, The Child. יתכן שזה בגלל שלא ראיתי אותם זמן רב ואולי פשוט כי זה המצב, נראה שהשיר קיבל גוון כבד יותר, אפל יותר, חזק יותר. מה שבטוח, את העייפות שכבר הצטברה בקולה אחרי יום ארוך שכזה, שירן הצליחה להסתיר תחת מעטה דיסטורשן בקולה שנתן לשיר עוד קצת מהאופי שלו שהיה יכול לעבור בכיף גם כשיר מסתורי של Lamb Of God או Nevermore.

שרשרת האורחים של הערב עוד לא הסתיימה והבא בתור הוא המכונה "ג'ף לומיס הקטן", עמית פורטוס, שמאז הצטרפותו להרכב של אינפי סנואו נראה כאילו הוא לא עושה דבר מלבד לנגן בלהקות מטאל שמצטרפות בתודעה. הערב הוא מצטרף להרכב בקאבר שמוקדש, כמה מתאים, לוורל דיין. השיר The Heart Colector של Nevermore כמו תפור על ההרכב הזה, גם אם קצת מלודי מדי בשבילם. את השיר הבא כתבה שירן על הבאסיסט של הלהקה, יוני ביטון. את ההערה הזאת שלוותה באווו נרגש מהקהל הבטיחה שירן שלא תציין בגרמניה, שהיא "Woves her Yoni". יוני הוא גם בן זוגה של שירן, שזכה לצפות בשיר The Promise מהקהל כשהוא מבוצע בצורה אקוסטית על ידי שני הגיטריסטים.

ההופעה התקדמה בסט ארוך למדי וכעבור שעה של הופעה אינטנסיבית מצד הלהקה הגיע השיר המצוין Survivors Road, עוד שיר מצוין עם קליפ מצוין. הם מגיעים לשיר האחרון של הערב, בו החליטו לעשות מהלך שלו הם קוראים Thrash The Song. ההרכב הוותיק לקח את השיר הפותח את EP הבכורה, Warm Winter Day והפך אותו לגרסת האבי מטאל מקפיצה ומהירה של עצמו, המטרה הייתה לרענן את הלהקה אבל גם הקהל נראה מתרענן מהגרסה המחודשת והמקפיצה לשיר הכבד שהכירו היטב. בשיאו של השיר שירן קרעה את גרונה בצעקה מרשימה והבטחה לבאות.