הילדים הפראיים בישראל – Gojira ברידינג 3

צילום: גיא פירסט
כשלהקות גדולות באות לישראל תמיד אני תוהה האם זה שווה את הטרחה. זה אף פעם לא פשוט להידחק עם מאות ולפעמים גם אלפי אנשים בשביל 90 דקות של אופוריה מוזיקלית קסומה שעולה לך בבריאות של ובהמתנה בעת שישנה להקת חימום שברוב המקרים לא תמיד מעניינת שגורמת לך לתהות האם היא שווה את הזעה שלך והאם מחיר הכרטיס + ההמתנה המיוזעת שווים את זה? ובכן, הפעם התשובה הייתה כן גדול ומרחף. קודם כל, עקב האיכות של שתי הלהקות שהופיעו במהלך הערב, שנית עקב המחיר הסביר בהחלט של הכרטיס שבו נקבו הפקת Progstage, מחיר של 200-230 שהוא בהחלט מחיר סביר בסטנדרטים המקומיים.

אבל מספיק ללכת מסביב בוא ניגש לעניין עצמו – ההופעה. השעה הייתה 8 בערב ועקב העובדה שהיה עלי להגיע מוקדם למקום האירוע אספתי את עצמי מהבית מוקדם ונסעתי אל המקום מלא בהתרגשות. Gojira הינה אחת הלהקות שגדלתי עליהן וקרובות ללבי, עצם זה שיוצא לי לראות אותם בשיא, שנה לאחר שיצא האלבום האחרון המאוד מוצלח שלהם היה מאורע מרגש עבורי. כנראה שאני לא היחיד שההופעה הזאת ריגשה אותו והלהקה נוגעת לעוד אנשים, בהתחשב בזה שההופעה הייתה Sold Out יומיים לפני מועד ההופעה. למזלי הצלחתי לתפוס מקום טוב מקדימה כשהגעתי לשם, אז התמקמתי לי קדימה בחולצת הלהקה הנוחה שלי, והייתי במיקום אופטימלי על מנת להנות מההופעה.

Ferium

לאחר סאונד צ'ק קצר, ההרכב החדש תחת חסותם של משפחת Progstage, עלו לבמה. למרות שאיני מעריץ, וחושב שהמוזיקה שלהן היא מין ערבוביה מוזיקלית, איפה שהוא בין Betzefer ו Prey For Nothing אם להשוות להרכבים מקומיים. ולמרות זאת, המופע שלהם היה לא פחות מנהדר. הלהקה, מובלת ע"י הסולן טירן עזרא מופיעה בצורה הדוקה ביותר ומודעת למקום שלה על הבמה. נראה שלאורך כל ההופעה הם סחפו את הקהל ברגעים שונים ולמרות שהמוזיקה שלהם היא לא כל כך כוס התה שלי מצאתי את עצמי נהנה ודופק את הראש מההופעה האנרגטית של ההרכב. חוץ מהסולן הכריזמטי, הגיטריסט גיא גולדנברג נראה והורגש לא פחות על הבמה במהלך ההופעה, כשהוא מושך את תשומת הלב של המון גיטריסטים בקהל מלהקות שונות, חלקן ותיקות יותר בסצנה המקומית. לסיכומו של עניין Ferium הינם אחת הלהקות עם השואו הכי הדוק בארץ, ולמרות שמבחינה מוזיקלית הם לא בראש הרשימה שלי, אני חושב שהמון להקות בסצנה הקטנה שלנו יכולות ללמוד מהם שיעור או שניים לגבי כיצד להקה צריכה להראות על הבמה.

Gojira

בואו נודה בזה, אפילו Ferium עצמם אמרו על הבמה – כולם הערב הגיעו בשביל Gojira. הקהל חיכה בחוסר סובלנות בזמן שלקח בין סיום ההופעה של להקת החימום לבין ההופעה המרכזית להערב. והמקום נהיה צפוף מאוד בזמן קצר מאוד. למרות זאת כל הקהל קפץ בבת אחת כשנשמע ה Intro של Gojira ולמרות שההופעה עצמה לא הייתה ההופעה שהכי נהנתי בה השנה בארץ(כשבמקום הראשון מככבת ההופעה של Enslaved) העוצמה שהשתחררה מהמוזיקה של הצרפתים אופי הבגטים הארורים הללו הייתה בלתי ניתנת לעצירה והקהל הגיב באקסטזה, כאשר הלהקה עלתה לבמה והתחילה לנגן את הסט שלהם הקהל בכלל הופתע בקטע אחר. איזה קטע? ההשוואה הכי קרובה לזה שעולה לי לראש זה כאשר Metallica מנגנים את האינטרו המפורסם שלהם – Ecstasy of Gold שעובר ל Creeping Death וכאשר רואים את Kirk Hammet עולה לבמה התגובה הראשונית היא "מה? על זה התרגשתי?" וכש Gojira מנגנים את התוים הראשונים של Explosia אתה יכול להיות בטוח שזה לחלוטין מה שהתרגשת לגביו. הבחירה של הלהקה להתחיל את הסט הזה הייתה החלטה חמוצה מתוקה עבורי, כי למרות שזה אחד השירים האהובים עלי בשלב הזה של תחילת ההופעה הייתי עסוק בעיקר בלהישאר במקום שלי ולא לעוף במהלך הבלאגן שרץ באותם רגעים.

המפלצות מצרפת לא בזבזו זמן, וישר לאחר מכן המשיכו עם The Axe, שישב טוב מאוד והרגיש קשור לקטע הקודם ויחדיו הם היו פתיחה מצוינת להופעה, שמעבר להיותם שתי רצועות כבדות למדי הם גם שירים שבהם הקהל יכול לשיר עם הלהקה. לפני שיכולת לקחת נשימה נוספת, Gojira כבר דהרו לעוד שיר חזק כדי לתפוס את הקהל. הרגע האהוב עלי בהופעה הגיע עם השיר השלישי – Flying Whales, כל הקהל קפץ ושר במקביל, ויכולתו של Duplantier כסולן פשוט נזלה ממנו בכמויות. הבחור הצביע לכיוון עיניו ואז לקהל בעוד הוא שר "O I Can See The Whales" (אין לי ספק שהנוכחים עבי הבשר בקהל נעלבו מאד), ובשום שלב הוא לא הפסיק את התקשורת ודו השיח שלו עם הקהל.

מ Flying Whales הלהקה עברה ל Backbone, עוד אחד מהשירים החשובים בהופעה מבחינתי. שיר כבד בטירוף, כשהפעם המחסומים נשברו בין הקהל לבין הלהקה. במשך השירים הבאים הם נתנו לנו לעמוד צמוד אליהם, מה שנראה לי כמו החלטה הגיונית. בסופו של דבר הנהלת הלהקה החליטה שעדיף יהיה אם הקהל יקח צעד אחורה והמאבטחים יתמכו בגדר. אני באמת חושב שזה סתם הקשה על הקהל, וגם על המאבטחים. המאבטחים נאלצו להעמיד את עצמם במצב מענה, ולטובת מה? אנשים לא יכלו לקפוץ מהבימה בכל מקרה מכיוון שמאבטחים סגרו את שני צידי הבימה.

נמשיך, המחסום לא הצליח למנוע ממני להינות מההופעה, ו Backbone הוא באמת אחד השירים שהכי קירבו אותי ללהקה, כבד מספיק כדי להיות דת' מטאל, מלודי מספיק כדי להיות דת' מטאל מלודי – וגרובי מספיק כדי להיות Groove Metal, אני מעריץ את האדם שיוכל ההגדרה שבה ניתן לסגור אותם.

הלהקה המשיכה עם כמה שירים חדשים וישנים יותר, החל מהקליפ הראשון שהוציאו – ל Love, יהלום שלא זוכה לקרדיט המגיע לו, אני חושב שהעובדה שהוא היה שונה ממרבית השירים שהם ביצעו בהופעה לא ממש הטרידה אף אחד, כולל אותי. לאחר מכן הגיע אחד השירים הפחות אהובים עלי מהאלבום החדש, שיר הנושא, אבל עם ההשגות שלי לגבי השיר, שלדעתי נשמע קצת ארוך מידי באלבום וקצת מבולגן בגדול – בהופעה השיר הזה גרם לי לחבב אותו. החלקים המלודים והכבדים פשוט ישבו הרבה יותר טוב בהופעה מאיך שהם יושבים באלבום.

אני חייב להודות שלא הכרתי יותר מידי את שלושת השירים שאחרי, מלבד Toxic Garbage Island, הקשבתי לאלבום השני של הלהקה – The Link, מספר פעמים – אבל כנראה שלא התייחסתי מעולם לשירים האלו, Remembrance ו Connect (שהוא בעצם סוג של אינטרו). שלושת השירים היו טובים להשתוללות טובה וקצת דפיקת ראש, אבל המנה העיקרית הגיעה אחרי עם השיר The Heaviest Matter In The Universe, מה שגרם לי לפרוץ בדפיקת ראש אכזרית במיוחד.

זה הגיע יומיים אחרי הופעת Anthrax ומצאתי את עצמי שוקל ברצינות לגשת לרופא כדי לבדוק אם לא דפקתי את הצוואר.

שני השירים שסגרו את הערב היו Vacuity ו Oroborus, שהיו סוגרי ערב מהסוג המוצלח ביותר. Oroborus הוא אחד השירים החשובים מתוך The Way Of All Flesh, ויש בו פזמון שאתה יכול לדפוק איתו את הראש ללא הפסקה, למרות ששיאו מגיע דווקא לקראת הסוף.

כל דבר טוב חייב להגמר, ו Duplantier מכריז: "זה השיר האחרון שלנו להערב" והם הגיעו ל Vacuity, שיר איטי עם צעדי פיל אבל מהיר מספיק עד לקטע שבו הוא מעלה הילוך כדי לשמור אותך בעניינים. מדובר בשיר שהכניס אותי ללהקה, ואני די בטוח שהקליפ המרשים שלו עשה אותו דבר לרבים אחרים.

הקהל היה נוטף זעה, כולם רצו עוד אבל לא היו בטוחים איך יוכלו להישאר בחתיכה אחת עוד שיר אחד. Vacuity לא ממש הסתיים עדיין וכבר החלו הצעקות של "We Want More", Joe זייף דפיקת ראש קצרה לצלילי הקריאות והגיב בקריאה מקבילה של "We Don't Care", לפני שהם אכן המשיכו בשיר נוסף – The Gift Of Guiilt שהיה לדעתי הנקודה החלשה יותר של ההופעה. האם הם היו חייבים להפסיק לפני השיר הזה? ממש לא, הוא היה צריך להיות בסט ליסט, אבל האם הם היו צריכים לבחור שיר אחר כהדרן? אז כן, בהחלט. במיוחד אם לוקחים בחשבון חלק מהשירים שהם לא ביצעו, איפה The Art Of Dying? איפה From The Sky?

בכל מקרה, הלהקה בהחלט עשתה עבודה מדהימה, הם באו, הם ראו, והם השאירו כל אדם ואדם בקהל, מעריץ שלהם או לא – עם טעם חזק לעוד. אם הייתי יכול לתת ציון להופעה – זו הייתה מקבלת 5 מתוך 5.