צילם: יאיר אבלסון
שנתיים. שנתיים!!! שחיכינו להופעה הזו. שנתיים של חוסר וודאות, ביטול אחר ביטול, דחיה אחר דחיה, ובתוכם – להקה אחת שלא מוותרת על הופעה בחור הקטן שלנו במזרח התיכון, ולא רק זאת, מגיעה אליו במיוחד בהופעה הפותחת של סבב הופעות מצומצם המציין את חגיגת ה-25 להקמת הלהקה.

ויש מה לחגוג – עם 10 אלבומי סטודיו מלאים באמתחתה, חלק ראשון של אלבום אקוסטי ששוחרר בתחילת השנה והשני שצפוי להשתחרר בסופה – Sonata Arctica יצרה לעצמה רפרטואר מרשים של פצצות פאוור מטאל מורכבות לצד קלילות, של בלדות סוחפות ושל שירים שקטים ואינטימיים, וקהל מעריצים נאמן שזוכר לה חסד נעורים עוד מאלבומי המופת של תחילת הקריירה שלה. התור הארוך במיוחד שהשתרך כל הדרך מרחוב יגאל אלון ועד הכניסה להוואנה קלאב המחיש היטב עד כמה הקהל הישראלי כבר השתוקק לבואה, וכמו המטאפורה על הצפרדעים שיושבות בסיר ולא שמות לב למים הרותחים סביבם – באיטיות כל אותם המוני אנשים גדשו את המקום ומילאו אותו מקיר לקיר, ואני נותרתי נאבקת למצוא מקום טוב מאחורה.

ההופעה נפתחה באינטרו קצת מוזר של Always Look on the Bright Side of Life – בחירה קצת מוזרה, שכן מטרתו של האינטרו הוא לבנות את המתח, ללוות את כניסת הלהקה תוך הרמת האנרגיות ולהכין את הקהל לבאות – אך לאור כך, האין זו דווקא בחירה מצויינת, המתכתבת היטב עם הסיבה לאורה אנחנו בהופעה הזו שנתיים באיחור? ואם באמת נסתכל על הצד החיובי – לטעמי הרווחנו מהמצב הפח של הקורונה שדחה את הגעת הלהקה שוב ושוב, ובמקום עוד הופעה כחלק מסבב השקת האלבום Talviyö ב-2019 (שביננו, אם לא היו מבצעים ממנו שיר בהופעה לא הייתי מצליחה להיזכר אפילו בשיר אחד ממנו) – הרווחנו הופעה חגיגית עם מיטב משירי הלהקה.

לבמה עולה הלהקה לצלילי שאגות הקהל ההולכות וגוברות – Tommy Portimo על התופים, Henrik Klingenberg על הקלידים, Elias Viljanen גיטריסט הלהקה ו-Pasi Kauppinen הבסיסט, וכמובן Tony Kakko הפרונטמן. נראה ש-Kakko זנח את הקארה האדום האייקוני שלו ועבר ללוק בוגר ומאוזן יותר, שדווקא הולם מאוד את הכיוון שחומרי הלהקה לקחו בריליסים האחרונים, השקטים יותר ואיטיים משמעותית מפצצות הפאוור המוקדמות שלה. החזות החדשה הולמת את שנותיו וניסיונו של Kakko, וכאילו מקנה ללהקה כולה משהו יותר רציני, המדגישה את כברת הדרך שעברה כולה כיחידה אחת מאז ימיה כ-Tricky Beans (נשבעת לכם שלא המצאתי את זה) ועד היום.

כצפוי מהופעה חגיגית שכזו, הלהקה פינקה בסטליסט שמרכיב תמהיל באמת משובח של כמה מלהיטיה הגדולים, כמה מהבלדות הטובות שלה, וגם פירורים לא מכבידים מדי של שירים חדשים ופחות מוכרים. במעבר ישיר וחד מהאינטרו פתחה הלהקה בשיר The Wolves Die Young מאלבומם השמיני, ויחד עם הלהקה הקהל שואג את המילים. משם ממשיכה הלהקה ברצף אל The Last Amazing Grays מאלבומם השישי. האנרגיות הגבוהות של הלהקה מרימות את הקהל, שגם כאן מפתיע בשירת המילים (להפתעתי הגמורה, יש לציין, כי זה אחד מהאלבומים שהכי פחות התחברתי אליהם ברפרטואר הלהקה), ומכאן ממשיכה הלהקה לשיר Storm the Armada מאלבומה האחרון.

טיפה לפני שחוזרים אל הסטליסט הגדוש, Kakko עוצר לדבר עם הקהל ומבטיח לחזור מפה שוב, הבטחה שכצפוי זוכה לתשואות רמות מצד כל נוכחי ההוואנה. ועל האנרגיות הללו ממשיכים ללהיט הקליט Paid in Full מאלבומם החמישי Unia (לו יש לי פינה חמה בלב). בשלב זה של הערב אני שמה לב שהקול של Kakko לא כשהיה, וזה אמנם מבאס אך לא נראה שזה מפריע לרבים להנות מהביצוע – וגם לא לי. משהו בסאונד הלהקה גם מרגיש קצת off, שלאחר סיום השיר פונה לתקן את שהשתבש, ובינתיים Kakko הכריזמטי פונה להעסיק את הקהל.

הסט ממשיך אל Sing in Silence מאלבומם השני – אמנם שיר אייקוני ומצויין, אך רדום מדי לשלב זה של הערב. בדיוק כשהתבשלתי עם המחשבה על איזה שיר מהיר יציל את האנרגיות, וכאילו קראו את מחשבותיי, החלה הלהקה לנגן את Kingdom for a Heart מאלבום הבכורה של הלהקה. אם לא היה ברור לכולנו שעברו מעל לשני עשורים מאז שיצא האלבום (ומאז שלבשנו חולצות של סונטה למפגשי פריקים בדיזינגוף סנטר) – את גילה של הלהקה (וגילנו) המחישה השירה של Kakko, אוקטבה נמוך מהמקור.

משם הסט חוזר לאלבומם החמישי, זה שלקחת תפנית מעט פרוגית בסגנון שלה, עם Caleb. אחרי שכל ידיהם של הנוכחים הונפו בסינכרון לצלילי האאוטרו של השיר, המשיכה ההופעה בעוצמה ל-Closer to an Animal מאלבומה התשיעי של סונטה – בו לראשונה לאותו ערב הרגשתי שהסאונד הנוכחי של הלהקה תואם את זה שבו הוקלט השיר במקור. מכאן לשיר Broken מאלבומם השלישי, ואחריו I Have a Right מאלבומם השביעי (אופס, שכחתי שהוא קיים!).

את הצלילים שהגיעו לאחר מכן לא היה בכלל צריך להציג – כאילו צריך בכלל להציג את הבלדה אולי הכי גדולה של הלהקה בכל תולדותיה, שאני חותמת לכם שליוותה כל סיום קשר זוגי של דור שלם של מעריצים, ומתחבאת לקראת סוף אלבומה השני – Tallulah. כצפוי, כל הקהל שר את מילות השיר מלאות הרגש בהרמוניה מושלמת, וכל הטלפונים הונפו באוויר, ספק כדי להנציח את הרגע לסטורי וספק כתחליף מודרני ללהבות מצתים.

מחיאות הכפיים והשריקות הרמות של הקהל הובילו לאינטרו הקלידים של השיר האחרון של ההופעה לפני ההדרן, שגם הוא לא צריך שום היכרות, FullMoon מאלבומה הראשון והמופתי של הלהקה. את הבמה לשיר את הבית הראשון קיבל הקהל, שלא איכזב וזכה להפגין את ידענותו בליריקה ויכולותיו הווקאליות – מה שהכין את הקרקע לכניסת שאר הלהקה ועליית האנרגיות לכל שאר השיר, שלווה כצפוי בקריאות run away, run away, run away בפזמון הסוחף.

לאחר שירדה מהבמה לדקה קלילה (האם אי פעם קהל לא קרא ווי וואנט מור בסוף הופעה?), חזרה אליה הלהקה לקול תשואות, שריקות וצעקות להדרן, שהחל בשירת שיר יום הולדת לתאורן שלה (שלא רק הגיע איתה כל הדרך מפינלנד, הוא גם הגיע לגיל 27) והמשיך באנרגיות רעננות לשני שירים מאלבומיה השלישי והרביעי בהתאמה – The Cage האנרגטי ו-Don’t Say a Word המצויין. ולסיום, שהפך כבר למסורת בהופעות של הלהקה – Vodka לצלילי "הבה נגילה". סיום מטופש, קליל, מהיר ומתגבר – לגבי ברוח סונטה ארקטיקה.

לסיכום – בגדול, אם היית בהופעה אחת של Sonata Arctica – היית בכולן. זו הפעם השלישית שאני רואה אותה לייב, ופרט לשינוי הסטליסט בין הטורים (ולצבע ואורך שיער של טוני), אין להם הרבה טריקים חדשים. סונטה ארקטיקה הם כבר לא מה שהיו פעם, לא בחומרים שהם מוציאים וגם לא בביצועים בלייב – שאמנם היו סוחפים ובוצעו היטב, אך כבר לא היו דרמטיים או כיפיים כבעבר. אולי זה משהו מהאנרגיות הבועטות של אלבומיה המוקדמים שאבד עם השנים, ואולי תמה תקופת התהילה של הז'אנר הזה. אולי זה בכלל אני שהתבגרתי, והגיל נותן את אותותיו ומושך אותי לז'אנרים אחרים, כבדים יותר, רציניים יותר, ושאולי, רק אולי, לא יאלצו אותי לקפוץ… אז למה אני רוצה שוב?!