צילם: עמית ליבר
נר רביעי של חנוכה, רידינג 3, חג האור פנד לנד.
צירוף שהיה נשמע מאוד הגיוני, ואף צפוי ושגרתי… אילולא היינו במהלכו של סרט אמריקאי סוג ב' על סוף העולם.
כן, זה נאמר כבר בכל מקום, אך השנתיים האחרונות היו מכה לתעשיית ההופעות. אבל לערב אחד, ב-1 בדצמבר 2021 באוויר הקריר של נמל תל אביב, עם התור המשתרך של מטאליסטים ותיקים וחבוטי הופעות, של חבורות מתבגרים נרגשים שמנסים להיראות קשוחים, ושל ילדים קטנים ואף קטנטנים צמודים להוריהם הגאים – הייתה כבר ממש הרגשה שתכף יהיה פה שוב נורמלי.

זו לא הייתה סתם עוד הופעת חנוכה. זו ההופעה שסוגרת את שנת ה-30 להקמת הלהקה, שעברה בשנותיה תהפוכות, שינויי נגנים, אורחים קבועים-מתחלפים, פריצה לחו"ל ואפילו שיר בגלגלצ. חצי שנה אחרי שכבשו את פסגת הבורגנות התל אביבית עם התזמורת הסימפונית אשדוד ומילאו את היכל התרבות באלפי מטאליסטים, אורפנד חוזרים למה שכבר הפך להיות הבית שלהם בארץ – במת רידינג 3, למופע החנוכה המסורתי, שנתיים שלמות מאז שהתרחש לאחרונה. כמות האנשים שגדשה את הרידינג הבהירה כמה כולם כאן צריכים את הערב הזה.

את משבצת הפתיחה של הערב תפסה Clapsodra. מודה, לא יצא לי לשמוע את הלהקה לפני כן, והחלטתי לנקוט בגישת ה"בליינד דייט" איתם, ולקוות להיות מופתעת. מאמינה זה היה המצב גם עם הרבה מהקהל, שלפני תחילת ההופעה שלהם זלג באדישות לתוך רחבת המתחם, אך מרגע שפתחה הלהקה בנגינה כבדה וסוחפת החל לגדוש את הרחבה. התחלנו עם Genesis, השיר הפותח את אלבומם משנת 2018 בשם Endless Agony. כבר אז היה ברור שלא נקבל להקת דום מטאל שגרתית, ושלצד גראולים קודרים והמלודיות האפלות של אבי צדקני ולאון וסרמן על הגיטרות, נקבל גם מקצבים ממריצים וריפים סוחפים, שירה אופראית והרים של אווירה א-לה גות'יק מטאל. עתליה שורקי, הקול הנשי בהרכב, פתחה בשירה נוגה ומעודנת עם נוכחות בימתית מתפרצת, מלווה בדאבל בס של קוסטיה ספיבקוב על התופים, שנשברה בגראול העמוק של צדקני, מייסד הלהקה. משם המשיכה הלהקה ל-The Final Solution העוצמתי והעצוב, ואחריו ל-Left Behind הקצבי והאווירתי, גם הם מאלבומם האחרון.

לאחר הפסקה קצרצרה לדבר עם הקהל המשכנו לסט גדוש שירים מהאלבום עליו עובדת הלהקה בימים אלו וצפוי לצאת בקרוב – שהמשיכו היטב את הקו העוצמתי והמגוון שהנהיגה הלהקה עד כה: בין אם ב-Subjugation הקודר שלווה לאורכו בבס חודר עצמות של אורי ג'פרי, Sleep My Dearest האטמוספרי, Lust for Power שהרים את הרידינג באוויר ו-Crazy Dogma, שהיה לתחושתי השיר הקליל בהופעה ואפילו מעט גרובי (אבל עדיין פירק את הקהל). לסיום הופעתם בחרה הלהקה בחוכמה את השיר Endless Agony, שיר הנושא של אלבומם הקודם, שכראוי לכל שיר נושא של אלבום הכיל את כל הרכיבים הנכונים והייחודיים של הלהקה. באתי זרה, יצאתי מעריצה.

השעה שהתאחרה, האולם שהתמלא והילדים שהובאו לקדמת הקהל סימנו את המתקרב להגיע.
בניגוד לבליינד דייט המוזיקלי המוצלח ביותר אותו סיימתי לפני מספר רגעים, את אורפנד לנד אני מכירה משכבר (ולדעתי יכולה גם לספור על יד אחת את מספר ההופעות המקומיות שלהן שפספסתי מאז השקת האלבום Mabool). לאורפנד יש נוסחא מדויקת ממנה היא זזה לעיתים רחוקות, ובמיוחד בהופעות החנוכה שלה אפשר לדעת היטב למה לצפות. הטקסים צפויים, ההפעלות קבועות. ועדיין, על אף כל זאת, אני ורבים שבים וחוזרים להופעות הללו. זה נעים ומחבק, עוגן יציב בים סוער. לאחר המתנה קצרה ולצלילי תרועות הקהל, עלו לבמה חברי מקהלת Hellscore המלווה את הלהקה מאז אלבומה האחרון, ואחריהם אחד-אחד עלו חמישיית הארץ היתומה. קובי פרחי ברך באנגלית את הצופים המצטרפים להופעה בשידור חי ב-Patreon של הלהקה, אך מהר חזר לדבר עם הקהל בעברית – ובכך שימר את האווירה האינטימית שתמיד אופפת את הופעותיה של הלהקה, שהקהל היה כה זקוק לה – ומחיוכיהם הרחבים של חבריה אפשר להסיק שהם היו צריכים את ההופעה הזו בדיוק באותה המידה.

הסט של הלהקה החל בקלסיקות. תחילה Like Orpheus מאלבומה האחרון, שסחף ובנה את האנרגיות לקראת Kiss of Babylon מאלבום המבול, אליו עזבה את עמדת המנצחת על המקהלה והצטרפה נועה גרומן (Scardust) – אורחת קבועה בהופעותיה של הלהקה. משם המשכנו ל-We Do Not Resist הכועס, אליו מצטרף הקהל בשאגות ואגרופים מונפים. דווקא בנקודה זו, בה האנרגיות הגיעו לשיא, בחר פרחי לעצור ולדבר עם הקהל. נראה היה שההפסקה רק שלהבה את הנוכחים יותר, שכן פתיחת All is One טבעה-כמעט בשאגות האושר ומפולות מחיאות הכפיים שמילאו את הרידינג 3, והמשיכו לאורך כל השיר למשמע הריפים הסוחפים של עידן אמסלם וחן בלבוס על הגיטרות, וגם ב-Birth of the Three, בו נרמסתי היטב תחת גל מטאליסטים אחוזי אקסטזה שאישרו שזו הייתה בחירה טובה.

לאירוח השני והמשובח ביותר של הערב בעיניי הוזמן וידי דולב (Subterranean Masquerade), שהצטרף ללהקה לבצע את Halo Dies – המאש-אפ שהכי הייתי צריכה ולא ידעתי. רגע אחד האיש המתוק למראה והנרגש סיפר לקהל בקול דק כמה להיות כאן על הבמה זו הגשמת חלום עבורו, וברגע שלאחר מכן כבר פירק את המקום בגראולים עמוקים לצד פרחי, בדואט לפנתיאון. כהרגלו בקודש מהופעותיו עם להקתו סאבמאסק, הפעיל את הקהל, השתולל על הבמה והרים את האנרגיות. כשהזמין לבמה את וידי, הזכיר פרחי את פריחת המטאל בארץ, והדואט הזה הוא ההוכחה הברורה ביותר לצמיחה וההתחדשות של הסצינה, וגם של אורפנד שועלת המטאל הוותיקה.

ולחלק האומנותי של הערב – שעת סיפור, החב"דניקים המסורתיים, השלכת הילדים אל הבמה (חכו, הם עוד יחזרו בהמשך), וכמובן – הדלקת הנרות. הפעם בחרה הלהקה להדליק מה שהיה נראה כמו מיכלי חומר בערה במקום נרות – דבר שהוליד להבות חזקות ועשן סמיך, אולי לא הבחירה החכמה ביותר בחלל סגור. כנראה שלא הייתי היחידה שחשבה כך, כי תוך שני שירים כבר נלקחה אל אחורי הבמה.
את האווירה החמימה מהטקס המשיכה הלהקה אל הלהיט Brother, ומשם הוזמן לשלושת השירים הבאים מתי סוטיצקי – גיטריסט הלהקה המיתולוגי, שכתב נתח משמעותי מהריפים האייקוניים ביותר של הלהקה ב-20 שנותיה הראשונות, אירוח שהוסיף נופך נוסטלגי לביצוע של Sapari המעולה. האורח הרביעי שהצטרף אל הבמה היה יובל "מולך" תלמור (Lehavoth), תוספת אגרסיבית ל-Seasons Unite, מתנה מרסקת ביותר לחובבי החומרים המוקדמים והכבדים של הלהקה. לאחר הפוגו העצום שמולך יצר, המשכנו ל-Ocean Land המרגש.

את חלקה האחרון של ההופעה לפני ההדרן המשיכה הלהקה עם In Propaganda שחובר באופן מתבקש אל All Knowing Eye, ומשם בנגינת בוזוקי מלאת רגש מכניס אותנו עידן אמסלם אל Bereft in the Abyss השקט, שהתחבר חלק כמרגרינה (או כשמן? בכל זאת חנוכה) אל The Path Part 1, שם הצטרף מתן שמואלי בדרבוקה, לקראת עליית האנרגיות והצטרפות כל הלהקה. את רצף השירים מ-ORwarriOR חתמה הלהקה עם In Thy Neverending Way, לקול שירת הקהל, שהמשיך לשלהב את עצמו לקראת ההדרן הקרב ובא.

את ההפתעה האחרונה לערב זה קיבלנו כשפרחי הזמין לבמה את וידי וגרומן לבצע את The Beloved's Cry, שביצעו אותו באופן המרגש והמצמרר שאי פעם שמעתי לשיר הוותיק הזה. ולסיום, איך לא, הושלכו שוב כל הילדים אל הבמה לשיר ההדרן האלמותי של הלהקה – Norra El Norra שהתחבר ל-Ornaments of Gold, ושיגר את הקהל לקטרזיס שבעוד חג אור שהסתיים.

בעודי מדדה חזרה לרכב בין השלוליות ומקשיבה לצלצולים שבאוזניים שלי, תהיתי איך אני מסכמת את הערב. בשיר הקאלט "חצי" כתבו סאדייל: "ברחוב קר, בדירה יקר, אבל בפנים – אש", וזו בדיוק התחושה איתה יצאתי מעוד חג אורפנד לנד. גם הפעם נזכרתי מדוע הופעות החנוכה של אורפנד לנד הן מוסד שראוי להיאבק ולשמרו, ומדוע כולם בקהל (ואני בכללם) ממשיכים להגיע אליהן שוב ושוב – איכשהו על אף שהמקום דחוס מקיר לקיר, ומדובר בהחלט בקליברים הגדולים ביותר של המטאל הישראלי, עדיין יש בהופעות שלהם אווירה ביתית, כמעט שכונתית: הקדשת שיר בניחוח של פעם, למצוא מי איבד מפתח, זעקות "אורי/מתן/עידן/חן/קובי אתה מלך"…
קלישאת "בית הכנסת של המטאליסטים" כבר מאוסה לגמרי, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב עליה כתיאור המדויק ביותר למה שקורה בהופעותיה של הלהקה, כשהאורוחים המפתיעים הם רק הדובדבן שבקצפת.
על הניסים ועל הנפלאות.